המאבק בגישה הפרוגרסיבית היה הדגל של מנהיג ישיבות 'הקו', הרב צבי טאו, שנות דור לפני שהפך לשאלה פוליטית מרכזית ואך טבעי הוא שמתנגדים בולטים למחנה הפרוגרסיבי ישתפו פעולה עם בית המדרש של הקו. אך בעוד חלקם של מתנגדים אלה הוא שמרני, זרם הקו הוא ההיפך הגמור מכך: לא פלג שמרני, אלא קבוצה בעלת השקפה מהפכנית ורדיקלית.
הטבלאות שמגיעות לנו והטבלאות שאנו ראויים להן
לפני כשנתיים חוללה טבלת Word קטנה סערה במרחבי הרשת הדתיים לאומיים. בטבלה התפרסמה רשימת רבנים מוכרים, מסודרים על ציר שבין ה"אולטרה ליברלים" ל"אולטרה שמרנים". הרוחות סערו לגבי המיקום של רב זה או אחר, הבחירה בשמות המסוימים שצוינו בטבלה, וכצפוי, התפתח דיון ער גם על עצם הדיון. נושא שלא עלה לכותרות בעקבות הטבלה ההיא, אבל ראוי לדיון רציני, הוא עצם ההגדרה. "שמרנים" – עבור רבנים שמחמירים בשאלות פוליטיות-הלכתיות ופתוחים פחות אל התרבות המערבית, "ליברלים" עבור ברי הפלוגתא שלהם.
שיח השמרנות החל לפרוח עוד לפני פרסום הטבלה בשלהי 2020 והוא ממשיך וצובר תאוצה עד היום. השמרנות הישראלית נעשית פופולארית, הימין הישראלי לומד דרכה לחשוב ולפעול כמו מקביליו הבריטיים והאמריקאים וגם ברית מעניינת נכרתה בין אותם שמרנים חדשים לבין המחזיקים בגישה הפוליטית הליברלית בישראל בעקבות ארה"ב ובריטניה. שמרנות-ליברלית זו אופציה לגיטימית בעולם המחשבה הפוליטית כיום. הגורם, אולי המשמעותי ביותר, לעליית הברית הזאת הוא האויב המשותף שטרף את הקלפים במציאות הרבנית אותה הכרנו: השמאל המערבי הפרוגרסיבי..
מהפכנות כדרך חיים כוללת בתוכה אבסורד: הרי אם המהפכה תצליח, לאן תוכל המהפכה להתקדם? לכן בקבוצות מהפכניות רבות נהוג לטעון שהקבוצה היא בכלל שמרנית. הרי מרגע שנשיג את המהפכה הנכספת, נשמור עליה מכל משמר.
ניתן לבחון את השינוי באמצעות אחד הרבנים שמוקמו בציר ה"מרכז-ליברלי" בטבלה המצוינת, הרב חיים נבון. עד לשנים האחרונות היתה יריבות גלויה בינו לבין זרם ה"קו" האולטרה-שמרני (לכאורה), אך בשנים האחרונות הלך הרב נבון והתמקם כדובר מרכזי כנגד השמאל הפרוגרסיבי ובמסגרת איחוד מאבקים מצא את עצמו כתף אל כתף עם המובהקים שבדוברי הקו. כיום אנחנו חשים שכמו בכנסת ישראל, בזירת הרעיונות העולם מתחלק לשני חצאים גדולים, ימני ושמאלי. בכל חצי משמשים בערבוביה מתונים עם קיצוניים, קבוצות גדולות ופופולאריות עם תנועות רוחניות קיקיוניות, כאשר בחצי הימני נמצאים ה"שמרנים" כולם. הרב נבון, הרב יגאל לוינשטיין, ד"ר גדי טאוב, אריה דרעי ואיתמר בן גביר.
