על רקע המצוקות החברתיות כלכליות הקשות בישראל הציגה מערכת "במעגלי צדק" בגיליון מספר 1 שאלה הלכתית לגבי רף הקיום המינימאלי שאותו חייבת המדינה או החברה לספק לחבריה. בשאלה מובא סיפור על משפחה ישראלית ממוצעת, משפחת ישראלי, בת ארבע נפשות, שהכנסתה החודשית היתה 12,500 ₪ והוצאותיה 11,336 ₪. שני ההורים איבדו את מקום עבודתם בשנתיים החולפות. הם צמצמו בהוצאות, מיצו את כל החסכונות ומכרו את מכוניתם, אך כעת הם נמצאים במצב שבו הם אינם יכולים לעמוד בכוחות עצמם בתשלומים הבסיסיים והם חיים מהלוואות. השאלה היתה אם קיים תקן קיום שאותו יש לספק למשפחה, האם עליו להיות יחסי לרמת החיים בשאר החברה, מהו סדר העדיפויות לגבי הצרכים הבסיסיים של המשפחה, ועל מי חלה החובה לספק את אותו תקן מינימאלי. 

ההלכה בהלכות צדקה דנה בהגדרת העני: מי נחשב עני ורשאי לקבל צדקה וחייבים לתת לו צדקה. מאליו מובן שבבסיס הדיון עומדת ההנחה שאכן קיימת חובה על הציבור לדאוג לעניים. ראשית נבחן את הגדרת העני, ועד כמה נדרש ממנו לרדת ברמת החיים לפני שיהיה זכאי לצדקה, ואחר-כך נעבור לעסוק במצב הקיים היום בישראל ובדרכים לפתרון. 

א. מיהו עני? 
המשנה במסכת פאה מעמידה קריטריון לקביעת מיהו עני שרשאי ליטול לקט, פאה ושכחה. וכך נאמר במשנה (פאה פרק ח משנה ח-ט): "מי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר … הרי זה יטול … אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם, הרי זה לא יטול". 
כלומר הקריטריון הבסיסי הוא מאתים זוז – מי שיש לו פחות מכך נחשב עני. כיצד נתרגם לימינו מאתים זוז? 
כתב הטור (סימן רנג): "יש אומרים שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם, שהיה להם קופה ותמחוי, והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה. לפיכך שיערו שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול, לפי שיכול לעבור בהן שנה … אבל האידנא שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח. תדע לך, שהרי יש חילוק בין אם נושא ונותן שאז אפילו אם יש לו חמישים זוז לא יטול [שאפשר לו להתפרנס מן הרווח] אלמא הכל לפי הענין". 
וכך נפסק בשולחן ערוך (רנג סעיף ב`): "יש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהרווח. ודברים של טעם הם". 
זאת אומרת שבימינו אין סכום קבוע (כ"מאתים זוז") שמגדיר עני, אלא שהקריטריון הוא היכולת להתפרנס: ברגע שהעני מגיע לסכום שבו הוא יכול לפרנס את משפחתו הוא פוסק מלהיות תחת הגדרת עני לצורך לקט, פאה ושכחה. 
רוב הפוסקים השוו בין מעשר עני ומתנות עניים לבין צדקה ולכן לשאלת צדקה מי שיש לו משכורת קבועה, או מילגה, או תגמולי ביטוח לאומי וכיוצא בזה, ויכול להתפרנס מזה הוא ומשפחתו, אסור לו ליטול צדקה, ואין לתת לו צדקה. וכך פסק בשו"ת שבט הלוי (יורה דעה סימן קכ וקכה, לסימן רנג סעיף ב). 

