"הרשת היא מאגר אינסופי כמעט של מידע ושל קשרים חברתיים, שבעבר כמעט ולא יכול להתממש. היא פותחת מרחבים ואפשרויות שבעבר לא יכלו לעלות כלל על הדמיון. עמדתי הנפשית הבסיסית לגביה היא תחושה עמוקה של תודה". בניגוד לטענות הפוסלות את הרשת בגלל חסרונותיה, חיותה דויטש מסתכלת על נפלאות הרשת, ואומרת תודה
לפני ימים אחדים קיבלתי מייל מנכדי הבכור, בן השמונה וחצי. בבית הספר בשיעור מחשבים, לימדו אותו ואת חבריו לפתוח לעצמם חשבון דואר אלקטרוני. איזה אושר, חשבתי. הנה נפתח לו עוד ערוץ של מפגש בינינו. נוכל לחבר סיפורים בהמשכים. נוכל לדבר, רק שנינו, על דברים שהוא לומד. יהיה כיף. לפייסבוק הצטרפתי זמן מה אחרי שהוא נולד. רוצה לראות תמונות? אמרו לי בתי וחתני, הכי טוב שתכנסי לפייסבוק.
זה היה כמעט עשור אחרי שאני, שועלית רשת ותיקה יחסית, התבקשתי לכתוב פובליציסטיקה ולנהל פורום באתר שיש לו שם קצת מצחיק – Ynet. האתר החדשותי החדש היה אז בהרצה. עדיין לא עלה לאוויר, וכדי לגלוש בו קיבלנו קוד מיוחד, מספר שיש להקליד בשורת הכתובת. עוד לא סיימתי, באותם ימים, להתרגל לרעיון הדואר האלקטרוני, ולהתפעל ממנו, והנה, חידוש נוסף: אפשרות להתכתב און־ליין, בזמן אמת עם שני חבריי החדשים, אסף, מנהל הפורום למוזיקה הישראלית, ויובל, מנהל פורום החדשות של האתר. ההתוודעות, הצחוקים, המריבות האידאולוגיות, ההתכתבות בחרוזים – כל אלה הפכו חלק מסדר יומי החדש. התחלה של התמכרות, והתחלה של הבנה עמוקה – באשר לדרך הנפלאה שבה מצליחה רשת האינטרנט לגשר על פערים של מרחק, וגם של תרבות.
ואז Ynet עלה לאוויר וכולם יכלו לגלוש בו. הפורומים עלו, והתחלנו להתכתב עם כל מי שרק חפץ בכך. היו משתתפים קבועים, היה נהדר. פורום ההתנחלויות שבהנהלתי הפך מהר מאוד לפלטפורמת שיח רחבה הרבה יותר – דיברנו על קולנוע, תרבות וספרות, זכינו למשתתפים סקרנים וחכמים שזלגו אלינו מפורומים אחרים, רק כדי להשתתף בשיח הזה. מעניין, הצורך לקטלג לנושאים היה חלק ממאפייני הפורומים של אותם זמנים. אז עדיין לא הפציע צוקרברג עם הרשת החברתית הגדולה, שלעולם אינה מגבילה עצמה לנושאים. אבל כל דבר בעיתו. לא אשכח מכתב שקיבלתי באותם ימים מאחד החברים: "על מסך המחשב שלי פתוחים אתרי הבורסאות בכל העולם", כתב, "ולצדם גם פורום ההתנחלות הסוער שלך. שנה טובה לך, מניו יורק!"
הרשת כמועדון חברתי
את התמיכה החברתית שמספקת הגלישה ברשת גיליתי בנסיבות מצערות. מגדלי התאומים קרסו, ועל הבהלה הכללית חיפתה ההבנה שיש עם מי לדבר, לשתף, לחלוק, לשאוב מידע, לעדכן שהכול בסדר, או שלא. "לא משיגה קשר עם הוריי", כתבה חברת פורום נסערת. הם במנהטן. כל הקווים קרסו. ואנחנו היינו שם בשבילה. רשת חברתית שלעיתים היא רשת הצלה, כשקופצים ממגדל גבוה.