אבל מאבק האיתנים הכולל הזה מטענה אותנו. כשהאבק שלו ישקע, נמצא את עצמנו אוחזים בבליל השקפות לא מסונן שנולד כתוצאה מההנהון האוטומטי שלנו כלפי כל עמדה של חבר הצד שלנו. אם נמשיך במגמה המתחזקת בישראל ונגדיר את השמרנות באופן מסודר ומובהק, נגלה בקרב המחנה השמרני שמרנים אותנטיים יחד עם ההיפך הגמור. לא מדובר בהיפך המוכר לנו, "ליברלים", אלא בהיפך אחר לגמרי, שבשונה מהשמרנות, לא חדר עדיין לשיח הישראלי.
מהפכת הקודש של השמרנות
זרם "הקו" הוא קבוצה שיותר מכל מאופיינת בנאמנות לעומד בראשה, הרב צבי טאו. הרב טאו היה תלמידו הקרוב של הרצי"ה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב. משנתו של הרב קוק האב, הראי"ה קוק, נמסרה לציבור בעיקר דרך הבן ודרך הישיבה בראשותו. לאחר מות הרצי"ה חלו זעזועים בישיבה עד שהתפלגה ממנה ישיבת "הר המור" הנאמנת לרב טאו, והרב טאו מוביל בגאון את השקפתה של הישיבה והזרם כולו, הכולל ישיבות ומוסדות רבים ותלמידים רבים בתוכם ומחוץ להם. המאבק בגישה הפרוגרסיבית היה הדגל של הרב טאו שנות דור לפני שהפך לשאלה פוליטית מרכזית כל כך. ככל שה"פוסט מודרניזם" (הכינוי בעולם הקו להשקפה זו) הלך וצבר תאוצה, הלכו והחריפו הטונים נגדו עד שנעשו בשנים האחרונות למלחמה של ממש. בתוך כך נכללה הקמת מפלגת "נעם", הקמת מכונים ומרכזים שונים למלחמת שוחות בארגונים וחקיקה פרוגרסיבית ("חותם", "ליבה" ואחרים), כנסים פתוחים לתקשורת, פרסום חוברות וספרים ועוד. אך טבעי הוא שמתנגדים בולטים למחנה הפרוגרסיבי ישתפו פעולה עם בית המדרש של הקו כדי להילחם בתופעה. אך בעוד חלקם של מתנגדים אלה הוא שמרני, הקו הוא ההיפך הגמור מכך: הקו היא קבוצה בעלת השקפה מהפכנית ורדיקלית.
המהפכנות לא נתפסת כיום כאידך גיסא של השמרנות. המאבק הפוליטי המעשי על הפלות, החזקת נשק, מלחמה בטרור וחקיקה לטובת קבוצות מיעוט – לא נדרש לחלוקה הזאת. אך במישור הפסיכולוגי והסוציולגי, כמו גם במישור המחשבתי והרוחני, החלוקה הזאת משמעותית בהרבה מהחלוקה המוכרת למחנות. למעשה, שמרנים משני המחנות הפוליטיים המנוגדים עלולים להסתכל בחרדה באש המהפכה המחריבה את עולמם. אלא שהמחלוקת בין השמרנים משני הצדדים היא בעיקר איזו קבוצה מהפכנית מסכנת אותנו יותר. הבעיה היא, שבלהט המאבק הפוליטי שוכחים שני הצדדים את שמרנותם ושיתוף הפעולה ממזג גם בין השקפותיהם. התוצאה – השמרנים משני הצדדים מקדמים בכל כוחם את המהפכה של "המחנה" שלהם – רק מרוב פחד שהמהפכה של המחנה השני תנצח.
מהי שמרנות? מהי מהפכנות?
