הפועל-המזרחי הודרך, מאז קיומו, על ידי חזון גדול – שאמנם אין בו כלום מן החידוש ואף על פי כן הנו מחדש הרבה – שלימות התורה ומצוותיה. עקב חיי-גלות ותנאי-גולה צומצמה תורת-ישראל, הרחבה והמקיפה, והועמדה על מספר מצומצם של מצוות, כגון: שבת, כשרות, תפילה וכדומה. המקיים אותן בלבד – ליהודי שומר-תורה נחשב. תורת-ישראל השלמה, תורת-החיים, נחלקה, כאילו לשניים. מחד- מצוות שבין אדם למקום, אותן שמרו, ומאידך- מצוות שבין אדם לחברו, עליהן לא הקפידו, כאילו לא תורה אחת כוללת אותן וצוותה עליהן. יכול להיות יהודי המקפיד על "לא תאכלו כל נבלה" ועובר על "לא תעשק את רעך", או מדקדק ב"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" ומזלזל ב"לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו".
בא הפועל-המזרחי והתקומם נגד סילוף משמעותה של תורה. תורת-ישראל אינה ניתנת לחצאין. מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו – חד הם. ולא עוד, אלא שאין להסתפק בקיום המצוות בלבד, כי אם גם לנהוג בהתאם לרוח התורה וכוונתה, שכן התורה איננה ספר חוקים גרידא, אלא תורת-חיים המכוונת את כל חיי האדם בכל השטחים. "קדושים תהיו"- תמיד ובכל מקום. "ועשית הישר והטוב בעיני ה'"- בכל שטח ובכל עניין. ניצול הזולת, שיעבודו ודיכויו- ודאי אינם "הישר והטוב בעיני ה'". יש איפוא, לשאוף לחיי צדק ויושר, לחברה מתוקנת, בה אין שלטון האדם באדם לרע לו, מכאן- תורה ועבודה. עבודה- להדגיש את המצוות שבין אדם לחברו, אשר לצערנו הוזנחו. ועבודה- יגיע כפיים, אשר רק הוא מבטיח חיי-תורה שלמים, במובנם המלא. זהו רעיונו הגדול של הפועל-המזרחי אשר בכוחו הגיעה התנועה עד כה ומכוחו- כל הקיים היום בתנועה.
למאמר המלא לחצו כאן
