not memberg

 

תנועה רעיונית־מיישבת היא פרדוקס, הקשור קשר הדוק לפרדוקס האינהרנטי של תנועת הקיבוץ הדתי – בין מסורת למרד, בין המשכיות להתחדשות. אולם דווקא בעידן שבו תנועות אידיאולוגיות חשודות כמסוכנות, יש מקום לתנועה העומדת על המתח הזה; תנועה שיש בכוחה לגייס אנשים למשימות, על פי הצרכים המתחדשים. האם תצליח תנועת הקיבוץ הדתי לשוב ולהגשים את ייעודה ההיסטורי?

 

פרדוקס של תנועה

את חגיגות השבעים למדינת ישראל, בחרה השרה רגב למתג בסלוגן 'מורשת של חדשנות'. וכמו בסלוגן הזה, כך גם בתנועת הקיבוץ הדתי, מרגע היווסדה, מתקיים פרדוקס שעמד עליו ד"ר מיכאל בן אדמון – בין מסורת ומורשת לבין מרד והתחדשות.[i] תנועת הקיבוץ הדתי במהותה הייתה "התחדשות חיי הדת ושינוי סדרי המשטר", כלומר חידוש חיי דת ותורה ארצישראליים ריבוניים עם שיטת משטר סוציאליסטית השואבת מחזון הנביאים, כפי שהאמינו ההוגים הראשונים. אלא שהחיבור בין אסטרטגיית מרד לבין שימור חיי הדת, גם ברענונה, היא פרדוקס.

בהיבט אחר עמדו על כך גם דב רפל ושלום קרניאל.[ii] לדידם, התנועה במהותה (וכשמה – תנועה) קוראת לחניכיה למרד, ומאידך על מנת לשמר את תוצרי המהפכה ולהופכה לקבע, כלומר לראות בהצלחתה והטמעתה, יש לחנך את הדור הבא להמשכיות, לרגשי כבוד, להזדהות, לאחיזה ברעיון המהפכני ולהעמקתו.

ואכן, התנועה מיום היווסדה משתנה ומשתנה. ועם זאת נדמה, כי ישנו לוז חזק ובהיר שעומד בעומקה. היא צלחה משברים רבים, אולם נדמה כי גם בדורנו היא עומדת בפני צומת דרכים. ונשאלת השאלה, אף על ידי חברים החיים בה – מה הרלוונטיות שלה? לשם מה צריך תנועה? למעשה, שאלת הרלוונטיות של תנועה מיישבת אינה חדשה, והיא תלויה ועומדת מרגע הקמתה. ועדיין – היא צריכה להישאל.

אנסה לשרטט במאמר זה, דרך שלושה צירים, כיצד בעיניי צריכה להיראות תנועת הקיבוץ הדתי כיום, ולמה בכל זאת היא חשובה לציונות הדתית בפרט ולחברה הישראלית בכלל, גם בימים שתנועות גדולות ואידיאולוגיות נעלמו או חשודות כמסוכנות. לצד זאת, אשאיר גם שאלות פתוחות שאין לי עליהן תשובות, ואשמח לדון בהן.

התיישבות או רעיון

תנועת הקיבוץ הדתי היא תנועה רעיונית־מיישבת. כלומר אין היא התיישבות גרידא, שערכה העליון הוא עצם האחיזה בקרקע, אלא היא מצפה מיושביה ומחבריה לקחת חלק במארג חיים כולל שמאחוריהם רעיון. היא בעלת אג'נדה, יש לה סט ערכים. בתחילתו, היה הרעיון כאמור דתי־סוציאליסטי. כיום רעיון השיתוף הכלכלי המלא הוא נחלת קיבוצים בודדים, אמיצים ומפוארים, יש לומר. עם זאת, במרבית הקהילות שהתחדשו באורחות חייהן וזנחו את החיים הסוציאליסטיים במלואם, נותרו ערכי היסוד המרכזיים – ערכי הליבה של תפיסת העולם הסוציאליסטית־דתית, כגון ערבות הדדית וצמצום פערים (ברמות ובכלים שונים), פשטות והצנע לכת, משימתיות ומעורבות חברתית, חקלאות ועבודת כפיים, ושוויון ערך האדם; זאת לצד תפיסה דתית של חיי הלכה בהליכה, אחריות דתית־אישית ועוד. ערכים אלו באים, בכלל הקהילות, כעסקת חבילה שהאיזונים בתוכה מתבטאים ברמה כזאת או אחרת והשילוב ביניהם הוא ייחודיותם.