קשה לדבר על שמרנות בישראל מבלי להזכיר את מאמרו של אסף שגיב, "המקרה המוזר של השמרנות הרדיקלית". במאמר זה הוא סוקר את עליית השמרנות בישראל וסיגיה הפוליטיים והדתיים המרחיקים אותה מהפילוסופיה השמרנית העולמית וערכיה. הוא מתחיל את מאמרו בציטוט חשוב של ההוגה השמרני מייקל אוקשוט: "שמרנות איננה 'אני מאמין' או דוקטרינה, אלא נטייה. להיות שמרן, פירושו להעדיף את המוּכּר על הבלתי ידוע, להעדיף את מה שנוסה על מה שלא נוסה, את העובדה על התעלומה, את הממשי על האפשרי, את התָחוּם על האין-סופי, את הקרוב על הרחוק, את המספיק על המיותר, את הנוח על המושלם, את הצחוק העכשווי על החדווה האוטופית".
כאשר הקראתי במהלך הרצאה את הציטוט הזה לקהל שאלתי כיצד הם מדמיינים את השמרן של אוקשוט. העונים תיארו אדם אפור, בעל שגרת יום קבועה, לא יצירתי ולא חדשן, חרוץ ומסודר. שאלתי אותם מי בעולם הדתי שהם מכירים יכול להתאים לתמונה הזאת וקיבלתי תשובה פה אחד: "מזרוחניק".
ה"מזרוחניק", אותו בעל-בית בורגני אשכנזי שידוע בהרגליו המקודשים ובשנאתו לקיצוניות ומהפכות, משמש פן אחד של השמרנות. ניתן לקרוא לו "החלק הנח". השענות על המוכר והידוע לבל נידרדר אל הכאוס, אבי הרוע והסבל. במאמרו של אלון שלו (השילוח 14) "שמרנות – הדרך אל הטוב האפשרי" הוא מציג את הצד השני של השמרנות, "החלק הנע". "התפתחותם של מוסדות אנושיים דומה לתהליך האבולוציוני המוכר מעולם החי", כותב שלו. הוא מציג את השמרנות כמתפתחת ומשתכללת באופן אבולוציוני: מה שעובד – שורד. כמו בשאר עולם החי, המוני הפרטים פועלים באופן של ניסוי וטעיה ושל טעויות אקראיות. פתרונות מסוימים מתגלים כטובים ונכונים ומצורפים אל הדרך הקיימת, שכוללת בתוכה אינספור פתרונות נוספים שמצאו קודמינו והוכנסו לפנינו אל המוסדות, הקהילות, הדת, השפה ושאר המרכיבים שמחזיקים אותנו כתרבות וכחברה. שלו מנסח שלוש תפיסות עליהן מבוססת הנטיה השמרנית, ולהלן תמצות שלהן:
ההנחה הראשונה גורסת שהמציאות האנושית מורכבת ביותר – ושמאפיין זה כה מובהק, עד שיש לו השלכות מכריעות על דרכי הבנתה.
ההנחה השנייה מתייחסת במיוחד לרובד התרבותי של המציאות האנושית. רכיבי התרבות או "המוסדות", כפי שהם נקראים בעגה השמרנית, כגון מוסד המשפחה, מסורות קהילתיות ואזרחיות, נימוסים, הקניין הפרטי, הסדרים חוקיים וכיוצא באלו, הם סתגלניים (אדפטיביים).
השמרן יאמר שמהפכה היא נשק יום הדין אותו יש להפעיל רק במקרה חירום קיצוני, אך המהפכן יאמר – נכון. היום ועכשיו אנחנו במקרה חירום קיצוני.
ההנחה השלישית מתייחסת במיוחד לרובד הטבעי של המציאות האנושית. בניגוד לתרבות, שהיא נזילה בהרבה ואף אפשר לנסות ולעצב אותה באופן פעיל, הטבע האנושי קשיח, לכל הפחות מבחינה מעשית.
