אמונה בצבא-פרק ד: חירות

פרק ד'

חירות

המטרות

א.   התלמיד יכיר את המושג "חירות" וידע מה בין עבדות לחירות, ומיהו בן החורין האמיתי.

ב.    התלמיד יבין, שחירות אמיתית אינה עשיית "מה שבא לי". החירות טמונה ביכולת לבטא את עולמו הפנימי של האדם, ומכאן נגזר הצורך ל"השתעבד" למסגרות המאפשרות לממש עולם זה.

ג.    התלמיד יבין מדוע, על פי ראיית חז"ל, התורה והמצוות הן הביטוי המרומם ביותר של החירות.

סיפור פתיחה

באחת מן השבתות שבהן נאלץ צביקה להישאר בבסיס "הגיעו מים עד נפש". באותו יום שישי, לאחר סדרת אימונים מפרכת, אמור היה לצאת לביתו, אלא שבשל האיחור בהזדכות על ציוד נגרם עיכוב מרגיז, וצביקה הבין, שכנראה לא יספיק להגיע לביתו לפני כניסת השבת. צביקה קיבל זאת כצו הגורל בהיותו חייל דתי ושומר מצוות. בליבו קינא מאוד בחבריו שלבשו מדי א' ויצאו לטרמפיאדה.

כשנכנסה השבת, קידש צביקה בחדר האוכל לכל הפלוגה, ואחר-כך הצטרף אל חבריו לשירה נלהבת של "כל העולם כולו גשר צר מאוד". האווירה היתה מצוינת. בתום הסעודה התפזרו החבר'ה וסיכמו ביניהם להיפגש במועדון בעוד שעה קלה למסיבת ליל-שישי שתכלול ריקודי דיסקו לחימום… וסרט טוב לסיכום.

צביקה, שנותר בודד, השתרע מהורהר על מיטתו בחדר החשוך והתחבט בפעם האלף, האם לשמור על עקרונותיו או "לזייף" פעם אחת קצת… אט אט החל חש שההתמודדות הבלתי פוסקת עם עול המצוות והשיעבוד המוחלט לתורה פשוט "הורסים" אותו.

לפתע התיישב לצידו שמוליק והחל מתאר לו את מסע החוויות שערך במזרח הרחוק בחודשיים שקדמו לגיוס. שמוליק לא חדל לציין את הקסם שבתחושת החירות שעימה נפגש. "אתה פשוט עושה מה בראש" חזר ואמר; "מתי שבא לך", "עם מי שבא לך", "איך שבא לך" – "אתה בן חורין, אדון מוחלט לעצמך!!"

לפתע פנה שמוליק לצביקה המהורהר: "תגיד לי בחור, לך לא בא פעם לנסות את זה? אתה לא חושב שהתורה שלכם קצת מגזימה בדרישות שלה? מה זה בשבילך "עונג שבת"? לשבת כאן בחושך במקום לחגוג עם החבר'ה?"…

צביקה הבין, שלא יוכל להתחמק יותר מן השאלות. הוא נזכר בשיחה ששמע פעם בישיבה  או בתנועת הנוער של בני עקיבא, שבה הסביר המדריך את מאמר חז"ל: "אין לך בן חורין אלא זה העוסק בתורה". הוא זכר שגם אז נראו בעיניו הדברים משונים ואף על פי כן הצליח המדריך להבהיר שהחכמים ז"ל לא אמרו סתם מליצות. צביקה פנה לשמוליק ואמר לו: תשמע ידידי… 

למורה: קטעים יפים רבים ומקורות מעניינים התפרסמו בשנים האחרונות בנושא זה, ולעיתים הם משמשים כיסוי לשאלה האמיתית-האישית המתעוררת אצל כל תלמיד: האם אני אינני "פרייאר" המשעבד עצמו לכל מיני חוקים והגבלות כפייתיים ובה בעת מחמיץ את הכיף של " לעשות מה בראש" ?

נכון, זהו ניסוח קצת בוטה, אבל זו שאלת השאלות, המנוסחת "בגובה העיניים" של תלמיד התיכון. נדמה, כי עדיף להעלות קושיה זו רגע לפני שהתלמיד הופך בוגר או חייל. אז יתעמת, מן הסתם, עם אותן שאלות, אך במצבים קשים ומורכבים פי כמה.

קל לפתור את העניין בתירוץ, ש"כך ציווה אלוקים", או שגם "החופשיים" (אנשים שמגדירים עצמם כלא-דתיים) אינם עושים באמת מה שהם רוצים, אך נדמה, שתלמידינו ראויים להתמודדות כנה ומעמיקה יותר עם שאלת החירות וחופש הרצון על מנת לחשלם לקראת עתידם.

להלן יופיע מהלך של התייחסות מובנית לנושא. כל שלב הינו רק דוגמא לבירור ענייני, והמורה יעבד בעצמו את המהלך המתאים לו ולכיתתו.

שלב א': האם "חירות" פירושה "לעשות מה שאני רוצה"?