היתרון של תנועה רעיונית בעלת אחיזה בקרקע – קהילות היושבות, חיות ומאוגדות יחד ואף מתפרנסות יחד (אמצעי ייצור משותפים כערך וככלי) – הוא שיש לה 'חיילים' ויש לה תשתית פיזית. כלומר, קל להפיץ רעיון, קל לגייס אנשים וקל להפעיל משימות בתוך קהילות ברורות. תנועה הגובה מקהילותיה מיסים, תנועה בפריסה ארצית מצפון לדרום המקיימת קשרי גומלין חומריים ורוחניים, כגון עלון משותף ואירועים משותפים לצד ארגונים כלכליים משותפים – יכולה להוביל אחריה ציבור מחד ולתת לו גב מאידך. היכולת להנחיל רעיונות חדשים, ואף 'הלכה' חדשה – כגון סדר יום העצמאות בזמנו או התחדשות הלכות השמיטה שנקבעו בקיבוצים וכיוצא באלה – הייתה גבוהה בשל החיבור העמוק בין הקיבוצים זה לזה ושל כולם יחד לתנועה אחת, כלפיה הייתה מחויבות עמוקה ('דין התנועה').

לא בכדי, הקיבוצים הדתיים משופעים במפעלים כגון גרעיני צבר, אולפני גיור וקליטה, בתים לבעלי צרכים מיוחדים ועוד, כאשר בכל שנה קמים מפעלים נוספים ועוד היד נטויה. גם מוסדות רבים, כגון מרכז יעקב הרצוג, ישיבות, מכינות, מדרשות, כפרי נוער ואף ארגון 'אלומה' – קמו בכוחה של התנועה (המוסד האחרון, בינתיים, הוקם ב־2017, לא לפני עשור!). זאת הייתה, ועודנה, אם תרצו, רשת חברתית. אבל לא וירטואלית, אלא חיה ובועטת ברגבי אדמה.

אך אליה וקוץ בה, וכדי לחשוף את הקוץ נתבונן בתנועה מסוג אחר. תנועת 'נאמני תורה ועבודה' היא תנועה רעיונית. אדם יכול להזדהות עם הרעיון ולגור בכל מקום. הוריו, אחיו או ילדיו אינם חייבים להזדהות עם הרעיון ואין אקט מעשי ספציפי שהוא חייב לקיים כדי לבטא את הזדהותו עם ערכי התנועה (אם כי, רצוי שלפחות יעשה מינוי ל'דעות'…). הוא יכול לממש את ערכי התנועה כמעט בכל מקום בו יבחר לחיות. ואם במהלך החיים ישתנה או ירגיש רחוק מכל סיבה שהיא מפועלה או מערכיה של התנועה – יפסיק לשלם דמי חברות או להגיע לשבתות התנועה או לעקוב אחר עשייתה.

לעומת זאת, להיות חלק מתנועה מיישבת פירושה לחיות בתוך אחד מיישוביה. אנשים בוחרים לחיות במקום מסיבות שונות ומשונות ולא רק מתוך הזדהות עם ערכיו. לעיתים כי מתאהבים באנשים, בנוף, באיכות החיים; כי רוצים לחיות קרוב למשפחה, לצד החברים, ליד העבודה. גם אם לא תמיד מזדהים או מבינים או אפילו מכירים את הרעיונות. ולעיתים, אנשים פשוט משתנים. גם אם הזדהו בעבר וכעת לא מזדהים, לרוב הם לא יבחרו לעזוב אלא יישארו לחיות באותו מקום, מאותן סיבות שמנינו קודם. כלומר, האנשים החיים בתנועה לא תמיד מדברים את אותה שפה רעיונית.

