בנושאי חינוך דתי

בימים אלו מתקיים קמפיין מחנכים מגוונים של תנועת נאמני תורה ועבודה, שנועד לעורר שיח על הצורך בגיוון המחנכים בחינוך הדתי. בעקבות הקמפיין נזכרתי כי לפני כמה שנים התבקשתי לשאת דברים, כנציגת מורי המאה של החמ"ד. כשהגיעה אלי הפנייה בקשתי לברר שלא נעשתה טעות. בכל מאודי אני שייכת לזרם החמ"ד ואף מנהלת חטיבת ביניים ברשותו. אך כמי שאיננה עוטה כיסוי ראש ונזם קטן וסורר מנצנץ באפה התרגשתי באמת נוכח מחווה זו. מעולם קודם לכן לא הרגשתי שייכת בכנסי חמ"ד שהגעתי אליהם. משהו בשפה, בנראות, גם בנוכחות החסרה של נשים מלמדות הנכיחה תחושת זרות.

תלמידים בחינוך הדתי חווים פער בין החינוך הדתי של הוריהם לבין מה שהם פוגשים אצל מחנכיהם. בעוד הם באים מבתים בהם מראים להם דוגמא אישית של מפגש של המסורת עם התרבות המודרנית, חלק מהמחנכים מבטאים שלילה כלפי חלקים רבים של אותה תרבות

הציונות הדתית מתהדרת בחינוך שלה, אבל תוצאות מבחני פיז"ה אינן מספקות לה סיבה לגאווה. השוואה בין הישגי הבנים והבנות מעניקה גם היא חומר למחשבה

בשנות העבודה החינוכית שלי, נפגשתי ושוחחתי עם לא  מעט "דתלשים". הסוגים, המחשבות והחוויות שונות מקצה לקצה ו"כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות". ולמרות ההבדלים ישנו מכנה משותף רחב שראיתי שוב ושוב. חלק גדול מאדמהדתלשים שפגשתי, כלל אינם "דתלשים" – לא ניתן לכנות אותם "דתיים לשעבר", משום שלמען האמת, דתיים הם מעולם לא היו. מבחינת הזהות וההוויה הפנימית, הם הפכו מלהיות חילונים שומרי מצוות לחילונים שאינם שומרי מצוות. הבנת היסוד הזה, היא בעיני שורש המהפיכה החינוכית הנדרשת בקרב הציבור הדתי, החולק עולם רוחני ותרבותי משותף עם העולם החילוני.