נראה שהמכנה המשותף לשלוש התפיסות כאן הוא ההכרה המוחלטת בקיים. הקיים איננו קיים במקרה. הוא מורכב ומתוחכם, הוא מנוהל על ידי מוסדות שמתקדמים באיטיות (על ידי פתרונות סתגלניים לבעיות השעה), הוא קשיח ואין טעם לנסות "לנצח" אותו. התמיכה הבלתי מסויגת בתפיסת העולם הזאת מצביעה על נכונות לחיות ולפעול בעולם כזה. הדבר נראה לרגע כמו ייאוש מטבעו האכזר של העולם, אך בעצם יש כאן אופטימיות (זהירה): העולם בידיים טובות. אם נמשיך לצעוד בסבלנות, הוא ייעשה רק טוב יותר.
אל מול השמרנות באה המהפכנות ומניחה הנחות הפוכות. את שלוש ההנחות שכאן נוכל לסכם כ"הקיים חשוב, הקיים מתקדם, יש לעבוד עם הקיים". המהפכנות מבוססת על הנחות כי הקיים לא חשוב, הוא לא מתקדם (לטובה) ויש לשנות אותו מן היסוד.
לשיטת המהפכנים, ה"חברה", נוכל לקרוא לה הקפיטליזם, ההון-שלטון, תרבות המערב, היודו-נוצרים או לחילופין האנושות כולה – מושחתת ומקולקלת. הקלקול עמוק כל כך עד שלא נדרש תיקון, אלא חורבן ובניין. הקיים שאנחנו חיים בו, הוא טעות. חטא.
מהפכנים יגרסו שמצבנו הולך ומדרדר. לשקוט על השמרים, להשלים עם המציאות, יהיה בגדר "שקט הוא רפש". הרוע משתלט על העולם והרעל מחלחל לכל מקום. כמובן, המשמעות הראשונה היא התבצרות, איסוף ושילהוב תומכים, כאשר לאחר מכן תבוא מלחמת הצדק. שכנוע (כבר) לא יועיל, ויכוח הוגן לא יעזור. רק גיוס מלא וניצחון מוחץ. כלומר מהפכה.
המהפכה לא תתקן עוול נקודתי. היא תיישר את העולם ותחשוף טבע אנושי אחר משהכרנו. האלוהים עשה את האדם ישר, יזכירו לנו המהפכנים, זו החברה שקלקלה אותו. כשננצח וניקח את השלטון יהיו האנשים חופשיים להיות ישרים וטובים.
אם תשאל אותם, הם כולם שמרנים
מהפכנות כדרך חיים כוללת בתוכה אבסורד: הרי אם המהפכה תצליח, לאן תוכל המהפכה להתקדם? לכן בקבוצות מהפכניות רבות נהוג לטעון שהקבוצה היא בכלל שמרנית. הרי מרגע שנשיג את המהפכה הנכספת, נשמור עליה מכל משמר. נכבד את מוסדותיה, ניזהר לבל נערער את יציבותה וניתן לקהילות והמשפחות לשגשג תחתיה. כך נולדים אוקסימורונים כמו "משמרות המהפכה". כיוון שהמהפכה לוקחת בעלות על טבע האדם ועל תיקונה השלם של החברה, שומרים המהפכנים המנצחים בקנאות על כל אלו. התוצאה כמובן היא שהמהפכה מתקדמת אל שלטון טוטליטארי אלים. כך לפחות יעידו אזרחי איראן, קובה, בריה"מ לשעבר ונתיני מדינות מהפכניות נוספות.
תחילתה של המהפכה מוליד אמצע וסוף ידועים מראש, אך זה לא מונע ממהפכות חדשות להתחיל בכל עת. ההסבר הנפוץ בקרב קבוצות מהפכניות הוא, שטבע האדם והחברה תואמים מדורי דורות לטבע שהמהפכה דורשת. אנרכיסטים שואפים לחזור לטבע שלפני המדינות, פשיסטים שואפים להחזיר את עמם לגדולתו הישנה על ידי חיזוק הטבע שנשכח ומהפכנים דתיים עדיין נאבקים בנאורות שקלקלה הכל. ההוגה הסוציאליסטית נעמי קליין, למשל, מציגה את כלכלת השוק החופשי כהשתלטות זרה של אסכולת שיקגו על החלטות הממשל האמריקאי באופן ששינה את פני ההיסטוריה, כאשר כלכלות סוציאליסטיות דווקא מצטיינות בהשתלטות מהפכנית פתאומית על מדינות. ההבדל בין ההשתלטות (הרעה לפי המהפכנים) למהפכה (הטובה), הוא שההשתלטות נעשית תמיד במחשכים על ידי בעלי אינטרס חלקלקים, והמהפכה תיעשה בגאון על ידי העם הפשוט והצודק.