ועוד, יישוב זקוק ליציבות, ל'בעלי בתים'. בעלי בתים המתפרנסים מעמל כפיהם, המגדלים ילדים וצריכים להתקיים ולחיות סדר יום. יום יום. והפנאי מועט והצרכים מרובים. והתקנונים גוברים והמתחים לעיתים גדולים והקמח, הקמח מחייב. ולמי יש זמן לרעיונות. ולעיתים הרעיון והאידיאה מתנגשים עם המציאות והצרכים והיכולות. והיציבות, הצורך ביציבות יוצר שמרנות וקיבעונות, והתקנונים והצורה מחליפים את המהות, ולעיתים המרד, כפי שרצו או לא רצו הראשונים בהבינם את פרדוקס התנועה – מתמוסס.

ולבסוף, התנועה גדלה ב"ה, ויש לה יישובים רבים שמתרחבים וצומחים ברחבי הארץ. היישובים כבר פחות הומוגניים ומאוד מגוונים והקולות מתרבים ומתעשרים ולפתע נדמה שזוהי כבר אינה תנועה רעיונית אלא רק תנועה מיישבת, שדואגת לברזלים ולקמח. והרעיונות, לעומת זאת, שונים ומשונים. לכל קול יש התנגדות וכבר אין 'דין תנועה' וכל קיבוץ או מושב הישר בעיניו יעשה. יש אומרים שטוב שכך ויש השואלים: אז מי אנחנו? האם יש אנחנו? האם בכלל צריך, בימינו, להיות אנחנו?

היישובים כבר פחות הומוגניים ומאוד מגוונים והקולות מתרבים ומתעשרים ולפתע נדמה שזוהי כבר אינה תנועה רעיונית אלא רק תנועה מיישבת, שדואגת לברזלים ולקמח. והרעיונות, לעומת זאת, שונים ומשונים. לכל קול יש התנגדות וכבר אין 'דין תנועה' וכל קיבוץ או מושב הישר בעיניו יעשה. יש אומרים שטוב שכך ויש השואלים: אז מי אנחנו? האם יש אנחנו? האם בכלל צריך, בימינו, להיות אנחנו?

חלוציות מדגימה או אליטה משרתת

ויכוח עתיק בתנועה ועל התנועה היה סביב מקומה בחברה הישראלית. מודל אחד מבוסס על התפיסה לפיה הקהילה הקיבוצית־דתית היא דגם ראשוני, חלוצי, ייחודי, אשר ממנו תראו וכך תעשו, מעין חברת מופת שהחברה כולה תלמד ממנה ותתקן את דרכיה. או אז היא צריכה להסתגר בד' אמותיה ולהשקיע בסדרי חייה ובצורתה. מודל אחר היה קבוצה שמטרת החיים המשותפים שלה היא לשרת את העם והחברה. מודל זה מכיר בכך שחיים משותפים, מתנזרים ומתרחקים מהחברה הכללית[iii] יש להם מחיר כבד של הסתגרות ואפילו התנשאות מסוכנת שעלולה לחנך לצרות אופקים. משום כך על אנשי התנועה לחנך את חבריה ואת ילדיה לתחושת שייכות עמוקה לכלל העם היהודי[iv] ולכלל החברה הישראלית.

לכל תפיסה יש כמובן הנגזרות שלה, כגון: אם נקרא אדם לדגל, למשימה לאומית, האם ילך למשימה הלאומית או יישאר בקיבוץ למלא משימה ההכרחית יותר כרגע פנימה? שאלות אלו נשאלו ברצינות ולא רק באופן תאורטי. לעיתים הן נענו כך ולעיתים אחרת, בהתאם לתפיסה שהכריעה באותו הקיבוץ ובאותו הזמן. הדבר ישפיע גם על מידת הפתיחות של הקיבוץ לעולם שמסביב ועל המוכנות לוותר ולהתפשר לעיתים על צורת החיים אותה הם ראו כאידיאלית.

