"כִּי לִי הָאָרֶץ" – אל, אדמה ואדם בשמיטה / מרדכי בר אור

"אמר ר' שמעון בן לקיש:

מהו שנאמר 'עובד אדמתו ישבע לחם'?

אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה – ישבע לחם,

ואם לאו לא ישבע לחם"[1].

קריאה בסיפורי בראשית, ומשולש היחסים אדם-אדמה-הקב"ה

אפתח בעיקר: האדמה היא בת זוגו המיתית של הקדושברוך הוא. מהיום הראשון רוח האלוהים המרחפת על פני המים מתבוננת באדמה, לדעת מהייעשה בה. ראשיתו של האדם בזיווג הראשון בין הקב"ה לאדמה: "וַיִּיצֶר ה'אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִיהָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"[2].זיווג זה, שאנו פירותיו, מעיד על זיקה מיוחדת בין האל לאדמה. אדם הראשון, שנוצרמעפר האדמה ומנשמת החיים של הבורא, נשלח לגן עדן – שהוא גן ה' – "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"[3].בציווי "לעָבדה" מגולם הפן הזכרי – העובד, הזורע, ובציווי "לשָמרה"מתקיים הפן הנקבי – המודע, הזהיר, השומט. זוהי גם התודעה שאדם הראשון נכנס איתהלגן, כשהוא מוזהר: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (='לעבדה') וּמֵעֵץ הַדַּעַתטוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל (='לשמרה')"[4].אפשר להניח כי אדם הראשון התהלך בגן עדן וקטף ללא מאמץ את פירות האדמה, כילד ההולךבבוסתן עשיר ומרהיב. אדם הראשון התהלך בגנו של בורא עולם במעֵין 'תמימות ראשונה'של שותף זעיר במערכת יחסים בעלת עוצמה בין הקב"ה לאדמתו.

ואולם החוט המשולש במהרהניתק. מפני חטא אדם הראשון גלה הוא מארצו, מגן ה', ונתקללה האדמה בעבורו: "אֲרוּרָההָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ – בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ… בְּזֵעַתאַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּיעָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"[5].עם הפנמת התודעה החדשה, בעקבות אכילת הפרי האסור, נוצרים ניכור ופער ראשונים ביןהאדם לאדמה. אדם הראשון לא ידע לשמור על בת הזוג המיתית של אלוהים, נגע באזוריםאסורים, והזיעה הקרה שבמצחו – זיעה שלא הכיר קודם חטאו, תזכיר לו תמיד את התודעההחדשה בדבר הקשר המורכב במשולש ה'-אדמתו-האדם.

            הסיפורהבא מתרחש על אדמה חדשה, מחוץ לגן עדן: רצח הבל בידי הבל: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָצֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה… כִּי תַעֲבֹדאֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ, נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ"[6].לאדמה תפקיד מרכזי בענישה של קין. והרי שלב נוסף בניכור ובריחוק שבין אדם לאדמה: במקוםזיעה ומאמץ – "לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ".נפער פער בלתי נסבל בין השקעה לתוצאה. לא עוד ישיבה מקדם לגן עדן, אלא נוודות מתמדת, גלות של ממש. ובאמת, מההקשר בין הרצח הראשון למושא העונש – האדמה, שבניגוד לחטא אדם הראשון, לכאורה אינה קשורהכלל במעשה?[7].

על דור המבול נאמר: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים"[8].לפי מדרש בראשית רבה[9],בדור המבול השליך האדם את זרעו על עצים ועל אבנים – היינו, על האדמה. על כן נדרשהמבול לשטוף את הארץ מהאדם ומזוהמתו: "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ"[10].ואכן, המבול אינו משאיר זכר לארץ. מהתקווה הראשונה שעמה נכנס האדם לגן, לעבדהולשמרה, מתחיל תהליך הריחוק בשלבים, עד שבורא עולם, ש"התעצב אל לבו",מנתק את האדם מהאדמה דווקא באמצעות מבול. ואולם לאחר המבול מבטיח ה' כי לא יוסיףלקלל עוד את האדמה: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹדאֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"[11]– מכאן ואילך לא תיענש האדמה בגלל מעשי האדם בה. כך משחרר ה' את אמא~אדמה ממעשיהאדם, ומעתה היא תקיים זיקה מיוחדת לקדוש ברוך הוא, בלא תלות במעשי האדם.