ב. רמת החיים 
נשאלת השאלה לגבי מי שהיה רגיל לרמת חיים גבוהה (מכונית פאר, דירת יוקרה) ונקלע למצב של עוני, האם יש חובה לדאוג לו לאותה רמת חיים שאליה היה רגיל או שדורשים ממנו לרדת ברמת החיים. 
במסכת כתובות (סח ע"א) נאמר: "תנן התם: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. ולא? והתניא היה משתמש בכלי זהב, ישתמש בכלי כסף; בכלי כסף, ישתמש בכלי נחושת. אמר רב זביד: לא קשיא. הא במיטה ושולחן, הא בכוסות וקערות. מאי שנא כוסות וקערות דלא, דאמר "מאיסי לי", מיטה ושולחן נמי אמר, לא מקבל עילואי? אמר רבא בריה דרבה: במחרישה דכספא. רב פפא אמר: לא קשיא, כאן קודם שיבוא לידי גיבוי [לפני שיקבל צדקה], כאן לאחר שיבוא לידי גיבוי". 
הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה יד) פסק לדינא כשתי הדעות: "עני שצריך, ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב, אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח [צדקה] ומצוה ליתן לו[צדקה]. במה דברים אמורים? בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעים וכיוצא בהן אבל … מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן. במה דברים אמורים? קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם, ואחר כך יטול". 
כלומר במקרה שכבר לקח מן הצדקה לא דורשים ממנו למכור כלי אוכל, בגדים וכיו"ב, אבל אם הוא בא לכתחילה לבקש צדקה – מחייבים אותו לרדת ברמת החיים ורק אחר כך רשאי לקבל צדקה. 
כך עולה גם מן הרי"ף (כט ע"ב בדפי האלפס) שכתב: "כל זמן שאינו נוטל אלא בצנעה, אין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו, אבל אם הוצרך ליטול מן הגבה של קופה, אין נותנים אלא לאחר שימכור"[1]. 
נמצא כי אם יש מקום מגורים זול יותר (שכירות או קניה) מחייבים אותו לעבור לזול, אם הוא מבקש ליטול מקופת צדקה, ואפילו אם מקום המגורים הזול יותר אינו לפי רמתו הדתית או התרבותית, אינו יכול לומר "מאיס עלי", ובתנאי שזה מקום ראוי למגורים, ואחרים בני תרבות מתגוררים באותה שכונה. ונראה שהוא הדין גם למכונית, שיש מקום לחייב אותו למכרה או לכל הפחות לקנות זולה יותר, אם הוא מבקש צדקה. 

ג. יש לו כסף ואינו יכול לממשו 
אדם שיש לו חסכונות כגון בקופת גמל או בקרן השתלמות, אך אינו יכול לקבלו לפני תום התקופה, האם נחשב הוא "עשיר" שהרי יש לו ממון בפוטנציה, או "עני" שהרי אין לו כסף בעין. מכיוון שברגע זה הממון אינו בידו ברור כי כרגע הוא נחשב עני. התנאים במשנה (פאה פרק ה משנה ד) נחלקו אם הוא נחשב עני מוחלט או עני על תנאי (וצריך להחזיר את הכסף לאחר תום התקופה): "בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני, יטול, וכשיחזור לביתו ישלם, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, עני היה באותה שעה". ונפסק בשולחן ערוך (רנג ד) כחכמים, ולכן מותר לו ליטול צדקה וצריך לתת לו צדקה. 

ד. יש לו תכנית חסכון, אך יפסיד רווחים אם ישברנה 
אדם שיש לו תכנית חסכון לכמה שנים, יכול לפדותה קודם זמנה אבל הוא מפסיד מן הרווח הצפוי. נשאלת השאלה האם יש לחייבו לשבור את תכנית החסכון לפני שהוא מקבל צדקה, או שיש לתת לו כדי שלא יפסיד? 
הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה טז) פסק: "מי שהיו לו בתים, שדות וכרמים, ואם מוכרן בימי הגשמים מוכרן בזול, ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשויהן, אין מחייבין אותו למכור. אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן, ולא ידחוק עצמו וימכור שלא בזמן מכירה". וכך נפסק גם בשולחן ערוך (רנג סעיף ג). כלומר לפי זה יש לתת לאותו אדם צדקה עד מחצית הסכום שיש לו בתכנית החסכון. 
ברם, עלינו לברר מה נחשב "מוכרם בזול": כתבו האחרונים שזה כשיעור אונאה – שתות, היינו ששית משוויו. לכן נדמה שמכיוון שבשבירת תכנית חסכון אין הפסד כלל אלא רק הקטנת הרווחים, לכן חייב לפתוח את תכניות החסכון ואסור לקחת צדקה. ובפרט שהפסד הרווחים הוא הרבה פחות מששית הסכום. וכל שכן לפי הרמ"א שם שהוסיף: "ויש אומרים שאין מאכילים אותו, רק עד שיכול למכור קרקעותיו בחצי דמיהם" וכיוון שיכול לשבור את תכנית החסכון כמעט בלא הפסד, חייב לעשות כן קודם שיגבה מן הצדקה. 

לסיכום, לשאלת מצוות צדקה נמצינו למדים כי בדרך כלל קודם שאדם רשאי לקבל צדקה מהצבור, עליו למצות את כספי חסכונותיו, ורק אז אם עדיין אין לו פרנסה, גובה מקופת הצדקה. יש להבין שלצערנו יש הרבה עניים חסרי כל, וקופת הצדקה תקציבה מוגבל, ולכן יש לתת רק למי שאכן אין לו כלל, ואף זה במסורה מחמת הרבים שמבקשים. 