בשלב זה ננסה לברר מושגים או, בעצם, לבלבל את המושגים…

ניתן לפתח שני כיוונים בדיון עם התלמידים:

1. מיהו "עבד" ומיהו "בן חורין"?

נשאל את התלמידים, האם לדעתם נודיסט באילת הוא בן חורין? (לכאורה, התשובה חיובית!)… ומה לגבי משרת שחור בדרום אפריקה לפני שנים מספר? (לכאורה – עבד!)… ומה לגבי שירות בצה"ל? (בעייתי במקצת).

נבחן דוגמא אחרת:

בחור משוחרר מהצבא, מסתובב בדיזנגוף ונהנה (לכאורה, בן חורין)… אסיר במחנה עבודה בשואה עוסק בעבודת כפייה (לכאורה, מצב של עבדות ממש)… ומה על יוסף מנדלביץ, אסיר ציון לשעבר, כשישב בצינוק וקיים מצוות? ומה לגבי אותו נודיסט שהזכרנו, שהיה ברור שהוא בן חורין, אך מסתבר, כי אינו יודע קרוא וכתוב, כיוון שלא הכריחוהו ללמוד בביה"ס?…

לסיכום: קיים קושי מסוים להגדיר מי הוא בן חורין. לכאורה, הדבר ברור, שמי שנמצא תחת עולו של אחר או עושה דבר  מתוך הכרח כלשהו, הרי הוא בבחינת עבד, ולעומתו העושה, "מה שבראש" הוא בן חורין – אך לאחר בחינה מדוקדקת של הדברים מתברר שהם מורכבים יותר. ניתן להמחיש את הבעייתיות גם בדוגמאות מן הצבא. למשל, מי לדעתם "בן חורין" אמיתי: חייל שהוריד פרופיל ו"מסתלבט" בבסיס או חייל שהתנדב ליחידה קרבית ו"נקרע" במסעות קשים? מומלץ להשאיר את השאלות פתוחות ולשוב אליהן כשיהיו בידינו 'כלי עבודה' מוגדרים יותר.

אפשר גם לפתוח את הדיון בהתייחסות אל הכלל, ולאו דווקא אל הפרט – למשל, אל מדינת ישראל. האם אנו, כמדינה, כיום בני חורין, כפי שנאמר במילות ההימנון? מה הגורם הקובע את מידת החופש: התלות הכלכלית? המצב הביטחוני? הזהות הלאומית?, וכד'.

2. האם מי שנראה חופשי הוא באמת חופשי?

ננסה לנתח יחדיו את הביטוי "אני עושה מה שאני רוצה": נתייחס תחילה לעובדה שכל אדם הוא חלק ממציאות הכוללת בתוכה חברה ומסגרות נתונות, וכן אילוצים   ולחצים שונים והוא תלוי במידה מסוימת בגורמים אלה.

אפשר לשאול: האם ישנם גיל או תקופה בחיינו, שבהם אנו עושים אך ורק מה שאנו רוצים?

מי הוא בעצם ה"אני" הרוצה…? הגוף שלי? המוח שלי? הרצון שלי? הרי ה"אני" של האדם משתנה כל הזמן, הוא לובש ופושט צורה פנימית וחיצונית. האם ניתן להגדיר את מה ש"אני" רוצה בכל שלב בחיים? ועוד: כידוע, כל אחד מאיתנו מושפע מגורמים רבים ושונים ומונע על ידם: אמצעי התקשורת, הפרסומות, דעות קדומות, וכן החברה הסובבת אותנו – כולם "שוטפים לנו את המוח", אם נרצה אם לאו. לאור כל זאת, נשאלת השאלה: האם קיימת בכלל אפשרות להיות בן חורין אמיתי? האם עשייה מתוך חופש מכפייה היא אכן חירות? אין הדבר ברור כלל ונדמה, כי יש צורך לקדם את הנושא באפיק נוסף.

שלב ב': הגדרה מהותית יותר של חירות האדם

הקדמה: נפתח בשו"ת מזמן השואה שבו נשאל הרב, האם יש הצדקה להמשיך ולברך את ברכת "שלא עשני עבד" בגיטאות ובמחנות הריכוז, והאם אין בכך ברכה לבטלה? מומלץ לקיים דיון קצר עם התלמידים כדי שהם עצמם ייכנסו לעומק הדילמה.

האם מותר לברך בגיטו, בברכת תפילת השחר, ברכת "שלא עשני עבד"?

תשובה: (כאן מופיע בירור הילכתי קצר ובסופו מסכם הרב אושרי זצ"ל כך):

"לכן אמרתי לשואלי, כי חס ושלום להם לבטל ברכה זו שהוקנה על ידי אבות עולם, רבותינו זכרונם לברכה, ואדרבה, דוקא כעת חובה עלינו לברך זו, למען יכירו אויבינו ומנדינו, שלמרות שאנו נתונים בידם לעשות בנו כרצונם הרע, בכל זאת רואים אנו את עצמנו כבני חורין הנתונים במצור ובשביה וקרובה ישועתינו לבוא וגאולתנו להגלות".