טיעון חזק במיוחד לטובת המהפכה, הוא שגם אחרון השמרנים יודה שנדרשות מהפכות בזמנים ומקומות מסוימים. יש למרוד ברוע אם הרוע משתלט, ומוסכם על כולם ששלטונות מסוימים היו או עדיין חייבים ליפול. השמרן יאמר שמהפכה היא נשק יום הדין אותו יש להפעיל רק במקרה חירום קיצוני, אך המהפכן יאמר – נכון. היום ועכשיו אנחנו במקרה חירום קיצוני. המהפכנות הלכאורה-שמרנית תאחז בראיה של המציאות כישורת אחרונה, קו פרשת המים, זמן חירום שכולו רגע לפני נקודת האל-חזור. בתקופה כמו זאת, הם יאמרו, אין שמרנים. המהפכה היא לא מותרות, אלא הכרח.
המהפכה המרכזית העולמית
רבים יסכימו שהקמת מדינת ישראל היתה מעשה מהפכני שבא בשעת חירום אמיתית. הראי"ה קוק תמך בהתלהבות בציונות ובמקביל העמיד את תמיכתו על אדנים יהודיים-שמרניים. במאמריו "למהלך האידאות", "הדור" ומאמרים נוספים הוא מציג התקדמות מעין-אבולוציונית של הרעיונות והתנועות העולמיים לעבר תיקון אלוהי. "כל זמן מאיר בתכונתו", הוא כותב באגרת שע"ח, ואת התנועה של הרעיונות בזמן הוא מייחס לאל ולא לחברה ורואה בו ברכה ולא חטא. בהמשך דבריו הוא מציע לאדם לא להיאבק בעצת האל האחראי לרוח הזמן, אלא להבין מה תפקידו כאדם, עם התמורות הקיימות אותן הביא האל באמצעות התקופה. בנו, הרצי"ה, פעל באופן מעשי ביותר, הדריך פוליטיקאים ותנועות התיישבות ולקח חלק במאבקים והפגנות. בהקמת מדינת ישראל הוא ראה חזון גאולי משיחי מובהק שראשיתו בתקומה לאומית גשמית ואחריתו בתקומה רוחנית דתית. זוהי מזיגה מעניינת בין אידיאליזם טוטלי ולאומני המזכיר תנועות מהפכניות פוליטיות, יחד עם כבוד ויראה ממוסדות השלטון והמדינה, המשטר, הדת וערכי העם. את האידיאליזם הממלכתי הזה המשיכה "הר המור" מבית ישיבתו של הרצי"ה , ישיבת "מרכז הרב", וביטאה אותו באופן דומה לשל הרצי"ה. אך המאפיינים המהפכניים והטוטאליים במשנתו של הרצי"ה הלכו והעמיקו בשיטת הקו, עד שבשנים האחרונות הושלמה המהפכה של הקו, מהפכת הפניה אל המהפכנות.