ה. "משפחה ממוצעת" בישראל 
בשאלה שנשלחה אלינו על משפחת ישראלי שאיבדה את מקורות פרנסתה, הובאו נתוני הוצאות חודשיות למשפחה ממוצעת בישראל לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אני חולק על הנתונים הללו מכל וכל וחולק על ההתייחסות אל המשפחה כנזקקת: 

א. אין ללמוד דבר מסטטיסטיקה, עקרונית! 

ב. רבים חיים בארץ משכר מינימום, או ממשכורת כפולה כשרק אחד מבני הזוג עובד. הכיצד? 

ג. כלום חובה לאכול בשר עופות ודגים? כלום אי אפשר להסתפק במנת עוף לשבת? איך חיו רוב תושבי המדינה לפני דור או שנים בלבד?! 

ד. הלבשה – בדור שעבר האח הקטן לבש את בגדי אחיו הגדול, ואת בגדי השכנים ובני הדודים שגדלו. כשאין, צריך לדעת לצמצם. 

ה. חינוך תרבות ובידור – 500 ₪ לנפש לחודש? היכן אתם חיים? גם ספרי לימוד יכולים וצריכים לקבל משכנים, אחים ובני משפחה המבוגרים בשנה או בשנתיים. 

ו. תחבורה ותקשורת – 450 ₪ לנפש לחודש? על מה? על נסיעות לעבודה למי שאינו עובד? כלום צריך לדבר כל כך הרבה בטלפון או באינטרנט? 

ז. גם בשכר דירה יש לצמצם, היינו לבדוק אפשרות לעבור לדירה זולה יותר, אם אפשר. 

ח. איני יכול לקבל שזוג עם שני ילדים התפרנסו יותר מ-12,000 ₪ בחודש ולא חסכו. צריך לחנך לחסכון ליום שמח או ליום סגריר. 

ט. כיצד בני הזוג חשבו על העתיד? כלום לא העלו בדעתם להרחיב את המשפחה? וכי אי אפשר לגדל שלושה וארבעה ילדים ויותר במשכורת כזו? כלום לא העלו על דעתם שהאשה עשויה להיות בשמירת הריון? שאחד מהם עלול לחלות או להיות מפוטר? וכי אז היו נופלים על כתפי הצבור? וכי באמת משפחה בארץ עם שני ילדים אינה יכולה לחיות בששת אלפים או שבעת אלפים ש"ח לחודש? 

י. בקיצור: למי שיש – שיערב לו; מי שאין לו – יכול, צריך וחייב לצמצם. ואם אינו רוצה לצמצם בהוצאותיו, יצמצם בגודל דירתו, בשבירת חסכונותיו וכדומה, ורק אז יהיה רשאי מוסרית לתבוע מהחברה. 

ו. דרכים לפתרון 
עם זאת, כרב עיר אני כמובן מודע וער לכך שיש בינינו משפחות שאיבדו באמת את היכולת להתפרנס בגלל פיטורין, מחלה וכו`. בנוסף לפתרונות הרגילים של ביטוח לאומי ואופציות צדקה למיניהן, קיימים שני תחומים נוספים שבהם לדעתי יש לפעול: 

א. בית הספר – ועד ההורים של בית הספר בשיתוף הנהלת בית הספר ומחלקת הרווחה העירונית צריכים להיות עירניים ורגישים, ואם ידוע על משפחה שחסר לה, יש לפטור אותה מאגרת חינוך ומתשלומים שונים כגון חוגים, הסעה, העשרה וטיולים. (הרבה פעמים אפשר ללמוד על המצב הכלכלי בבית מהילדים – מהלבוש, ארוחת העשר וכו`). עם זאת יש לחייב את ההורים בעזרה לבית הספר כמאבטחים בטיולים, בעבודות מקצועיות (נגרות, מסגרות), או כמסייעים לילדים המתקשים בלימודים. דבר זה גם יצמצם ניצול של ההורים את המערכת התומכת, וגם יעניק להם הרגשה שהם לא קיבלו מתנה, אלא עבדו ופעלו עבורה. 