הרב אפרים אושרי, שו"ת ממעמקים, ניו–יורק תשכ"ט ח"ג שאלה ו', עמ' נו-נח

פסק ההלכה שניתן על ידי הרב אושרי קובע, כי לא זו בלבד שאין טעם לבטל את הברכה, אלא יש עניין לאומרה "בדווקא". מדוע? משום שקיים הבדל בין עבדות גופנית לעבדות נפשית. אדם יכול להיות משועבד כתוצאה מן המסגרות הפיזיות שבהן הוא נתון, אך אין לכך השפעה הכרחית על מצבו הנפשי ועל תפיסתו את עצמו. לדברי הרב אושרי הי"ד, ליהודי עולם פנימי משלו, עולם של תורה ומצוות. יש לו מסכת של אמונות ודעות, ולכל אלה הוא יכול להמשיך ולתת ביטוי גם במחנה ההשמדה. לכן אין הוא נחשב בשום אופן ל"עבד" ויכול להמשיך לברך בכוונה ובדבקות אותה ברכה. אולי דווקא כאשר השיעבוד החיצוני קשה יותר, השמירה על הצלם האלוקי בתנאים כאלה מבטאת את עומק חוויית החירות של האדם.

נחדד את הטיעון באמצעות דבריו המפורסמים של הרב א' י' הכהן קוק זצ"ל:

ההבדל שבין העבד לבן החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הציביונית היא אותו הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עלינו איזה שליטה שהיא בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית – במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב.                  

  היסוד, יג' ניסן תרצ"ה גליון קכו-קכז

 

 הרב קוק מחדד עניין זה עוד יותר, ובעקבות דבריו יש להבהיר לתלמידים כי אנו עורכים מהפכה מושגית/תודעתית/נפשית באופן התייחסותנו למונחים שבהם השתמשנו עד כה, ואנו מבחינים בין שני סוגים של עבדות:

א.   עבדות מעמדית, פונקציונלית, של העובד לאדון או כפוף למסגרת וחוק כלשהם.

ב.    עבדות מהותית – מי שנפשו היא נפש של עבד.

הרב מחדש וקובע שישנו מצב של "עבד שרוחו מלא רוח של חירות"!! היינו, שגם כאשר אדם נמצא במסגרת הכובלת אותו (כגון: נכות גופנית, מסגרת בית–ספרית, מסגרת צבאית, גיטו או בית–כלא…) יש מקום לשאלה: באיזו מידה ניתן להמשיך ולבטא את עולמו הפנימי של הפרט ולהותיר את העבדות שבה הוא נתון כעובדה חיצונית – ותו לא.

אנו עדיין רחוקים, לכאורה, מחיבור רעיון זה של חירות אל תורה ומצוות כמקור לחירות פנימית, אך זהו הבסיס המשמעותי ביותר לעיצוב השקפתו, ערכיו ואורחותיו של התלמיד. עליו להבין שבעולם הערכים שהגדרנו עתה, אנו תופסים את מושג החירות האמיתית כיכולתו של אדם לבטא את עצמו במובן פנימי ומהותי ביותר שבו.

אדם יכול להיות חופשי לחלוטין ולשבת בטל כל היום מול הטלוויזיה – הזהו בן חורין?! ולעומתו, ילד בעל כישרון מוסיקלי שנכפה על ידי הוריו ללמוד נגינה – הוא אמנם מוכרח להתאמץ ולהשקיע בלימודיו, אך סופו שיממש תכונה פנימית שבו.

ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", מגלה שדרגת החירות הגבוהה ביותר היתה קיימת שם, במחנות. מדוע? כי שם התברר שאפילו במצב של סבל נורא יכול האדם להיות מונע מתוך עולמו הרצוני–הפנימי. רוח האדם מנצחת את כל האילוצים הנכפים עליו. מכאן, שכשאדם "עושה מה שבראש" הוא מבטא לרוב באופן מופרז, רק פן נהנתני של אישיותו, ומשועבד ליצריו. הוא נוהה אחר יצריו או אחר אופנות של החברה שאחריה הוא נגרר, ובאותה העת הוא מתעלם מכוחות רבים אחרים הגנוזים בו ואף מחניק אותם – הזו חירות אמיתית?!

נותרה אפוא רק השאלה – איך הופכים לבן חורין באמת? האם פתוחות דרכים שונות לכל אדם? מהן המסגרות המתאימות לכך? לפני שנבהיר מדוע אנשים דתיים סוברים, שהתורה היא הדרך והכלי לחירות, נתייחס לשלב חיוני נוסף:

שלב ג': "חירות" היא חופש הבחירה והיכולת ל"השתעבד" למסגרת שתסייע לאדם לבטא את ייעודו ואת תכונותיו בפועל

בשלב זה נשאל את התלמידים, האם יכולים הם להביא דוגמאות מחייהם למצב שבו הם מוכנים "להשתעבד" למסגרת כלשהי כדי להשיג הישגים בספורט, בנגינה, בלימודים וכד'.