עברו שנים, אתרי החדשות הפכו מוכרים ופופולריים מאוד, אבל קרנם של הפורומים ירדה לטובת הנסיך החדש שהגיע לעיר – פייסבוק. מיד כשהצטרפתי הבנתי את הפוטנציאל: בפייסבוק את לא רק רואה תמונות של ילדים ונכדים, אלא משוחחת להנאתך על עניינים שברומו של עולם. ובניגוד לפורומים הישנים, כאמור, כאן אין הגבלת נושא ולא 'מנהל' שמנתב את השיחה. במהלך דיון סוער על פוסט שכתב אחד מחברייך תגלי גם את חבריו שאינך מכירה, תתפעלי מכישרון הביטוי שלהם, או ממוחם המבריק, ולאט לאט תהפכי להיות חברה גם שלהם. פייסבוק, את לומדת להבין, הוא מקום שבו פוגשים חברים ישנים, ומרחיבים את העולם בחברים חדשים. פייסבוק הוא מקום לסיעור מוחות, לבקשת מידע, לחידוש קשרים ישנים עם קולגות, וגם עם בני דודים שהתרחקו. עבור מי שמתפרנס מכתיבה ועריכה, מישיבה יום יומית בודדה מול מחשב, פייסבוק הוא גם פינת הקפה המשרדית, המקום שבאים אליו לפגוש חברים, לחלץ עצמות, לטעום עוגיה ולהחליף מתכונים.
פייסבוק הוא מקום לסיעור מוחות, לבקשת מידע, לחידוש קשרים ישנים עם קולגות, וגם עם בני דודים שהתרחקו. עבור מי שמתפרנס מכתיבה ועריכה, מישיבה יום יומית בודדה מול מחשב, פייסבוק הוא גם פינת הקפה המשרדית, המקום שבאים אליו לפגוש חברים, לחלץ עצמות, לטעום עוגיה ולהחליף מתכונים
פייסבוק הפך לסוג של בית. מקום שבאים לנוח בו, אבל לא רק לנוח. את בית המדרש הפייסבוקי יצרנו, אני וחבריי המתפלספים והלמדנים, כשהבנו שכדאי לנהל מסגרת קבועה מול טקסט, ויהיה נחמד ללמדו יחד, על מגוון הדעות שקיימות בסביבה. זה הלך יופי, ואחד השיאים היה סביב תשעה באב: הכרזנו על מבצע – היום לא לומדים תורה – ולמדנו בצוותא אגדות החורבן. ההשתתפות הייתה עצומה, חבר הביא חבר, ומה שהתחיל כבית מדרש סולידי הפך לבלגן מלא אקשן, ומרהיב.
יש הבזים לחברויות שנותרות וירטואליות בלבד; עדיף להיפגש פנים אל פנים, הם אומרים. לדבר ממש, ולא להתכתב מול מסך מחשב. ובכן, הם כמובן צודקים. טענתי היא, שהרשת היא הפרוזדור לאולם המפגשים האמיתי הזה. חברויות חדשות שנוצרו בפייסבוק הוכיחו את רצינותן רק כאשר הפכו למפגשים ממשיים על כוס קפה
יש הבזים לחברויות שנותרות וירטואליות בלבד; עדיף להיפגש פנים אל פנים, הם אומרים. לדבר ממש, ולא להתכתב מול מסך מחשב. ובכן, הם כמובן צודקים. טענתי היא, שהרשת היא הפרוזדור לאולם המפגשים האמיתי הזה. חברויות חדשות שנוצרו בפייסבוק הוכיחו את רצינותן רק כאשר הפכו למפגשים ממשיים על כוס קפה. לפני שעות אחדות חזרתי מניחום אבלים אצל חבר־רשת כזה, אמיתי למשעי. לצדי על הכיסאות ישבו חברים משותפים, המשותף לכולנו הוא קשר שנולד בפייסבוק, והתפתח לכדי מפגשים של ממש, פעמים אחדות בשנה. אנחנו מזמינים זה את זה לשמחותינו, ונפגשים גם בזמן של אבל. זו חברות על פי כל קנה מידה, אף על פי שהורתה ולידתה הן בישיבה מול מחשב, בהומור רשת, בדיונים רציניים ליד מקלדת, בין אנשים שלא היו נפגשים בדרך אחרת, שאינם בני אותו שנתון, אינם חולקים מקום עבודה או לימודים. על פי רוב אין להם היסטוריה משותפת, אבל ההווה שלהם נוטה להיות משותף. לעיתים קרובות בקיאים חברים לרשת בנעשה אצל חבריהם יותר מאשר קרובי משפחה או חברים ותיקים שלהם, הנמנעים מפייסבוק. בעולם שלפני פייסבוק, כאשר פגשתי ידיד ספרותי צעיר בשיחת מסדרון באחד הכנסים, סביר שלא הייתי רואה אותו שוב לעולם. כמה מצער זה יכול היה להיות. ברחבה הווירטואלית שמציע לנו פייסבוק יכולנו להמשיך את שיחתנו, ולא להפסיקה מאז.