סימון[v] טען טענה נוספת בהקשר זה. הוא ביקר את התנועה ואמר כי ישנה סתירה פנימית מובנית בין ערכי הערבות ההדדית, השותפות והשוויון בהם דוגלת התנועה, לבין חיים בתוך גדר, במנותק מהעם כולו – למשל מהשכנים החיים לצידם בעיירה הסמוכה מעבר לגדר הקיבוץ. אני רוצה לטעון כי למרות חוזקה הרב מאוד של הטענה הזאת, ישנה לגיטימיות ואף חשיבות לייצר זהויות מובחנות של קבוצות שונות במרחב הכללי. דווקא מתוך אפשרות ונתינת מקום לקבוצות שונות ליצור לעצמן זהות מובהקת, משותפת, הומוגנית ומוגדרת – תתאפשר חברה שאינה מאוימת ושאינה מְתחְזקת מאבק בין קבוצות. כלומר, לא הטשטוש הוא שיאחד אלא דווקא הגדרת גבולות ברורים ובתוכם, קיום צורת חיים שהאדם בוחר בה. וזאת בתנאי הכרחי נוסף – מפגש מתמיד עם קבוצות אחרות בממשקים שונים. זהותו ושייכותו לקבוצה מובחנת היא שתאפשר לו לצאת אליהם בביטחון, בכבוד ובסובלנות. הקבוצה ההומוגנית תוכל לפעול ביתר קלות על פי אמונותיה ולצמוח ולקדם עשייה ותרומה לכלל מתוך הקרקע היציבה. תהלה פרידמן הגדירה זאת במושג 'משבטיות לסולידריות', כלומר, מתוך השבט שלי – שאיני צריכה, חלילה, להתנכר לו או לפרקו – מתוך הזהות שלי, הקבוצתית, הייחודית, המוגנת, אני יכולה וצריכה להביע ולחוש סולידריות ואף מחויבות ל'שבטים' אחרים במרחב.

והנה, שאלת ההתיישבות המסוגרת בקהילה נפרדת, פיזית ורעיונית, לעומת זאת הפתוחה בעיר או ביישובים מעורבים, ממשיכה ללוות את תנועת הקיבוץ הדתי ואת הציונות הדתית כולה. נדמה כי כיום אנו נמצאים על הרצף שבין שני הקצוות הללו. למשל, בשנים האחרונות בחרה התנועה להקים גרעינים עירוניים משימתיים בשותפות עם תנועות ועם גופים שונים. כלומר, גם לצאת מהמרחב הכפרי המסוגר ולהתערות בחיי העיר וגם לקיים שותפות עם גופים שלא בהכרח מחזיקים באותן עמדות כשלה. כל זאת תוך שמירה על מסגרת של כלל וקבוצה ולא כיחידים, וכמובן במקביל לחיזוק ולהרחבת הקהילות הכפריות הקיימות. ניתן לראות כאן איזושהי הליכה אל עבר מחוזות שבעבר אי אפשר היה לדמיין. בחירה בצורות התיישבות שמוותרות על חלק מהערכים, ו'מסתכנות' בחיים דיפוזיים עם הכלל, ומאידך משמרות חלק מערכי הליבה כגון משימתיות וחלוציות, ערבות הדדית ועוד.