בבריאה החדשה שאחריהמבול, ה' מתיר לאדם לאכול מן החי. שמא היתר זה נועד לאפשר לאדם לפתח זיקה אופקית באמצעותציד של בעלי החיים, במקום הזיקה האנכית המתמדת שלו כלפי האדמה ופירותיה? הרי קשהלסמוך עליו. אולי בני דור הפלגה מצליחים בכלל להעלות בדעתם לעלות מעלה~מעלה רק משוםשאלוהים פיתח בקרבם את הזיקה האופקית הזאת, והם כבר אינם כפופי גב ומושפלי מבטכעובדי אדמה. בני דור הפלגה מקצינים מאוד את ההיתר שניתן להם, ונכנסים לעיר. שם הםמקווים להשתחרר מההתמודדות עם האדמה. בניית עיר ומגדל הפונים השמימה נובעת מחשש להתמודדעם האדמה: "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ"[12].על כן הם נענשים בהפצתם על פני כל הארץ, שכן הפניית עורף שכזו לאדמה לא תיתכן.

למרות הניכור בין האדםלאדמה, שמתחיל ביציאה מגן עדן, ממשיך בקין והבל, בבניית העיר הראשונה ובדור המבול, ומגיעלשיאו בדור הפלגה – הקב"ה אינו מוותר על החוט המשולש ועל אותה תמימות שלשותפות בינו לאדם ולאדמה. בחירתו של ה' באברהם אבינו ושליחתו "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁראַרְאֶךָּ"[13]מרעננת ומחדשת את התקווה ביחסים המשולשים שבין האל, בת זוגו המיתית – האדמה,והאדם. את מקומו של אדם הראשון מחליף אברהם אבינו, ואת גן עדן תחליף ארץ ישראל. זוהארץ אשר 'עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה'.[14]הבטחת הארץ לאבות ולעם ישראל יוצרת מעתה מתח וציפייה מיוחדים. אברהם מצווה: "קוּםהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ"[15].העיניים האלוהיות צופות בצעדיו של עם ישראל, בארץ ישראל – ממש כמו בגן עדן מקדם, אלא שהפעם המבט מפוכח יותר, כדרכה שלתמימות שנייה.

הכניסה המחודשת לארץ

ספר דברים כולו הוא הרחבה של האזהרה הראשונהטרם הכניסה לגן עדן. הדרישה לזכור כי "לה' הארץ ומלואה" ו"לי כלהארץ" והציוויים הנפתחים במילים "כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ", גורמיםלנו להיזהר בביאתנו החדשה אל האדמה – אהובת אלוהים משכבר הימים. מעתה, מערכתהיחסים בין האל לאדמתו אינה תלויה באדם; האדמה היא קדושה מראש, ומקודשת כדת לקב"ה,ולכן לא תיענש עוד על מעשי האדם, ותעמוד בקדושתה גם כשעם ישראל לא יישב עליה.

 

עם ישראל מוזמן לזרועבארץ. בכך אנו ממשיכים את היסוד של "לעבדה" מצד האדם. בהמשך, התקווה היאשהקב"ה יפרה את אדמתו, ויאפשר בתנאים מסוימים לעם ישראל, בנו בכורו, לאכולמפריה ולשבוע מטובה. פרי הארץ מורכב אפוא מזריעת האדם ומהפריית הקב"ה[16].יש כאן, אם נרצה, הזמנה למשולש בעל ארוס ומתח מיוחדים. לפי הבנה זו של מערכתהיחסים בין אלוהים לארץ, ברכות הנהנין מתירות את הקשר האינטימי המקודש ביןהקב"ה לפירות הארץ, ומאפשרות לאדם ליהנות מפרי זה: "'קודש הִלולים לה"(ויקרא יט כד) – מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם"[17].ובסוף הסוגיה שם: "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". "כִּיגֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"[18]– הפסוק הזה מבהיר מיהו אדון הארץ ומי הוזמן ליטול חלק משמעותי, אך מוגבל, במערכת הייחודיתהזאת. מה פשר ההזמנה הזאת? מדוע מזמין אותנו הקב"ה למערכת כה מורכבת, שיסודהבגידה והשכחה כה מזומן בה? האין כאן חזרה מיתית על הדרישה מאדם הראשון בגן עדןשלא יאכל מעץ הדעת – מתוך ידיעה שלא יעמוד בפיתוי?!

