העיסוק בהלכות המדינה שונה באופן מהותי מכל עיסוק הלכתי אחר, וזאת לא רק בגלל שבזמן הגלות לא עסקו בצד זה של התורה, מה שנכון גם ביחס לענייני טהרות למשל, אלא בגלל אופיו המהותי של מקצוע זה שבתורה. העיסוק ההלכתי הבסיסי הוא תמיד בהגדרת האסור המותר המצווה, ובאמת בתחום זה של הלכות המדינה, הנושאים העיקריים, אינם שייכים לתחומי האיסור והמצווה, אלא הם בתחום הרשות. אין זה אומר כלל שאינם נושאים הטעונים בירור תורני הלכתי, אלא שבתחומים אלו נתנה התורה למנהיגי הציבור רשות וסמכות רחבה ביותר, ועליהם מוטלת החובה להשתמש בסמכות זו בדרך הנכונה על פי דרכה של תורה .
המקורות לבירורים אלו בתחומי הרשות, הם בלימוד ההשקפות המוסריות העולות מדברי הנביאים, בלימוד האגדה והמדרש, בספרי המוסר והמחשבה, ובלימוד עיוני של ענייני ההלכה, המאפשר לרדת לעומק הסברות ושיקולי הדעת, העומדים מאחורי ההלכה הפסוקה. כמובן, גם בחייו של היחיד, ישנה חשיבות מרובה לעבודת ה' השייכת לתחומי הרשות, ועל כל אדם מוטלות החובות של "ועשית הישר והטוב" ו"קדושים תהיו".
אמנם, בחיי היחיד, נתנה התורה הדרכה מפורטת למדי, המנחה את האדם בכל אורחות חייו, כך שהסכנה שאדם המקפיד על קלה כבחמורה יצליח להיות 'נבל ברשות התורה' אינה כה גדולה. כאשר מדובר במלך, או במנהיג ציבור, סכנה זו גדולה בהרבה. כגודל האחריות המוטלת על המלך, כך גודלו של חופש הפעולה לה הוא זוכה על פי ההלכה. התורה מאפשרת למלך להרוג ללא משפט, להחרים ממון
לפי שיקול דעתו, ולהוציא למלחמת הרשות כדי להרבות את עשרו. כמובן, חופש פעולה זה ניתן למלך, כיון שהוא זקוק לו, על מנת שיוכל להנהיג את העם באופן ראוי, ומלכי ישראל הכשרים, ידעו איך להשתמש בסמכויותיהם רק לתועלת האומה, ולא לתועלתם הפרטית. לפיכך, כאשר עוסקים בענייני ציבור ומדינה, ישנה חשיבות מיוחדת לעיסוק בתחומי הרשות, ולבירור הדרך המוסרית והרצויה על פי התורה.
למאמר המלא