כפי שציינתי לעיל, החל משנות התשעים מזהיר הרב צבי טאו מפני עלייתו של "הפוסט מודרניזם". באותה עת זו היתה אזהרה מפני תנועה יריבה שעלולה להשפיע השפעה הרסנית על העם ועל המשימה הגאולית. במשך הזמן שחלף, על פי שיטתו של הרב טאו, השתלט הפוסט מודרניזם על כל מוקד כח בעולם. האקדמיה, התרבות, האמנות, העיתונות, האפנה, העסקים, בתי המשפט, השלטונות המערביים, כולם נגועים בנגע הפוסט מודרניזם. מי שאיננו מוגן, מי שהקהילה הקטנה שיודעת את האמת אינה מגינה עליו, לא יוכל אפילו לדעת ששטיפת המוח הפוסט מודרניסטית חילחלה עמוק למוחו ושולטת על ערכיו. ההשתלטות העוינת הושלמה, החברה התקלקלה ואנו במצב חירום. מאז ועד היום, מכין הקו את הפעולה האולטימטיבית המתבקשת בהתאם לנאמר לעיל: מהפכה.
המכשול הגדול ביותר אל מול המהפכנות החדשה של הקו, שרואה בעצמו המשך ישיר של הראי"ה והרצי"ה קוק, היא הסנגוריה של הראי"ה על המציאות ושיוך תכונותיה של התקופה לחסד האלוהי. הסנגוריה על הקיים היא המובילה לאמונה בתיקון האבולוציוני המדורג ולכבוד לעולם הגדול ומוסדותיו. את הסנגוריה הזאת ביקש הרב טאו לבטל. ואת זה עשה במאמר יוצא דופן אותו פרסם בשנת 2019 ובו הכריז, בעצם, על מותה של הסנגוריה הקוקיסטית.
בפרשנות אקטיביסטית לפסקה של הראי"ה קוק בפנקסי הראי"ה ד', מסביר הרב טאו כך:
ישנם הטוענים שאם בזמן מסוים רווחת אופנה מסוימת – כולם מדברים בסגנון מסוים ומסכימים על תפיסות מסוימות, סימן הוא שה’ חפץ בתפיסות אלו וצריך לחפש את הניצוץ האלוקי שיש בהן. אולי יש צורך לבצע פה ושם התאמות מזעריות, אבל עיקרי הדברים הינם שווים לכל נפש ואם הם רוח הזמן ונתפסים כמחקריים ומדעיים, ברור שניתן וצריך לעשות בהם שימוש. על כך אומר הרב – לא נכון הוא שתמיד אפשר לקחת את ה’עת’, את רוח הזמן החדשה, ולצרף אותה אל עבודת ה’ ועולמנו הרוחני. לא כל דבר שייך “ .“אי אפשר לומר על כל מה לקטגוריה של ”ממנו נקח לעבוד את ה’ אלוקינו שמתגלה, שמנצח באיזה זמן”, כלומר על כל ’עת’, ”שזהו ראיה שכך הוא דרך ה’, ושצריך ללכת עמו” תמיד ובכל אופן. כלומר, אין ’חוק’ שאומר שכל תפיסה או השקפת עולם, אם נעשה לה את ההתאמות הדרושות, נוכל לצרפה אל עבודת ה’ שלנו. ”כי אם לפעמים מתגלה הזמן” – רוח הזמן, ה’עת’ – ”בצורה כזאת שצריך דווקא ללכת כנגדה ולהרחיקה”. ישנן תפיסות שכולן פסולות ולא שייך כלל לחבר אותן אל התורה.
כלומר, הסנגוריה הקוקיסטית על הזמן, על פיה כל תנועה ורצון המתגלים בזמן הם ביטוי של מגמה חיובית כלשהי שתתרום את חלקה לתיקון השלם – לא תמיד רלוונטית. ישנן תנועות שהן רוע מוחלט. איזו למשל? הפוסט מודרניזם כמובן. כיצד מזהים מגמה שאין עליה סנגוריה? את זאת יודע הרב טאו. תפקידם של תלמידיו הוא לשאול אותו.