על מנת להמשיך ולהיות רלוונטית, חייבת תנועת הקיבוץ הדתי לחדד את עמדותיה הדתיות, את רעיונותיה החברתיים, את תעודת הזהות שלה ואת סט הערכים אותו היא חיה בכלל קהילותיה. גם היישובים המצטרפים אליה צריכים לקבל על עצמם את עסקת החבילה שבה. ויחד עם זאת, היא חייבת להיות מעורה יותר, פתוחה יותר ועושה יותר מחוץ לכתליה

על מנת להמשיך ולהיות רלוונטית, חייבת תנועת הקיבוץ הדתי לחדד את עמדותיה הדתיות, את רעיונותיה החברתיים, את תעודת הזהות שלה ואת סט הערכים אותו היא חיה בכלל קהילותיה. גם היישובים המצטרפים אליה צריכים לקבל על עצמם את עסקת החבילה שבה. ויחד עם זאת, היא חייבת להיות מעורה יותר, פתוחה יותר ועושה יותר מחוץ לכתליה. עליה לפעול מתוך סולידריות ורגישות דווקא כלפי זולת השונה ממנה ולמענו (דוגמה לעשייה כזאת ניתן למצוא בבחירה של התנועה להיות שותפה פעילה בקואליציית הארגונים הדתיים למיגור הזנות), להפגיש בין חבריה הצעירים והבוגרים לבין אוכלוסיות שונות על בסיס שותפות אמת ולא רק מתוך 'תרומה' שעלולה ליצור ולחזק תחושות עליונות ולשמר יחסי כוח. היא צריכה לפתוח את שעריה לכל הרוצה בכך תוך שהוא מקבל על עצמו את סט הערכים הרחב, ועם זאת מתוך שותפות עמוקה ונכונות גם לייצר שינויים ולהשפיע ולהעשיר את החברה בגווניו שלו. והיא אף צריכה להעז ולשאול שאלות אמיתיות בנוגע לחלוקת משאבים ופריבילגיות, ולממש, כפי שאולי סימון ציפה, את ערכיה החברתיים לא רק בתוך גבולותיה. וכשהיא פונה החוצה, לקיים זאת 'עין בעין', לא רק מתוך צדקה אלא מתוך צדק, גם אם הוא עשוי להיות כרוך במחירים כואבים.

בתוך הזרם ונגדו

ספר אסופת המאמרים של צוריאל אדמנית, מהוגיה של התנועה, נקרא בתוך הזרם ונגדו. לתנועה מיישבת לא פשוט לשחות נגד הזרם, ולתנועה רעיונית לא נכון, על פי רוב, לשחות בתוך הזרם. תנועת הקיבוץ הדתי במשך שנים רבות הייתה ראש חץ, חלוצה בתוך זרם הציונות הדתית ובחברה הכללית, והיוותה, ועדיין מהווה, סמן קצה שלעיתים חוטף ביקורת, כיאה למורד. אולם מהסיבות השונות שמנינו למעלה נדמה שאיבדה את תוארה זה, ונותרה בעיקר עם הממד של 'בתוך הזרם' (ולפעמים נשארה רק עם הביקורת, בלי החלוציות).

לא גדלתי בקיבוץ. לתנועה הגעתי כאישה בוגרת. ראשית, הכרתי את אנשיה ונופיה. את כתביה גיליתי בשלב מאוחר יחסית, דרך העיסוק בחינוך החברתי ומתוך המפגש עם דמויות שונות בתנועה. מצאתי בהם דיוק מופלא והזדמנות ממשית גם למאה ה־21. לעיתים נדמה לי כי רשימות מסוימות נכתבו אך אתמול. מצאתי בה הוגים שעסוקים בבירור ובחשבון נפש נוקב ומתמיד, שיודעים לקרוא קריאות חתרניות ובד בבד לרגש על דרך הפיוט. שקוראים מציאות ומוכנים להילחם בה ומאידך פתוחים ומושיטים ידיים לרעיונות שונים. שמתכתבים עם גדולי עולם אך גם עוסקים בזוטות היום יום ורואים בהן תיקון עולם במלכות ש-די ממש. שמאמינים באופן עמוק בתורת ה' ובחכמיה ועם זאת מאמינים בחירותם ובסמכותם לשאול שאלות, לתקן תקנות ולחדש הלכות.