בספריה הזו לא צריך לשמור על שקט: פייסבוק כספק מידע וכלוח מודעות
את חוכמת ההמון של פייסבוק, במובנה הטוב והעשיר, גיליתי כשכתבתי את הדוקטורט שלי. זה היה לפני כשבע או שמונה שנים. חבר מניו יורק שסיפרתי לו על נושא המחקר שלי, כתב לי הודעה בתיבת הדואר הפרטית: "ראיתי השבת ספר חדש לגמרי של בויארין, בידיו של חבר בבית הכנסת. הספר יצא ממש בימים אלה, ולדעתי הוא קשור ממש לנושא הדוקטורט שלך. את חייבת להשיג אותו". בטח שאני חייבת, התלהבתי, אבל איך? הזמן להגשת הדוקטורט הלך והתקצר. עד שהוא יגיע לארץ, ייקח זמן. והדואר, ואמזון, הכול יעלה המון כסף – מה עושים? כתבתי הודעה בפייסבוק: "חברים מניו יורק, אני מחפשת את הספר החדש של בויארין. יש רעיון איך זה יגיע אלי?"
התשובה הרלוונטית הגיעה תוך חצי שעה: קולגה שלי, אמרה חברתי, בדיוק הגיע ארצה השבוע, ובידיו הספר הזה בדיוק, שקיבל במתנה. הנה הטלפון שלו. לא האמנתי למזלי הטוב. התקשרתי, נעניתי בשמחה וברצון. תוך ארבעים ושמונה שעות מאז פרסמתי את הבקשה הספר היה בביתי, קראתיו בשקיקה, וכן, בהחלט השתמשתי בו, ציטוטים ממנו פיארו עד מהרה את הדוקטורט שלי, שבמהרה הוגש.
הבנתי את העיקרון, ומאז לא הפסקתי להיעזר בחבריי החכמים מפייסבוק – בין אם זה תרגום של פסקה מרומית עתיקה, הפניה לספר נדיר, הבהרת מושג, מה לא. שנים אחדות לאחר מכן, כשכתבתי את הרומן שלי אם אשמע קול אחר, נזקקתי למידע מסוגים אחרים לגמרי: שם של רכב שיכול לשמש להובלת מצרכים לבעלת בית קפה, התקופה המדויקת שבה החלו בארץ להשתמש בכרטיסי אשראי, עובדות שכאלה. בתמורה, שיתפתי את החברים בתהליך הכתיבה, בנסיעת ההתבודדות שלי, בהתלבטויות. שכרי היה, שכאשר יצא הספר, כמה חברי פייסבוק נאמנים זכרו את הדיאלוג והשאלות, פנו לספר לחפש בו את אִזכורי התשובות שלהם, והצביעו עליהם בהנאה מרובה.
