"הלכות נשים" – ההלכה והפולחן הנשי
תגובה
ה"כיסוי" שהביא ל"גילוי"
בגיליון כסלו של עמודים תואר תהליך שהתרחש לאחרונה בקיבוץ כפר עציון בנושא עבודת האישה את ה'. נקודת הפתיחה להתרחשותו של התהליך הייתה כניסתה של אורית, נשואה צעירה, בלא כיסוי ראש לתפילת שבת בבית הכנסת. האירוע חשף מצוקה קיימת בקרב חלק מנשות היישוב המחפשות דרך ואופנים לעבודת האישה את ה'. כתבתה של יונה ברמן סיפרה על הדיון הציבורי הערני ורב התהפוכות שהתעורר בקיבוץ והביאה את קולות הנשים שהיו מעורבות בדיון ובעשיה הדתית הנשית שבעקבותיו.
הרב אלישיב קנוהל, חבר ורב המקום, שהיה מעורב מאוד בתהליך, מוסיף את תגובתו לכתבה.
הרב אלישיב קנוהל
כיוון ששמי וחלק מדבריי הוזכרו ברשימה על כפר עציון בעמודים כסלו, אני מבקש להבהיר מספר נקודות הקשורות לפן ההלכי של הדברים.
ראשית אפתח בשבח אכסניה – יפה עשתה יונה ברמן שלקטה מכל הדברים שנכתבו במשך התהליך שעברנו בכפר עציון, רק את הדברים היפים והמרוממים. על כך, תודתי.
מקומה של האישה בעבודת ה', ביחידות ובציבור, מהווה עבורנו אתגר רציני ביותר. ברור שהשינוי הכביר שחל במעמדה של האישה בחברה, זימן לנשים אפשרות להעמיק את הידע בכל תחומי החיים והלימוד, בתוכם גם בלימוד התורה. כל אלה מציבים בפנינו אישה שונה לגמרי מזו שניצבה, בדרך כלל, בפני חכמים בדורות עברו.
מאידך, אופיים הבסיסי ותפקידיהם השונים של הגברים והנשים, בחלקם הגדול הם דברים הנעוצים מעצם בריאתם וספק בעיניי אם הם ברי שינוי ואם טוב שישתנו. על כך כבר נכתב רבות ולא כאן המקום להאריך.
קשה לקבוע באופן חד-משמעי מדוע נקבעה כל הלכה בנוגע למעמדה של האישה בעבודת ה'. סביר להניח שיש הלכות שזקוקות לשינוי יישומי מחמת שינוי המציאות, אך לא כולן. הממסד הרבני הוא מטבעו שמרני ואינו נוטה למהפכות, ולכן קשה מאוד לצפות לשינויים מרחיקי לכת בהלכות הנוגעות בנושא הנידון.
כמובן, שלאופי זה של הממסד הרבני יש גם פן חיובי, אך לעתים הדבר מתסכל אנשים ונשים המצפים לרענון מסוים.
להלן אני מבקש להציע כמה נקודות מוצא לדיון.
א. לעניות דעתי, יצריו של האדם לא השתנו במהלך הדורות. לכן, אין לצפות לשינוי דרסטי בגדרי הצניעות הבסיסיים. ה"מודה" אמנם משתנה, אך לא העקרונות. עם שינוי מעמדה של האישה בחברה ויציאתה אל מחוץ לבית לצורכי עבודה, לימודים וכל מטרה אחרת, אנו חייבים להיות רגישים פי כמה להופעתה הצנועה של האישה.
ברצוני להדגיש: אינני מציע להקים "משמרות צניעות" וכדו', אני קורא לציבור הנשים להיות מודעות לכך שדווקא המעורבות החברתית הקיימת היום בין הגברים לנשים, קוראת להן ליתר תשומת לב בהופעתן החיצונית ולא להפך. במקביל, ודאי נדרשים גם הגברים לשינוי בנורמות התנהגות שונות כתוצאה ממעורבות זו.
ב. קשה לצפות את העתיד – האם הדרישה המועלית כיום על ידי מיעוט נשים, לאפשר להן ביטוי הולם לעבודת ה' בצורה שלא הייתה מקובלת בדורות הקודמים, תתפוס תאוצה, או, שדרישה זו תדעך ותהיה נחלתן של נשים מועטות.
מכל מקום, אני סבור שהמגמה צריכה להיות – שאותן נשים תנהגנה בעצמן מנהגים שונים המביאים אותן לחיזוק התחושה של קרבת אלוקים, אך לא תנסנה לשנות נורמות הלכיות לכלל הנשים. שכן, לעתים אישה מסוימת רוצה לקבל על עצמה עוד ועוד, אך שכנתה אינה מסוגלת לכך. לא כל הנשים מסוגלות ורוצות לקבל על עצמן חיובים נוספים מעבר למצוות אותן הן חייבות לקיים מעיקר הדין. יתר על כן, שינוי בהלכה המקובלת הוא מורכב מאוד. הוא נוגע בנקודות רגישות, כגון: מהי הלכה שאינה ניתנת לשינוי ומהו מנהג שניתן לשינוי בנסיבות המשתנות, החשש מהרפורמה והקשור אליה ועוד.