בהמשך לדוגמאות שיביאו התלמידים נבקש מהם למלא את הטבלה הבאה כך:

בטור האנכי נציין מספר תכונות אנושיות המאפיינות אדם שאינו חי את חייו באופן סתמי….

בשורה המאוזנת – רשימה של מסגרות שונות העשויות להביא את אותה תכונה לידי העצמה ומימוש.

לדוגמא

על התלמידים יהיה לסמן בכל משבצת מה היא, לדעתם, המסגרת שבה תבוא לידי ביטוי גדול ומשמעותי יותר אותה תכונה (כמובן שאין צורך למלא את כל הפרטים בטבלה).

כיוון שכל אחד מאיתנו מעורב ופעיל במסגרות חיים שונות, ניתן להניח כי עד מהרה תתמלא הטבלה, ונוכל לגשת עם תלמידינו לניתוח הדברים.

לסיכום שלב זה נציין, שקיים יחס יסודי בין האדם למסגרת החיים שסביבו. המסגרות מאפשרות לאדם להביא לידי ביטוי עמוק יותר את תכונותיו, את כישרונותיו ואת שאיפותיו. תכונות רבות באדם כמעט שאינן יכולות להתבטא ללא מסגרת מתאימה, ולכן רובנו מקבל כדבר מובן מאליו את הצורך "להשתעבד" לאותן מסגרות שלכאורה "מקשות עלינו את החיים", אך למעשה עושות את ההיפך. בית הספר, שיעור הנגינה, חוג הספורט, חיי הקיבוץ או השירות בצבא – ממחישים זאת היטב.

בנספחים לפרק זה מופיע השיר "את חירותי" בליווי הצעה מעשית להפעלה. ניתן לפתוח את הדיון בקריאת השיר ולהגיע באמצעותו אל אותם רעיונות שבהם דנו לעיל.

בהתייחס אל נושא החירות חשוב להדגיש, שהעקרונות שבהם אנו עוסקים הם בעלי מימד אוניברסלי ואינם מתקיימים דווקא בהקשר הדתי. אכן, בפני כל אדם ניצב האתגר לגלות את "שמו" ואת תכונותיו ולהטביע את חותמו האישי. כשם שהדבר נכון לגבי הפרט כך הדבר לגבי העם במישור הלאומי.

על מנת  שלא להעמיס יתר על המידה בתוך הפרק, הבאנו קטעים נוספים מאת ויקטור פרנקל, אריק פרום, שמואל שניצר ודניאל שליט בחלק הנספחים שבסופו. מומלץ לעיין בהם.

מקורות נוספים להתייחסות תורנית לנושא החירות:

1.    הרב אלימלך בר שאול, מן הבאר – שיחות לפרשיות השבוע ולמועדות, ת"א תש"מ, עמ' 225-223.

2.    הרב אליהו אליעזר דסלר, מכתב מאליהו, ירושלים תשל"ח, כרך א', עמ' 117-113; כרך ג', עמ' 289.

3.    ד"ר אהרון ברט, דורנו מול שאלות הנצח וכתבים אחרים, בהוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, עמ' 20-18.

4.    הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, תשמ"ה, כרך ג', עמ' לה-לו.

5.    רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, הוצאת דביר תשל"ג, מאמר שלישי ה', עמ' צט-קב.

6.    הרב שלמה גורן, תורת המועדים,  עמ' 345.

7.    יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז', פרק שמיני, נאום אלעזר בן יאיר.

8.    חיים רמיאל (עורך), מעיינות – אוסף לענייני חינוך והוראה, כרך ג' פסח, בהוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, ירושלים תשכ"ט.

שלב ד': "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"

אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: "אוי להם, לבריות, מעלבונה של תורה": שכל מי שאינו עוסק בתורה, נקרא "נזוף", שנאמר: "נזם זהב באף חזיר – אשה יפה וסרת טעם": ואומר: "והלוחות –  מעשה אלהים המה, והמכתב – מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות",  – אל תקרא "חָרות" אלא "חֵרות", שאין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתלמוד תורה תדיר, הרי זה מתעלה, שנאמר: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

(פרקי אבות, פרק ו' משנה ב')

למורה: הגענו לשלב של "סגירת המעגל" ולניסיון להצביע על כוונת חז"ל בייחוס החירות המושלמת דווקא למי שיכניס עצמו לעולה של תורה. אולם יש להזהיר מראש: שלב זה קשה להבנה ולהפנמה גם אצלנו, ובוודאי בקרב תלמידינו. ללא חוויה עמוקה של ייראת שמים ודבקות בתורה וללא התנסות בחוויות "הגילוי" האינטלקטואלי שלומדים חווים, ושרק מבוגרים יותר, לומדי תורה חשים נוכל רק להציע את המסר ברמה כללית וחיצונית. מומלץ לדון בשלב זה בקצרה ולא ל"הסתבך" בהוכחות, שאולי רק יחטיאו את המטרה. יש גם להיזהר "מיוהרה של תלמיד חכם" שחז" ל הזהירו מפניה, ולכבד בצורה שווה אנשים, שאהבת התורה מתבטאת אצלם בקיום המצוות ובעשיית חסד וצדקה ולאו דווקא בתלמוד תורה.