העולם הולך ומשתנה, למדתי. הוא הופך דינמי יותר. הקוראים משתתפים בחוויית היצירה והכתיבה, אני נעזרת באחרים, ואחרים נעזרים בי. במסגרת התחקיר לספר הבא שלי, קרן שמש ביער, שעלילתו מתרחשת על אדמת בלרוס, חיפשתי מידע על העיר ברנוביץ'. נעזרתי בבלוג של ההיסטוריון דוד אסף – בזכותו לא רק ליקטתי מידע חשוב, אלא גם יכולתי להעז ולפנות אליו אישית. סיפרתי לו על התלבטויות שונות. הוא הפנה אותי לפרופ' הלל וויס, הפרופסור לספרות שידע להפנות אותי לסיפור של שלום עליכם שמתרחש באותה ברנוביץ' עצמה. למותר לציין עד כמה תרמה ההפניה הזו לספר, ולהבנתי את המקום. ועוד לא דיברנו על ויקיפדיה הפותחת עולמות וגופי ידע שלמים בלחיצת כפתור.
חשוב לי להדגיש שהדרך שבה הרשת הרחיבה את השכונה הפרטית שלי אינה קשורה רק לאנשים החכמים שגרים בה אלא גם לעזרה בדברים פשוטים. לא מזמן הזכיר לי ה'רימיינדר' של פייסבוק את אותו יום הזוי, שבו היינו אבא ואני בבית ההורים בתל אביב, שהיה כבר ארוז כולו, מלא ארגזים ורהיטים מוכנים לשינוע, ואיך רעדה הקרקע תחת רגלינו כשהבנו שהמוביל הקשיש שהגיע אלינו עם טנדר רעוע לא מתחיל אפילו להתאים לגודל המשימה, שכללה ריהוט כבד ופסנתר. אבל הדירה צריכה להתפנות עוד היום, ומה עושים? התשובה ברורה: כותבים פוסט עצוב־משעשע בפייסבוק. "הושיעו, חברים", כתבתי בסיומו של אותו פוסט. והחברים הושיעו, כדרכם. עד מהרה קיבלתי טלפונים והצעות למובילים אמינים, ותוך שעה וחצי חנתה על המדרכה שלפני הבית בתל אביב משאית ענקית, שגודלה ראוי ומוביליה מקצועיים ואמינים, ולא יקרים. אושר גדול, רווחה גדולה, והכרת תודה עמוקה.
להודות על המתנות
הרשת, אם כן, היא מאגר אינסופי כמעט של מידע ושל קשרים חברתיים, שבעבר כמעט ולא יכול להתממש. היא פותחת מרחבים ואפשרויות שבעבר לא יכלו לעלות כלל על הדמיון. עמדתי הנפשית הבסיסית לגביה היא תחושה עמוקה של תודה. בשבילי נברא העולם, למעני הומצאו המצאות וחודשו חידושים. כדי להרחיב את עולמי, ליעל אותו, להעשיר אותו.
אמת, כפי שוודאי רובכם יודעים, לא רק אנשים חכמים ונדיבים גרים ברשת, כשם שאין בית דירות או שכונה שיכולים להתהדר בתושבים שכולם ברים וזכים וצחים. יש הפוסלים את הרשת בגלל הרשעים המנצלים אותה לצרכיהם הנפשעים, בגלל זמינותם של חומרי התועבה. יש הכועסים עליה בשבתה כמשאבת זמן ממכרת ומפתה. כשאני שומעת טענות מסוג זה אני מחייכת וחשה כאילו בן שיחי מנה זה עתה באוזניי את מגרעותיהם של הפניצילין שיש מי שאלרגי אליו, של המכונית הממונעת בשל תאונות הדרכים שגורמת, או את המצאת הקיטור בגלל הפתרון שסיפקה מסילת הרכבת לאנה קרנינה של טולסטוי. הרוע קיים בכל מקום, כמו גם הפיתוי וההתמכרות. האתגרים שמעמיד בפנינו בורא העולם ומחדשו, בורא התבונה וכושר ההמצאה, הם אתגרים לא פשוטים, אבל בה בעת – גדולות ורבות הן מתנותיו, ורוב הזמן אני אסירת תודה עליהן בכל לבי.
*חיותה דויטש היא סופרת ועורכת. ספרה האחרון, קרן שמש ביער, יצא השנה בהוצאת פרדס