נראה לי, שכל אישה, כאדם מישראל, זכאית לחפש כל דרך אפשרית להביע את רגשותיה הדתיים, אם זו מתאפשרת במסגרת ההלכה. השאיפה הזאת יסודה בתחושות והכרות פנימיות שוודאי נובעות מהקודש. בארץ ישראל, הפזילה לרפורמה כמעט ואינה קיימת בציבור שלנו, בעיקר אצל הנשים שגדלו בארץ. על כן, אל להם לרבנים לאסור כל דבר שלא היה מקובל עד היום, מחשש שנודף מכך ריח של רפורמה.
אם אין בבקשה פסול מבחינה הלכית, אי אפשר לאסור דבר מפני שאינו מוצא חן בעיני מישהו. האחריות הציבורית מזקיקה אותנו לבחון כל דבר גם מבחינת ההשלכות שיש לו. אך לאחר בחינה זו, אנו מחויבים ליושר וכנות בשימושנו בשרביט ההיתר והאיסור. כמה קל לאסור את המותר… ועל כן הכריעו חכמים ש"כח דהיתירא עדיף".
ג. לעניין קריאה בתורה של נשים – כאמור לעיל, אין מקום למהפכות בהלכה.
אין בכוחנו לשנות את ההלכה ולקבוע מניין לנשים. אך אם נשים מבקשות לבטא את קישורן לתורה באמצעות ריקוד עם ספר תורה בשמחת תורה, או בדרך של קריאה בספר תורה, במתכונת שאפרט להלן, מדוע שנאסור זאת? האם יש לנו בעלות על התורה שנוכל למנוע זאת מהן? האם הנשים לא עמדו במעמד הר סיני בקבלת התורה?
איני בטוח שכל הנשים המבקשות לנהוג כך עושות זאת מתוך מניעים טהורים, ולא ממניעים פמיניסטיים וכדו'. אך אני מבקש לבחון את הדברים ברמה העקרונית ולא בהתייחס לאישה מסוימת.
כיוון שתיקנו חכמים קריאה בתורה דווקא במניין, ואין בהלכה "מניין" של נשים, אנו צריכים לאפשר את הקריאה במתכונת אחרת שאינה דומה לקריאה המסורתית. נראה לי שהדרך הנכונה היא במתכונת של לימוד תורה מספר תורה.
כדי להדגיש את ההבדל, אני מציע שלא לעשות זאת בבית הכנסת. כמובן שאין לכנות זאת "מניין נשים" ואי אפשר לברך שם את ברכות התורה המקובלות בבית הכנסת. לעומת זאת, אם אותן נשים הקוראות בתורה רוצות לברך את ברכת התורה שנאמרת בדרך כלל בתחילת היום, לפני הקריאה, ודאי שהדבר אפשרי (אלא שתימנע מלברך את ברכות קריאת שמע לפני כן כדי שלא תיכנס לספק ברכות, לאחר שאמרה את ברכת "אהבה רבה" שיש בה עניין לימוד תורה. פתרון נוסף – שתתכוון שלא לצאת ידי חובת ברכות התורה, בברכת "אהבה רבה" ותקפיד שלא ללמוד תורה מיד לאחר התפילה.
השלחן ערוך פסק, הן בהלכות ספר תורה והן בהלכות קריאת שמע , שאין מניעה שהטמאים למיניהם יגעו בספר תורה או ילמדו בו (והוא מציין שם במפורש שכוונתו גם לנשים בעת נידותן). כך מכריע גם הרמ"א בהלכות קריאת שמע, אלא שהוא מציין מנהג שנהגו הנשים במקומו, שבשעת טומאתן אינן מסתכלות בספר התורה כשמגביהים אותו. לעומת זאת, בהלכות ספר תורה לא מגיב הרמ"א כלל על פסקו של השלחן ערוך. על כן נראה לי, שיש מקום להחמיר לנשים האשכנזיות, שבשעה שטמאות לא תקראנה בספר. אך לנוהגות בביתן כפסקיו של השלחן ערוך ודאי שיש להקל בכך. וגם לאשכנזיות יש על מה לסמוך להקל. הוא הדין לגבי ריקוד עם ספר תורה בשמחת תורה.
לסיכום, אני קורא לרבנים להיות קשובים לקולות הכנים העולים מציבור הנשים. לא להילחם בהם, אלא ליצור עבורן דפוסי התנהלות חיוביים שאינם עומדים בסתירה אפילו ל"קוצו של יוד" של הלכה כלשהי.
הרבנים אינם צריכים ליזום ולדחוף מהלכים אלו. אם הקולות הם אמיתיים, הם ילכו ויתחזקו וממילא לא נוכל להתעלם מהם. אם הם קולות חיצוניים שאינם נובעים ממעמקי הנפש הרי שממילא ייעלמו ולא יהיה להם קיום.
לאותן נשים החפצות בכל אותם התהליכים, אני קורא לטהרת הרגש והכוונה. שלא תיכנס בהן שום כוונה פסולה, וכל כוונה ומעשה שהם לשם שמים סופם שימצאו את דרך ביטוים הנכון. "והאמת והשלום אהבו".