אני מאמינה כי החברה הישראלית זקוקה גם כיום לרעיונות גדולים, למשמעות, ולתשתית ראויה למימוש החלומות הללו. היא זקוקה לקבוצות שלמות שנכונות למשימות ומאוחדות יחד תחת מנגנון רשתי שיוזם, תומך, מלווה ומגבה אותן; לתנועה שתאפשר הגות וכתיבה לצד חיי מעשה עם שורשים עמוקים ושגרת עמלים מסורה.

אני מאמינה כי החברה הישראלית זקוקה גם כיום לרעיונות גדולים, למשמעות, ולתשתית ראויה למימוש החלומות הללו. היא זקוקה לקבוצות שלמות שנכונות למשימות ומאוחדות יחד תחת מנגנון רשתי שיוזם, תומך, מלווה ומגבה אותן; לתנועה שתאפשר הגות וכתיבה לצד חיי מעשה עם שורשים עמוקים ושגרת עמלים מסורה

אני מאמינה כי תנועת הקיבוץ הדתי זקוקה להתעוררות, לזרימת דם חדש ועם זאת לחיזוק עמוד השדרה שלה; לדייט מחודש של חבריה עם הערכים החברתיים והרוחניים של שותפות וחתירה לשוויון, של ערבות הדדית ואחריות הפרט כלפי הכלל ולהפך, של צניעות עמוקה בחומר והתחדשות וגיוון ברוח שרלוונטיים יותר מתמיד. גם אומץ ותעוזה דרושים לה, לקרוא שוב קריאות גדולות ואולי לשלם על כך מחירים, וכן עליה לחזק את ההבנה כי יש לשתף פעולה עם תנועות נוספות הקיימות היום בחברה החותרות לאותם כיוונים. נדמה כי על ענפיה החזקים של התנועה נראו ניצנים חדשים, וישנה בשלות להיענות לאתגר שהמציאות הציבה לה.

ומצד החברה הדתית כולה, היא בשלה מחדש, בעידן הניאו־ליברליזם המתפשט וההקצנה הדתית (בחלק זעיר, אך עוצמתי, בחברה הדתית) לתנועת נגד מחודשת וסוערת שתתבע את אותם ערכים, גם אם בכלים חדשים. קבוצות קטנות וגדולות, במרחב הכפרי או העירוני, המאוגדות תחת מטריה גדולה ורחבה שתגן עליהן בזרם בו הן שוחות, תוך תודעת שליחות למען החברה והעם. יש להדגיש כמובן שלא הכול חייבים לקחת חלק בתנועה, ואף ראוי שיהיו תנועות מקבילות ותנועות סותרות ויחידים אוונגרדיים – אלו יפרו ויקדמו בדיאלוג ביניהן את החברה כולה.

אם לא יושלם המהלך הזה, ייתכן שתנועת הקיבוץ הדתי אכן תמצא עצמה כסוג של ארגון כלכלי גרידא, ותפקידה ההיסטורי יסתיים. אם אכן כך יקרה, אולי החברה כולה תפסיד מזה, ואולי תקום תנועה חדשה שתמלא את מקומה. ימים יגידו. לדעתי לתנועה רעיונית מיישבת יש תכלית ויש עתיד גם היום, ובתנאי שהיא זוכרת את ייעודה הכפול ועמלה לקידומו כל העת.

 *לימור יעקב-ספראי היא חברת קיבוץ מעלה גלבוע, מנהלת מחלקת חינוך וצעירים בתנועת הקיבוץ הדתי

 

[i] מיכאל בן אדמון, מרד ויצירה בהגות הציונות הדתית: משה אונא ומהפכת הקיבוץ הדתי, רמת גן תשע"ג, עמ' 132.

[ii] שלום קרניאל: חייו ומשנתו, כפר עציון תשע"ג, עמ' 326.

[iii] בין השאר, בשל היותה צרכנית. ראו אצל בן אדמון, שם, עמ' 153.

[iv] משה אונא, בשבילי המחשבה והמעשה, תל אביב תשט"ו, עמ' 180.

[v] עקיבא ארנסט סימון, האם עוד יהודים אנחנו, תל אביב 1982, עמ' 28–29.