נשאל את התלמידים אם ידוע להם מה היא עמדת חז"ל לגבי החירות, ומה הם המקורות שמהם למדו זאת? נשים לב להקשר (המוזר קמעא) שבו מוזכרים הדברים. בשמות פרק לב', מתארת התורה את ירידת משה מן ההר ואת מה שכתוב על לוחות הברית שבידו: …"והמכתב מכתב אלוקים הוא, חרות על הלוחות". ועל זה אמרו חז"ל: "אל תקרי חָרות אלא חֵרות". חז"ל ביקשו ללמדנו, שלפי השקפתם, חירות קשורה במתן תורה! לכאורה, קשה: פסח נקרא "חג החירות" ויציאת מצרים היא היציאה לחירות. מדוע, אם כן, להמתין עד לסיפור מתן תורה ולומר, שכאן מתגלה החירות…? (והרי, תרי"ג מצוות מלאות בהגבלות ואיסורים כרימון – וכפי שנראה במבט ראשון אין זו בדיוק החירות…).

וכאן בא המסר: חז"ל בוודאי לא גרסו ש"חירות" פירושה חופשיות, שחרור מעול עבדות. אם חירות היא הגילוי העמוק ביותר של ה'אני' (כיחיד וכעם!) הרי שאנו מאמינים ש"אורייתא וישראל חד הוא". התורה אינה קודקס חוקים חיצוני ואנכרוניסטי, אלא המסגרת השלמה והמתאימה ביותר לאדם, לנפשו, לטבעו, למוסריותו ולאידיאלים שהוא צריך לשאוף אליהם. אתה, אדם: רוצה לדעת מיהו ה'אני' האמיתי שלך? מה ה'אני' האמיתי שלך, באמת רוצה…?!

לך אפוא לאומן וליצרן שעשה אותך, קבל מפיו את "הוראות היצרן" שיתאימו לך וסמוך עליו שזהו הדבר הטוב והנכון עבורך, גם אם לא תמיד ולא בכל עניין תוכל להבין את ההוראות או להזדהות עימן.

בלשונות אחרים של מסורתנו ניתן לומר, שהשיעבוד לעול המצוות משחרר את האדם משיעבוד ליצרים ולתאוות. המצוות מחנכות אותו לאיפוק ולריסון של נטיותיו הטבעיות, ומאפשרות לו לבחור באורח חופשי, בבחינת "עבדי ולא עבדים לעבדים" – השיעבוד לאלקים נותן לאדם את הכוח שלא להשתעבד לאדם, או למעשה ידיו. (ושוב: מומלץ לעיין בנספחים בדבריו של דניאל שליט ובחומר נוסף המופיע שם).

עם סיומו של פרק זה – הרי מספר דגשים לשיקול דעתו של המורה:

1.   סביר להניח, שהמסקנה המסכמת תיתפס בעיני התלמיד כערטילאית ולא מוכחת דיה, ועל כן מומלץ למקד את מרכז הכובד של פרק זה לאו דווקא בסופו אלא להתמקד במסר הרלוונטי לגבי בחור העומד לפני גיוסו. נער זה עתיד להיפגש בקרוב עם מסגרת, שלכאורה תשלול את חירויותיו הבסיסיות באופן קיצוני. המסר שעליו להפנים הוא, כי עמידה על עקרונות וערכים ו"השתעבדות" למסגרת אינן סותרות את חירותו אלא אדרבא – במובן פנימי, עמוק יותר, דווקא הן אלו שמממשות אותה באופן אמיתי במבחן החיים.

       וממילא, צביקה, שפתח פרק זה אינו "פראייר" של אף אחד, ומוטב שלא יתבייש בהקפדתו על ייחודו ועל דרכו. דווקא דבקותו בחינוך שקיבל והעובדה שאין הוא מתפתה לנטיות ליבו באותו רגע מבליטה את איכותה וייחודה של המסגרת שבה הוא חי.

2.   סביר מאוד שבמהלך הדיון תעלה סוגיית המצוות ועימה הטענה שלא כל המצוות מתאימות לנו כל כך, וקשה להציג תמונה אידאלית, כאילו המצוות טבעיות לנו וכד'.

       ניתן להשתמש בצבא כדוגמא למערכת גדולה, מורכבת ומתוחכמת הדורשת מן החייל לקבל אותה כמות שהיא, גם אם אינו מבין כל פרט ופרט הקשור בה. חיינו מלאים ב"עיסקות חבילה" כאלו, שבהן אנו מקבלים כהנחה נתונה שהממציא והמתכנן חשב על כל הפרטים ואנו מבינים חלק, וחלק – פחות.