מערכת של איזונים

על פי המקובלים, התגלות ה', מבריאת העולם ועדגאולתו, אינה אלא תהליך של השלמה הדדית בין שתיים ממידות האל – הדין והרחמים, ביןזכר ונקבה. בתהליך זה יש תפקיד משמעותי לכנסת ישראל, שהיא ביטוי אנושי לשכינה – בתזוגו של הקב"ה. תהליכים פנימיים אצל עם ישראל בין מידות דוכרא לנוקבא משפיעיםעל המערכת הפנים~אלוהית, ועל תיקון העולם. עם ישראל ההולך בארץ נבחן באופן כיבושו- ביאתו. בכל הכניסות שלנו לארץ מאז ימי יהושע ועד ימינו עולה היסוד הזכרי. בלא היסודהזה אי אפשר ללכת, לזרוע ולכבוש, וממילא לא נוצר קניין. ואולם לאחר גילוי היסודהזכרי והשימוש בו, מתחיל המבחן של עם הארץ. המצוות התלויות בארץ, יסודן בעידוןהיסוד הזכרי ובמפגש עם היסוד הנקבי. הזיקה לגר~התושב היא שלב נוסף במלאכת העידון.מצוות שמיטה והקהל, והשיא – היובל, דורשות מהאדם היושב בארצו להישיר מבט מול עיניה', ולזכור. אפילו שבעת המינים שארץ ישראל נשתבחה בהם מתייחדים בחלקם בכך שהםפירות בעלי רגישות גבוהה – הם רגישים לחום, לקור ולרוחות בעייתיות. בעצם מהותם הם דורשיםמן החקלאי להפנות את מבטו כלפי השמים, להתפלל ולזכור.

חוסר האיזון בין היסודותהאלה מביא לעצירת גשמים מצד החתן, ולהקאת יושבי הארץ מצד הכלה. כניסה נכונה לארץאמורה להשפיע על דרך לימוד התורה – תורת ארץ ישראל. תורה זו תובעת חיבור בין הלכהלאגדה, בין נגלה לנסתר. האיזון הזה הוא~הוא ריקוד הגשם היהודי. כך עולה בבירורמהסיפורים על מורידי הגשמים במדרשים ובמסכת תענית. מורידי הגשמים מצליחים במלאכתםרק כשמתקיים איזון מיוחד באישיותם בין הצד הזכרי לצד הנקבי, המעורר שפע אלוהיבדמות הגשם. הגמרא שואלת: "מאימתי מברכים על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה"[19].הפשט כנראה מְכַוֵּן למצב של איזון בין הטיפות הנופלות משמים לטיפות הקופצות כנגדןמרוב מים בשלוליות, ואולם עצם המטפורה מדברת בעד עצמה. מאידך גיסא, הכישלונות של מורידיהגשמים הבעייתיים נובעים על פי רוב מחוסר איזון. כך למשל, הוא הסיפור המפורסם על חוניהמעגל[20].חוני עג עוגה בינו לחברה, התבדל ודרש גשם. הוא לא נענה מיד, אלא רק לאחר איום. חוניאמנם זוכה לגשמים, אך אין אלה גשמי ברכה; פעם יורדים הם טיפין~טיפין, ופעם בזעף.דרישה בלתי מאוזנת מביאה לידי גשמים בלתי מאוזנים. שמעון בן שטח גוער בחוני, שאילולאהיה חוני, הוא (שמעון בן שטח) ודאי היה מנדה אותו. "כבן המתחטא לפניאביו" – הסמל של יחסי בן-אב האנכי, שונה לחלוטין מהדגם הזוגי~הדיאלוגי חתן-כלההאופקי, המוזכר לעיל. סופו הטרגי של חוני נגמר במילים: "או חברותא אומיתותא". לחוני אין דגם של חברותא עלי אדמות, ועל כן חסר בו סוג האיזון הנדרשלגשמי ברכה.

השמיטה

ועל הכול ומעל הכל – באה השמיטה. "שֵׁשׁ שָׁנִיםתִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה', שָׂדְךָלֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר"[21].טעמים רבים ניתנו לשמיטה – בהם סוציאליים: "לחמלה על בני אדם, והרחבה לבני אדם כולם…"[22];בהם חינוכיים: "כן יעיר אותנו מנין שבע השנים ושמיטת הארץ מעבודה בשנה השביעית…למלאות תעודתנו האמיתית… שהיא לקנות לנו השלימות הנפשית שהיא התכלית"[23];ואחרים.

אולם הכיוון שאנימדגיש הוא דווקא עצם ההשבה של האדמה לאדונה הראשון – ובלשונו של דון יצחק אברבנאל:"שביאר בזה שהארץ אינה נתונה להם בהחלט, כי על כל פנים לה' הארץ ומלואה, ולכןלא יוכל למוכרה לצמיתות ולא להשתעבד בה בפרך, כי הם היו גרים ותושבים בה, וה' הואאדוני הארץ, ולכן ראוי שיתנהגו בה כרצונו ויתנו לה גאולה, שאם לא יעשו כן תבואעליהם גלות, כי בעל הבית יתברך יגרשם מארצו…"[24].התפיסה המיתית ברורה: בשנת השמיטה האדמה חוזרת לבעלה הראשון. היהודי, שהוזמן ליטולחלק במשך שש שנים במשולש זה, שצווה לכבוש ולזרוע, נדרש עתה לעזוב הכל ולשמוט. לדבריהמדרש:

"גיבורי כוח עושידברו" (תהילים קג כ) – אלו שומרי שביעית. ולמה נקרא שמן גבורי כח? – רואהששדהו מופקרת, ואילנותיו מופקרים, והסייגים מפורצים, ורואה פירותיו נאכלים, וכובשאת יצרו ואינו מדבר'[25].

