בין צדק לצדקה

ויקרא פרק יט
(ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצור וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: (י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוב אותָם אֲנִי ה' אֱלוהֵיכֶם:
 דברים, פרק ט"ו ז'-יא:
כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.  כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא.  נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.  כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ.
 רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז
[א] מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך. [ב] וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. [ג] לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.
 רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ט
[א] כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה. [ב] וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו, וזהו הנקרא תמחוי. [ג] מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו, והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.
תלמוד בבלי מסכת ברכות פרק א – מאימתי [דף ב עמוד א]
אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים
רש"י מסכת ברכות
אין הבור מתמלא מחוליתו – העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו – אין מתמלא בכך, אף כאן, אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות ממקום אחר אין אנו יכולים לפרנסם משל עצמנו.
תוספות מסכת ברכות
ואין הבור מתמלא מחוליתו. פירש רש"י אם יחפור ויחזיר בו עפרו לא יהא מלא – ותימא דאין הנדון דומה לראיה שהרי לא היה אומר להם אלא ליטול מן העשירים וליתן לעניים. אם היה מצוה ליטול מן העניים ולחזור וליתן להם אז היה דומה למשל. ומפרש רבינו תם מחוליתו מנביעתו כלומר אין הבור מתמלא מן המים הנובעים בו. ובתוספתא יש אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן מושכין לו מים מצד אחר. ור"י פירש שאם תחפור מצד זה ותניח מצד אחר לא תמלא. שמה שנותן כאן חסר כאן. כמו כן מה שנוטל מן העשירים יתחסר מן העשירים.]
פירוש הרש"ר הירש לדברים, פרק ט"ו, פסוק ז, עמ' קעה:
כי יהיה בך אביון יכול להיאמר רק לציבור שהרי אי אפשר לומר ליחיד: "כי יהיה בך אביון". כנגד זה לא תאמץ את לבבך – וכן המאמרים שלאחריו – אמורים בראש ובראשונה אל היחיד, ודבר זה מוכח מן הביטויים שנבחרו במאמרים אלה.
נמצא שמצווה זה פונה אל הציבור ואל היחיד כאחד, וחובת הדאגה לעניים חלה על הציבור ועל היחיד כאחד והיא תלויה בשניהם. אולם בכך כבר נתבאר קו יסוד מהותי של המצווה הזאת. ספק אם יש עוד מצווה אחת הדורשת פעילות בו זמנית מתמדת של הציבור וגם של היחיד-  כמצוה זו של הדאגה לעניים. נראה בהמשך שהמעשה הנדרש במצוה זאת איננו יכול להיעשות לא על ידי היחיד לבדו ולא על ידי הצבור לבדו, אלא שניהם חייבים להתחרות זה בזה ולפעול זה בצד זה, אם מבקשים להשיג את המטרה המוצבת במצוה זאת. שלטים הקובעים בבתים המפנים את העניים לקופת הצדקה הציבורית לא נכתבו ברוח ישראל הנאצלת מן המצוה הזאת
שו"ת אגרות משה חלק יו"ד א סימן קמט
עכ"פ להרמב"ם והטור והש"ע יש חיוב על כל עיר ועיר לעשות קופה לצדקה, אבל הוא רק לענין שמחוייבין לעשות קופה לחלק להעניים כדי שלא יצטרכו לחזור על הפתחים להתבזות שהוא להיטיב להעניים אבל לא למנוע בזה את העניים שרוצים לחזור על הפתחים משום שרוצים לקבץ בזה יותר ממה שיתנו להם מהקופה, שלהרע לעניים אין רשאין בני העיר ומכיון שהם רוצים יותר בהרוחה מבזיון דחזרה על הפתחים אסור למונעם. ולכן אף שהיו בכל עיר ועיר קופות של צדקה היו גם עניים המחזרים על הפתחים כמפורש בב"ב דף ט', וגם שהיו צריכים להזדקק לו ליתן גם מהקופה למתנה מועטת כדפרש"י ותוס' ואיפסק בש"ע סי' ר"נ סעי' ג' ועיין בט"ז סק"א שכו"ע מודו בזה. ונמצא שלא רק שאסור למונעם מלחזור על הפתחים אף שיש קופה בעיר אלא גם צריך ליתן להם קצת גם מהקופה ולא לומר להם שהקופה היא רק עבור אלו שאין מחזרין על הפתחים לבדם.
והוא כמפורש בתשובת הרשב"א ח"ג סימן ש"פ שהביא הב"י בקיצור לענין מה שהעשירים גדולים טענו שעניי העיר יחזרו על הפתחים וכל אחד יתן פת כפי נדבתו והבינונים טענו שלא יחזרו כי אחינו בשרנו הם ותהיה פרנסתן מוטלת על הצבור ונפרע כלנו לפי העושר, שפסק הרשב"א שהדין כדברי הבינונים כי צריך ליתן לכל אחד לפי כבודו וכ"ש שלא יחזור על הפתחים, ומ"מ מסיק ואם יחזרו לאחר מכאן על הפתחים יחזרו וכל אחד יתן לפי דעתו ורצונו עיי"ש, אלמא דאף שאחד מהטעמים היה כדי שלא יתבזו לחזור על הפתחים ומ"מ אם רוצים אף אחר שנטלו מן הקופה לחזור על הפתחים רשאים ואין יכולים למונעם.