       כך הדבר גם בעולם המצוות, שיש בו חלקים (כגון המצוות המוסריות שבין אדם לחברו) המובנות לנו כהכרחיות לסדר האנושי הבסיסי, ויש בו חלקים שקשה לנו יותר להסבירם ולמצוא את התאמתם לתכונות הנפש של האדם. ואף על פי כן אמונתנו ואמונת חכמים שבנו מורות לנו לקבל את כל התורה כמיקשה אחת, תמימה ומשיבת נפש.

מצוות ניפוץ "מיתוס הפרייאר"

כפי שעולה מעיון בנספח לפרק זה: רבים האנשים המוּנעים על ידי החרדה פן ייחשבו על ידי סביבתם ל"פרייארים". ככלל, יש לזכור שמותר האדם הוא ביכולתו למדוד את ערך מעשיו לפי מסכת ערכיו ולא לפי הרושם שהם מותירים על אחרים. ה"פרייאר" הגדול ביותר הוא מי שחי את כל חייו תוך ניסיון שלא להיות "פרייאר", וכתוצאה מכך הוא מדכא את מידותיו הטובות, את מוסריותו ואת ערכיו;  במקום להיות הוא עצמו, נאמן בעוז ליושרו הטבעי, הוא משעבד את עצמו לייראת ה"מה יגידו עלי…".

כמו כל ילד, תלמידינו יונקים נורמות ומסרים פגומים עוד מקטנותם. שירותם בצבא צופן להם התמודדויות נוספות של "בוחן פרייאר" ומומלץ להסביר להם את המשמעות האמיתית של המושגים!

במחשבת ישראל מופיעים כמה כיווני מחשבה הנוגעים בנושא זה:

1.    על פי דרכו של המהר"ל (תפארת ישראל, פרק א'): הקב"ה רצה שנקיים את המצוות ונאמין מתוך  הכרתנו ולא מתוך הכרח טבעי שבנו, ולכן גרם לטשטוש הטבע שקיים בנו ויצר את הבחירה החופשית שבאדם. לולא היינו במצב זה של קהות חושים אכן היינו מקיימים את כל התורה באופן טבעי וללא ציווי.

2.    המצוות ככלים להקניית שפה תרבותית, שאנו מאמינים בה. ערכים כגון צדקה, חסד ותיקון עולם, מצד אחד, ומניעת סבל, רצח וגנבה מצד אחר, מקבלים יישום קונקרטי בעולם המצוות (כך לאור רס"ג) , ובלעדיהן לא ברור כיצד יש ליישם ערכים אלה, הלכה למעשה.

3.    המצוות כמערכת התנהגותית חברתית המשקפת את היישום האידיאלי של אמיתות מוסריות שהן תכליתן. המשימה להפוך "מצוות שמעיות" ל"מצוות שכליות" על ידי לימוד משמעותן (הרמב"ם).

4.    המצוות כמלחמה בנטייה לעבודה זרה (שהיא סוג של "שיעבוד" שעליו מדובר בפרק זה). המצוות אינן משקפות "אמת" פילוסופית, אלא התרחקות מהשקר שכל אדם עלול להידרדר אליו ללא תמיכה חברתית  (רמב"ם).

נספח 1:

                                        את חרותי

לתשומת לב:

שיר זה הינו פתיח מצוין לדיון בנושא החירות.

השיר מתאר חירות קודמת שהיתה לגיבור השיר ואת הנאמנות והמסירות ללא גבול שבה היו קשורים שניהם… עד שיום אחד נפל הגיבור לכלא אשר שמו אהבה.

·       נשים לב כיצד מתוארת ה"חירות"? במה היא באה לידי ביטוי? מה הם מאפייניה? היש לה מחיר?

·       מהי התפנית המתחוללת בבית האחרון של השיר? האם הגיבור איבד את חירותו בעולם או שגילה סוג אחר של חירות?

היש כאן ביקורת על מוסד הנישואין (שבאמת מצמצם במשהו את חירותו האינדיבידואלית של כל אחד מבני הזוג), או להיפך (דווקא בנישואין ניתן לגלות חירות משותפת ומרוממת יותר, הנובעת מיצירת תא משפחתי, זוגיות, הולדה, וכד')?!

·       האם הגיבור מצטער על צעדו האחרון? העשה זאת מהכרח או מתוך בחירה? ומדוע בעצם עושים זאת בני האדם  החפצים להינשא…

סיכום:

לנו חשובה פחות "האמת ההיסטורית" או האמת האישית שאליה התכוון המשורר או הזמר. אנו מוצאים עניין בכך שהשיר משקף את מהותה של החירות, כאשר הגבר מעדיף  להיכנס ל"בית הכלא של החיים" ולקבל על עצמו את עולו. ולמה? כי החיים הינם מסע של שליחות וייעוד. אדם, מטבעו, חפץ לגלות את תכונותיו ואת עולמו הפנימי ולא רק למלא סיפוקים מקומיים.