הקיים אינו חשוב, על פי הרב טאו. למעשה, הוא הבל מוחלט. הוא אינו מתקדם אלא מאיים להכריע אותנו. "בתוך מצב המעבר הזה ישנה ’עת’ שצריך להישמר מרוחה ולהתנגד אליה. זו ’עת’ ש"אי אפשר לבוא עימה אל הקודש, כיוון שהיא בנויה על תרמית ושקר", כותב הרב טאו במאמר, ומוסיף שכיום אין מי שמעז, גם בקרב אנשי המדע, להביע התנגדות למנהיגי הפוסט מודרניזם הכופים את העולם להאמין באמונותיהם הטמאות. כמובן, אין גם לעבוד עם הקיים. יש להיאבק בו בעזרת אומץ ו"חוצפה ועזות דקדושה". נדרשת מלחמה לחיים ולמוות שבסופה יחזור הכל לקדמותו. הראי"ה התנגד למלחמה בזמן, אך ימיו של הראי"ה חלפו. הרב טאו מקדיש את חייו למלחמה בזמן, עד למהפכה.
סימפטומים של מהפכנות
מהפכנים רבים, כמו הרב טאו עצמו, טוענים כי בקרוב נצא ממצב החירום ואז נוכל לחזור לשמרנות החביבה עלינו. אך מהפכות לא אוהבות להיות אורחות זמניות. את סימניה של המהפכנות ניתן לזהות בנקודות רבות ונוספות מלבד באידאולוגיה עצמה.
תלמידי שיעור א', השנה הראשונה בישיבה, הלומדים בישיבות הקו, יזכו לשמוע שיעור "יסודי" מתוך תורתו של הראי"ה. הראי"ה מפרש את הגמרא "…אמר רב, כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה". הפירוש עוסק ב"מר" – המרירות וקבלת המרות מהרב בכניסה תחת עולה של התורה. "נואלו מאד אותם שרוצים לעשות את כל מדריגות הלימודים ג"כ לתלמידים הצעירים והמתחילים בערך של שעשועים", כותב הראי"ה. אמונת החכמים, היראה מהם והיעדר זכות הדיבור עד ההתקרבות הדרושה לרמתם, מכנסת את התלמידים כולם תחת דגל המהפכה. "עונותינו ועונות אבותינו קלקלו כבר את טעמנו הטבעי הטהור, עד שהחשק הטוב להשכיל ולהיטיב בטבע סר מעלינו, ותחתיו נקשרה בלבבנו אולת וחשך של הוללות וכל חמדת עין חיצונה", כותב הראי"ה באותו מקום. תלמיד ישיבת הקו מתחנך לכך שטבעו האישי אותו הוא מכיר אינו טבעו ה"אמיתי". רק אמונת חכמים והליכה בדרכם לאורך שנים תוכל לתת לו את הכלים לחשוב כראוי.
מהפכה אינה מחזיקה ללא קולקטיביזם מוקפד, כיוון שבלעדיו חסר הבידול המוחלט בין ה"פנים" הטהור ל"חוץ" המזוהם. את הקולקטיביזם המוקפד שלו משיג הקו דרך החינוך בשנות הישיבה הראשונות, לזנוח כל הרגל חשיבה קודם ולהמתין לוותק מספיק כדי לפתח חשיבה עצמאית. למעשה, הקו מייצר דרך חלופית למציאת האמת: לא רעיונותיו הגדולים של הרב טאו הם שעושים אותו למנהיג שלאורו יש ללכת בשתיקה, אלא היותו התלמיד המועדף על הרצי"ה שידוע כממשיכו של הראי"ה.
אמונה והמתנה
חלק מערכי השמרנות הבולטים מושמעים בקול ברור בסיפורים המכוננים של התנ"ך. לפני היותם של העברים לעם המצווה במערכת חוקים, מבוססים ערכיהם בהדרגה על הערכים והפעולות של אבות האומה. הקולקטיב נבנה בהדרגה, תוך שותפות כללית וחלוקה למשפחות ושבטים. הערכים שלו נולדים מתוך המציאות ובנויים על מסורת של הכנסת האורחים והסנגוריה על חוטאים של אברהם, הסיוע לבעלי חיים של רבקה, החתירה לשלום והמתינות של יצחק, הנקיות המינית של יוסף ועוד.