ב. בית הכנסת – מזה זמן שאני מבקש לראות את בתי הכנסת גם (במידה מסויימת) כמרכזים קהילתיים שבהם מתקיימים חוגים, שיעורים ופעילויות לילדים, לנוער ולמבוגרים. במסגרת זו יש לבחור בוועד שיעסוק במשפחות שמצבן הכלכלי אינו טוב וידאג להן ל"עבודות יזומות" בקהילה (אנשי מחשבים יכולים לתת חוגים, עובדי הוראה בתחום התמחותם וכו`) כך שאפשר יהיה להעניק להם פרנסה, אך לא "בחינם", כי אם תמורת עבודה לטובת הקהילה. לא פעם מצטברים בקופת בית הכנסת סכומי כסף מכובדים למדי, שבימים טרופים אלה נכון וחשוב להסב אותם מפיתוח פיסי של בית הכנסת לטובת נזקקים. 
(ניתן להנהיג בבית הכנסת גם מסיבות בר ובת מצווה משותפות לכמה ילדים יחד (בלי קשר למצבם הכלכלי), לראות בחגיגת בני המצוה לא רק שמחה משפחתית כי אם שמחה של הקהילה. יש בכך אמירה חינוכית יחד עם צמצום בהוצאות). 

לסיכום: משפחות אשר עבדו וחסכו או בנו נכסים במשך השנים ונקלעו כעת למצוקה, בדרך כלל יש לחייב אותם להשתמש בחסכונותיהם, למכור חלק מנכסיהם או כלים יקרים ולהסתפק במועט כדי שלא ייפלו על כתפי הציבור. עם זאת, יש להיות עירניים כלפיהם, בין אם באו לבקש, ובין אם הם מסתירים את מצוקתם ולחפש דרכים שונות לסייע להם – אם אפשר עבור תרומה שלהם לקהילה. מן הראוי שגם אלה שיש להם יצמצמו בהוצאות, כדי שלא לנקר עיניים, וכדי להקל על חסרי היכולת לצמצם יותר ("להוריד את הסטנדרט" – אם הלז העשיר הזמין רק שלוש מאות איש לחתונת בתו, זו לא תהיה בושה אם אני אזמין פחות). 
כאן אנו עוברים אל המעשה החינוכי, ולא רק מחמת מצוקה קיימת או עתידית: צניעות במגורים, בלבוש, במסיבות, צמצום בהוצאות, זוהי הצניעות עליה מדברת התורה בתשובה לחשש של "ורם לבבך ושכחת את ה`", זוהי התשובה לחשש של "שמנת עבית כשית". הצניעות היא דרך חיים נכונה תמיד, גם לעשיר כקורח, קל וחומר כאשר אנו חיים בין בני אדם עשירים יותר ופחות. עלינו ללמוד מן הגמרא בתענית, שהעשירים יותר צריכים להתחיל בהורדת רמת החיים כדי שהעניים לא יתביישו לעשות כן. עלינו לחנך ולהתחנך להיות פחות ראוותניים, פחות מנקרי עיניים, להוריד את רמת החיים ולצרוך פחות, וגם כמובן לחסוך ליום סגריר. 

ז. חובת המדינה בדאגה לעני 
בתשובה לשאלה ההלכתית שהוצגה ע"י מערכת "במעגלי צדק" – התורה ציותה עלינו לספק לעני די מחסורו אשר יחסר לו, ופירשו חכמים: אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. בלשוננו: לעני הפושט יד יש לספק את רמת החיים לה היה רגיל. 
לכן יש לדאוג כי הביטוח הלאומי יהיה כמו ביטוח חיים ומחלות, היינו שיספק לאדם שפוטר מעבודתו או שנעשה בלתי כשיר לעבודה (מחמת תאונה, מחלה וכיו"ב), את אותה משכורת נטו לה היה רגיל קודם לכן, או לחילופין שיספק לו 70 אחוזים משכרו נטו, בהנחה שעשרים אחוזים אדם יכול לספק לעצמו מחסכונותיו, ועוד עשרה אחוזים יצמצם בהוצאות ועדיין יישאר באותה רמת החיים אליה התרגל. 
במלים אחרות: רבים עושים ביטוח חיים וביטוח מחלות, את דמי הביטוח הלאומי כולם משלמים. יש לחייב בחוק שהביטוח הלאומי יבטיח לאדם שאינו יכול לעבוד רמת חיים קרובה לרמת החיים לה התרגל בשעה שעבד, למשך כל התקופה שבה אינו יכול לעבוד (במצב כיום חופשת מחלה ודמי פיטורין ניתנים רק לתקופה מוגבלת). הצעתי כרוכה בהעלאה של עלות החוק. המימון לכך צריך להמשיך לבוא משילוב של תקציב המדינה יחד עם תשלומי העובד ותשלומי המעסיק, ויהיה צורך להעלות את גודל ההשתתפות של כל אחד מהמרכיבים במימון. 


——————————————————————————– 

[1] אמנם רש"י ורא"ש פירשו אחרת, אבל להלכה נפסק כרי"ף ורמב"ם. ובפרט שקופת הצדקה או הביטוח הלאומי וכדומה יכולים לומר "קים לי".