הדברים תואמים אפוא להפליא את ההנחה שאצל מרבית בני האדם ה"חירות" היא היכולת לבחור מרצונם אותה מסגרת "כובלת ומשעבדת", והיא זו שבדיעבד תאפשר להם לבטא בצורה אופטימלית  את אישיותם או חלקים ממנה.

נספח 2:

לפניך סיכום דבריו של הפסיכולוג אריך פרום

בספרו "מנוס מחופש"

דורנו משתבח בהשגת חופש לכל. האם בני החברה המודרנית אכן חופשיים יותר, או שמא אין זו אלא אשליה?

פרום מתאר חוויה של אדם המתמודד עם כוחות רבים ושונים הפועלים עליו. האם בתוך מכלול זה ישנה דרך וקיים סיכוי להישאר "בן חורין"?

ובהקשר אחר: מה גורמת לנו תקשורת ההמונים וחשיפתנו ההולכת וגוברת למדיה הכתובה, המושמעת והמצולמת? באיזה אופן נשחקים אצלנו ערכים, נורמות ומנגנונים נפשיים? היש בידינו לעדן או לבקר את התופעה? תלמידינו כבר מודעים היטב לסוגיה זו ואף על פי כן צפוי להם במהלך שירותם הצבאי מפגש נוסף ולא פשוט עם הנושא… מומלץ לעסוק גם בעניין זה.

נספח 3:

ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", מתאר מצב בו בנוראות השואה ניתן היה לקחת מן האדם את הכל, בעצם… כמעט את הכל:

האדם מחפש משמעות

הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו.

ותמיד היו הזדמנויות לבחירה, יום-יום, שעה-שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך, את חירותך הפנימית; שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי.

כשנתבונן מנקודת ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחנו ייראו לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם, אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו, מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז. דוסטוייבסקי אמר פעם: "יש רק דבר אחד שאני פוחד מפניו – שלא אהיה ראוי לסבלי". פעמים רבות נזכרתי במלים אלה, לאחר שהתוודעתי אל אותם קדושים-מעונים, אשר סבלם ומותם העידו על העובדה, כי החירות הפנימית האחרונה אין לה בטלה עולמית.

ו. פרנקל, "האדם מחפש משמעות – מבוא ללוגותרפיה", הוצ' דביר 1981, עמ' 86.

…חרות משמעה שאין אדם כפוף לזולתו, ואין הוא מוצא מקום לעמו בחברה זרה, ואין הוא רוצה לחיות ע"פ דפוסים שפיתחו אחרים ויהיו נאים ומפתי לב ככל שיהיו.

חרות פרושה, שאדם ניצב מאחורי המורשת המיוחדת לו, ויודע שאם אינה מצטיינת בכל מעלות, היא בכל זאת הביטוי האותנטי היחיד של מה שהוא ואבותיו הגו ויצרו בדרכם המיוחדת, בנסיבות שבהן השתלשלו חייהם, ובכלים שעמדו לרשותם.

חרות היא העוז להתייצב עם מורשת זו מול עולם ומלואו ולומר: זאת האמת שלי, ובשבילי אין אחרת, אולי דלה היא בעיניכם, אולי גם זרה לרוחכם, אך בשבילי היא היחידה וכל מה שיש לכם – לא ישווה לה בעיניי.

חרות היא הרצון העקשני להתנגד לטמיעה ולחיקוי, ולבנות חברה ומשטר ומוסדות שיש בהם ביטוי נאמן לאופי ולסגולות ולמסורת המייחדים אומה.

חרות היא גם הידיעה, שבלי הרצון הזה – כל הביטויים החיצוניים של ממלכתיות חסנם מוטל בספק.         

(שמואל שניצר, על מהותה של חרות)

שאלות למחשבה

·       איזה פן מיוחד של מושג החירות מודגש אצל פרנקל ואיזה פן מודגש אצל שניצר?

·       מהו המכנה המשותף ביניהם?

נספח 4:

עד כה, הצגנו בנספחים את מושג החירות בהקשרים שונים:

·       בהקשר של עולם החוויות האישיות של האדם ובהקשר של מסגרת הנישואין ("את חירותי").

·       בהקשר של חשיפה לתקשורת, לאמצעי שיווק, לפרסומות, וכד' (אריך פרום).

·       בהקשר של גילוי החירות הנפשית הפנימית ביותר בשעת משבר קשה (ויקטור פרנקל).

·       בהקשר של שמירה על ייחוד ומורשת נוכח גלי טמיעה וטשטוש (שמואל שניצר).

בקטע הבא מבקש ד"ר דניאל שליט להציג לפנינו את בן העידן המודרני כמי שטובע באוקיינוס שלם של מערכות ענק נסתרות שאין לו שום השפעה עליהם.

