"ויסעו בני ישראל מרעמסס סֻכֹּתָה, כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף… ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה" (שמות יב, לז-מ).
מאות שנים לאחר שירדו שבעים בני יעקב למצרים, יצאו משם בני-בניהם, כשש מאות אלף איש הגברים לבד מטף. ההבדל בין בני ישראל שנכנסו למצרים לבין אלו שיצאו משם אינו רק הבדל כמותי, אלא גם איכותי: היורדים למצרים היו משפחה מורחבת אחת, ואילו היוצאים ממנה היו כבר אומה גדולה.
אולם פרט להבדל זה, קיים הבדל נוסף בין שבעים בני יעקב לששים ריבוא יוצאי מצרים. חז"ל מעידים על יעקב שהייתה מיטתו שְלֵמָה (שיר-השירים רבה ג, ה). משפחת יעקב שירדה למצרים הייתה משפחה קטנה אך איכותית מאוד. לאחר מאתיים ועשר שנים, ששים הריבוא שיצאו ממצרים היו אומה גדולה מאוד, בעלת רכוש ונכסים רבים.
שהות בית יעקב וצאצאיהם במצרים לא הייתה רק פרק בתולדות ציבור זה, אלא היוותה תהליך של עיצוב ובניית כנסת ישראל. בולטת לעין, כמובן, הבנייה הכמותית של העם, והיא אמנם מודגשת בתורה: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, ועתה שמך ה' א-להיך ככוכבי השמים לרב"; אך, לצידה, מציינת התורה גם את הבנייה האיכותית: "ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, להיות לו לעם נחלה כיום הזה".
כור הנו מכשיר שתכליתו צירוף וטיהור, ובמקרה הזה – אף קידוש. דומה, שצירופה של כנסת ישראל בגלות מצרים מתבטא בשלושה תחומים עיקריים.