נדרשת גבורה מיוחדת כדי לשמוט. פרשת שמיטהבמקרא מודעת לקושי שבדבר: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִתהֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶםבַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים"[26].לפי שיטתנו, בשנה השביעית חוזרת האדמה לאהובה הראשון, ויחסי ההפריה מתקיימים בין ה' לארץ ישראל,ללא מעורבות האדם. המאמין, הגיבור, השומט – יזכה לאכול מפירותיה של אהבה זו, וזואכן ברכה גדולה[27].

 

אי~קיום השמיטה יביא לגלות – לא רק בתור עונש,אלא בתור צורך של האדמה לשבות מיושביה, שלא ידעו לבוא אליה נכון:

"וְאֶתְכֶם אֱזָרֶהבַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶםיִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ… כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּהתִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ… וְהָאָרֶץתֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם"[28].

יש כאן הזמנה לשנימצבי תודעה שונים: מאידך גיסא, שש שנים של מודעות מסוג מסוים, של כיבוש וזריעה, שבהןנושאים ראש לשמים בתפילה: "וְאַתָּה תִּשְׁמַעאֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם…'[29]; ומאידך גיסא, שנה של שמיטה, שבה מתכנסיםפנימה, עומדים מרחוק ומאפשרים את ההתייחדות בין כוחות השמים והארץ – אמונה וברכהמאיכות שונה. אדם המקיים בתודעה ובמעשה את מעגל שבע השנים, זוכה לתיקון חטאו שלאדם הראשון ולאישיות מאוזנת – הגבורה שברכּוּת.

לדברים אלה השלכה על עיצובהאישיות הפרטית, שכן הם משכינים שלום בין כוחות פנימיים סותרים באדם. כמו כן, יש להםהשלכה אף על המציאות הישראלית המתרחשת לנגד עינינו; הגירוש מחבל עזה, עם כל הקושישבו, עשוי להתפרש ביום מן הימים כברכה וכהזמנה לעובדי האדמה שהביטו בתום אל האדמהשזרעו ולא ראו ולא רעו את צאן עם ישראל היושב בעיר, לפתוח את עיניהם. לעתים התשוקהלבעלות על ארץ האבות ולכיבושה משכיחה את גודל ההזמנה שב"כי תבואו אל הארץ",את רגישותה, את נִקביותה, הדורשת 'עיני בועז'[30].מאידך גיסא, אפשר למצוא כאלה החוששים מכל תפיסת חלל ומקום, מכל עמידה בדין, כאלה שבעצםעדיין לא באו אל הארץ – הפוסט~ציונים וחלק ניכר מיושבי הגולה, החוששים מכלהתמודדות עם אותה הזמנה ראשונית של בורא עולם לבוא אל המקום. בין האופציה המרוכזתרק באדמה ובין האופציה הבלתי מתמודדת נמצאים רבים מאיתנו – המאורסים, הנאבקים, המאמיניםכי שיבת ציון החדשה היא הזמנה אדירה לאיזון הכוחות האישיים והלאומיים. במשך שנותהוראתי ב'קולות' מצאתי כי נושא השמיטה, על מכלול תכניו ואתגריו, הוא בסיס משמעותילשיח של חלקים רבים מאוד בחברה הישראלית, וכי בלא שותפות אמיתית עם 'יושבי העיר'לא תיתכן צמיחת אמת של תורת ארץ ישראל.

אסיים את דבריי בדבריו של ר' ישעיהו הורוביץ-השל"ה הקדוש, שעלה לישראל מפראג בסוף ימיו, בשנת שפ"א (1621):

"…וצריך האדםהדר בא"י לזכור תמיד בשם כנען, המורה על עבדות והכנעה… תזכו להיות גריםבארצכם, כמו שאמר דוד 'גר אנוכי בארץ'… הכלל העולה – יושבי הארץ צריכין להיותבהכנע, וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתישב באיתן מושבו… וסימנך ארץ אוכלת יושביה,מכלה את הרוצים לישב בה בשלוה ובתוקף, לאכול פירותיה וליהנות בה לבד…"[31].

דברי השל"ה עשויים לשמש מצע חדש לבירור שאלותיסוד של החברה הישראלית בת זמננו. מדי שבע שנים – בלי קשר להיתרי מכירה למיניהם – אנומוזמנים לשיחה זו על משמעות הגרות בזהותנו הפנימית, לבדיקת יחסינו לקנייננו, וליצירתזיקה מחודשת לארצנו.

---