באופן פרדוקסלי, לפנינו עולם השואף לחופש וככל שהוא מתקרב כביכול להשגתו, הוא הולך ומתרחק ממנו:

ניקח למשל את החדשות האחרונות: יותר ויותר אין האדם מצליח "לתפוס מרחק" ממה שקורה מסביבו ולהבין אותו, קל וחומר לבקר אותו, ובוודאי – להדריך ולעצב אותו. הכל מהיר, הכל עצום, הכל בו-זמני, הכל מקיף אותך וכולל אותך, אבל אי אפשר להקיף ולכלול אותו.

המערכות הכלכליות, למשל, הן עצומות, גלובליות, משולבות. כאדם יחיד, אינך יכול שלא להישאב לתוכן. הגעת לגיל עשרים, ברוך הבא. הנך יחידה כלכלית, בשלה וראויה למירוץ ולתחרות הכל בכל. אתה יכול להיות שכיר, כלומר להתחרות קצת פחות, ולעומת זאת להשתבץ כשבב במערכת הגלובלית. אבל המערכת מציעה לך גם אפשרות להיות חופשי, עצמאי. תירשם כעסק. תדווח על כל פריט. תשלם מס כחוק לכמה רשויות המדווחות זו לזו. ואם הנפש מרגישה תפוסה, כלואה, כפויה, לחוצה מכל זה – תתרווח ותתרענן בקניות, הלא הן הצד החופשי והמאושר של הקניון. אינך משלם, אלא מעביר כרטיס. אמנם כל שביב רכישה נרשם בחשבונך, הפנקס פתוח והמחשב רושם, אבל דיה לצרה בשעתה, כשיגיע החשבון.

אלא מה, לא נשאר לך די כסף לצרכנות מאושרת? אין דבר: תתחרה, תתייעל, שני בני הזוג יעבדו (שכן בינתיים נישאת למזל-טוב), תעבדו גם בערבים, תעסיקו עוזרת, שמרטפית ומטפלת (שכן בינתיים נולדו ילדים, צרכנים חדשים למזל-טוב), תקנו לילדים משחקים ומחשבים כדי שלא יפריעו, תתאמצו, תפרסמו, תכבשו שוק, תשווקו, ואז, בעזרת צוות רואי חשבון ועורכי דין (שכן בינתיים כבר נרשמתם כחברה בע"מ ושניכם מנכ"לים) – יהיה כסף גם לצריכה מוגברת, וגם לרפואה קונבנציונלית ואלטרנטיבית.

בדרך כלל, בשלב זה אין זמן למחשבה שבעצם זהו בית עבדים, הן לשכירים והן לעצמאיים; כי הזוג שלנו כבר בפנים, ומרצונו כמובן, הרי איש לא כפה עליו דבר. כמובן, הרבה ברירה לא הייתה למי שרצה לאכול, ובוודאי למי שחשקה נפשו לגור בדירה, שלא לדבר על צריכה כפייתית – אבל להלכה זהו חופש גמור. ומדרך הטבע, מי שכבר כל כך בפנים אינו נוטה לבקר את השיטה אלא להצדיק אותה.

(אלא מה, אתם רוצים בכל זאת לבקר? לשיר שירי מחאה? ללמד דרך חיים אמיתית יותר? טבעונות? מדיטציה? רוחניות? שחרור? – בבקשה. כל קלטת, הרצאה, מאמר, ספר שירה או פרוזה, הם תקבול החייב ברישום, בספרים ובמס. רוצים לקבל תרומות לפועלכם הרוחני? תרשמו כעמותה. צריך רק לכנס אספת מייסדים, למנות ועד מנהל, רואה חשבון ומבקר, ולדווח לרשם העמותות באופן שוטף).

כמובן, אין כל רע במסים, אין כל רע בפעילות כלכלית. לכל תנועות החיים הרי יש, וצריך להיות, צד כלכלי. הרוח שואפת תמיד להתבטא בחומר. הבעיה היא רק איך לא תטבע בחומר, איך לא תיטמע בו. הבעיה היא רק דרך המחשבה הנוכחית, החכמה החדשה (הפרטה וכו') הרואה, יותר ויותר, בכל שטחי החיים רק עסק, השקעה, רווח, צרכנות. לימודים הם השקעה, נישואים הם הסדר, ספר הוא מצרך, בית ספר – מפעל; ישיבה, בית כנסת, בית מקדש – כולם בע"מ. הכל שואב אותך לתוך פעילות מסודרת, מדווחת, רציונלית, יעילה – ומטורפת יותר ויותר.

עד כאן – רק בתחום הכלכלי. אבל כל אחד מאתנו גם מתפקד במערכת מדינית (בוחר ונבחר) ובמערכת צבאית (חייל או מפקד). והמערכות משולבות, וגלובליות, וענקיות. והאדם, עם כל החופש שלכאורה מובטח לו, אינו אלא אטום זעיר במערכות ענק נסתרות שאין לו שום השפעה עליהן, ושאין לדעת מי מנהל אותן ובאלו כוונות.

(ד"ר דניאל שליט, "מצרים עכשיו", נקודה, מס' 213, ניסן תשנ"ח)