כאשר חיים בתודעת מהפכה, ישנה בעייתיות רבה בהדגשת הערכים הללו. אלו הם ערכים הנובעים מתוך נפשו המוסרית של האדם, אך המהפכה סוברת כי הנפש הושחתה והערך היחיד החשוב הוא שחרור הנפש מן המשחיתים. אם יחפש האדם הפרטי את קול המוסר שבתוכו, הוא עלול להקשיב לקולות נוספים, הקולות הטמאים שהתנחלו בו. כך הולכים ונמוגים הערכים היהודיים – אותם מכנים חכמי ישראל "מידות" – לטובת המהפכה. אחריותו של האדם על עצמו מסתכמת בדרישה אחת – לבחור את הרב הנכון. מכאן והלאה הוא יוביל.
על פי שיטתו של הרב טאו הפוסט מודרניזם השתלט על כל מוקד כח בעולם. מי שאינו מוגן לא יוכל אפילו לדעת ששטיפת המוח שולטת על ערכיו. ההשתלטות העוינת הושלמה, החברה התקלקלה ואנו במצב חירום. מאז ועד היום, מכין הקו את הפעולה האולטימטיבית המתבקשת בהתאם לנאמר לעיל: מהפכה.
אחד הבסיסים הראשוניים ביותר של האמונה הוא הכרת הטוב, המתבטאת באינספור הברכות והשבחים שמפנה היהודי הדתי לאל. הכרת הטוב האמונית והאמון הסבלני בקיים כרוכים זה בזה, כפי שמתאר הרצי"ה עצמו. הכרת הטוב הזו מתבטאת אינספור פעמים בתנ"ך, כאשר נבחנת סבלנותו של האדם. אברהם, יוסף ודוד עמדו במבחני סבלנות שונים. שאול, משה ועם ישראל כולו נכשלו. הסבלנות וההמתנה מופיעות כתכונה היסודית של המאמין בגדולת האל. הרי אם האל מנהל את העולם, ניתן לסנגר על ההווה שיתפתח לעתיד טוב יותר.
אך בעולם טמא ואבוד ההולך ומתדרדר, הכרת הטוב נעשית בעצמה לכפירה, והסבלנות לסכנה קיומית. הסנגוריה על העולם היא חטא בל יכופר: כפירה במהפכה. ערכי הדת כפי שהם משתקפים במסורת ובספרים, מפנים את דרכם לערכי המהפכה: נאמנות במקום אחריות, תיעוב במקום הכרת הטוב, מלחמה מיידית במקום סבלנות.
ההסתמכות של היהדות על הערכים המוסריים הנמסרים במשפחה ובקהילה, היא ביטוי לשמרנות דתית. אכן האמונה המוחלטת והאישית באל לא עולה בקנה אחד עם כל עקרונות השמרנות, אך היא מייצרת זרם שמרני בפני עצמו. בעוד בפן התרבותי מנסה הרב טאו להצטרף למגזר החרדי ולהנהיג אולטרא שמרנות – שמרנות קפואה ולא מסתגלת (שבעצם גם היא אינה שמרנות כיוון שגם היא מכריזה מלחמה חסרת סיכוי כנגד הקיים), בפן האידאולוגי הוא בחר בכיוון שונה לחלוטין, כיוון מהפכני קולקטיביסטי המעוניין בפירוק לא פחות מכפי שהוא מעוניין בבניין.
*אין בכתיבת המאמר משום הזדהות עם השקפות נאמני תורה ועבודה או קשר עם הארגון מעבר לכתיבת המאמר.
*עוז סימינובסקי נשוי להדסה וגר בבאר שבע. בוגר הישיבה הקטנה "שלום בנייך" בירושלים והישיבה הגבוהה "מעלה אליהו" בתל אביב. כיום סטודנט לפסיכולוגיה וניהול באוניברסיטת בן גוריון.
shutterstock 
