הלכה ושירות צבאי:פרק 7-צום ט' באב

 

 

 

 

צום ט' באב

סיפור המקרה

בפעילות בטחון שוטף ביו"ש סודרת למשמרת יום מ6:00- עד 12:00. אחד מהחיילים שאינם דתיים הציע לך להחליף ביניכם את המשמרות כך שהוא יעשה את משמרת היום ואתה תעשה במקומו את משמרת הלילה הקשה – 24:00 עד 6:00. "לי בכל מקרה אין שום בעיה, אני אוכל כרגיל, ואתה תוכל לצום בבסיס".

השאלות

האם להסכים להחליף עימו את המשמרות?

אם לא, האם מותר לשתות ולאכול כרגיל, או שמא בכל מקרה יש להשתדל לצום עד כמה שניתן?

עקרונות ושיקולים רלוונטיים

עיין בהמשך בדיון על החלפת תורנות עם חייל חילוני בשבת.

השאלה שנותרה היא ביישום העיקרון לגבי מקרה מיוחד זה.

השיקול להתנגד להחלפה

ראינו שאפילו בהילכות שבת החמורות אסור לאדם לנסות ולהתחמק מעשייה,  כל שכן בהילכות מדרבנן, כגון צום ט' באב, אסור לו להחליף משמרת עם החייל החילוני על מנת לאפשר את קיומו של הצום.[1] ועיין ב"מיקוד".

השיקול לאפשר החלפה

היות שהחייל החילוני לא יצום ממילא, ואילו החייל הדתי, אם יישאר בבסיס – יצום, יש מקום לצדד בהחלפה. אחרי הכל, החייל הדתי אינו מתחמק ממשמרתו, אלא רק מסדר אותה כך שתאפשר לו לבצע את המשימות שאותן הוא נדרש לבצע, ובו בזמן לשמור את ההלכה.

יש מקום להבחין  בין דין פיקוח נפש בשבת לבין מקרה זה. בעוד שמצב של פיקו"נ חייב אדם לקום ולבצע פעולות הצלה, וכל הימנעות מעשיית המלאכה הנדרשת בשבת עלולה לגרום למניעות ועיכובים בטיפול המיידי או העתידי, הרי שבמקרה דנן אין קשר ישיר בין הפעילות הנדרשת לבין הצום, שכן אם הסיור היה קצר והתקיים במזג האוויר טוב ודאי שהיינו מסיירים וצמים.

התנהגות בסיור עצמו

בהנחה שלא הסכמת להחלפה, החלטה שיש בה מן הצדק, עומדת בפניך השאלה השנייה: האם לאכול ולשתות כרגיל או שיש לשתות לשיעורין?

דין שתייה לשיעורין לא שייך אלא ביום הכיפורים שהצום מדאורייתא,[2] ונבחר בפתרון זה רק במידה שהתיפקוד הדרוש לצרכים הביטחוניים לא ייפגע בצורה משמעותית. גם אז – רק במידה שלא נכנס עדיין למצב של סכנת חיים (אז אנו מדמים את מצבו לעוברה שהריחה שמאכילין אותה הקל הקל תחילה). אך אם נכנס למצב שבו נשקפת סכנת חיים, כגון מצב התייבשות, אף ביום הכיפורים יש הסוברים, שישתה ויאכל כדרכו.[3]

אולם בשאר תעניות שהן מדרבנן (ודינם של שאר הצומות קל אף יותר משל ט' באב), באופן כללי, קיים לגביהם הכלל שחכמים לא גזרו לגביו גזרותיהם  על חולה שאין בו סכנה, קרי: שנחלש באופן משמעותי עד כדי כך שנאלץ לשכב (ואין צריך לומר במקום ספק, אפילו רחוק, של סכנת חיים). לענייננו, אדם המרגיש חולשה כתוצאה מהצום אוכל כדרכו, שלא גזרו תענית על חולים.[4] במקרה של חום כבד חובה לשתות מים,  שכן אפשר להיקלע למצב של חוסר נוזלים בלי להרגיש בכך.

הישארות בבסיס

גם אם החייל נשאר בבסיס הוא צריך להיות מודע לדרישות תפקידו. במקרים רבים הנשארים בבסיס מהווים כוח כוננות למקרה הצורך, ולכן קיים חשש שחייל בכוח הכוננות שלא יאכל וישתה באותו היום לא יהיה מסוגל לתפקד כראוי במקרה ש"יוקפץ", וגם אכילה ושתייה מיידיות לא יספיקו לאוששו כראוי.

חשוב להדגיש שבימים חמים, לא אחת, דווקא הנשארים בבסיס נמצאים בסיכון התייבשות גבוה יותר מאלה המצויים בפעילות ומקפידים  על שתייה מסודרת, בעיקר בשעה שנדרשים לפעילות מיידית. 

לפיכך,  דינו של חייל בכוננות הקפצה מיידית שווה לדינו של המצוי בסיור.[5]

החמרה במזון בצבא

עיקרון כללי אחר הוא שאין להחמיר בפעילות מבצעית בדיני אוכל, שכן החמרות יתרות עלולות להביא לחולשה, לחוסר עירנות ולחוסר סבלנות הפוגעים בביצוע המשימה. לאור זאת, במידה שחלה ירידה בכשירותו של החייל (גם אם אינו בגדר חולה שאין בו סכנה) לעמוד במשימתו כראוי כתוצאה מהחום יש מקום להתיר לו לשתות.[6]

 

 

עקרונות במיקוד

החלפת תורנות עם חייל חילוני בשבת

במסכת יומא מובאת הברייתא הבאה: "תניא: מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו. ולא שבת זו בלבד אמרו אלא לשבת אחרת. ואין אומרים: נמתין לו שמא יבריא, אלא מחמין לו מיד, מפני שספק נפשות דוחה את השבת ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת. ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים, אלא על ידי גדולי ישראל. ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים, אבל מצטרפין לדעת אחרת" (יומא, דף פד עמוד ב).

הרמב"ם מסביר מדוע אין לעשות מלאכה בעת פיקוח נפש אלא על ידי גדולי ישראל: כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם (רמב"ם, הלכות שבת פרק ב הלכה ג).[7]  כלומר, יש להעדיף שחילול השבת בעת הצורך ייעשה על ידי גדולי ישראל המודעים לחומרת השבת, מאשר על ידי אלה שמעמד השבת רופף אצלם, וכך לא ייגרם פיחות במעמדה של השבת.

הר"ן הסביר מדוע אין עושין זאת על ידי גויים ולא על ידי קטנים, שהרי בכך נקל לכאורה בחילול השבת "שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פיקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה על ידי המחוייבים במצות שמא יבוא הדבר לידי איחור שכשלא ימצאו גוים או קטנים לא ירצו לחלל שבת על ידי גדולי ישראל" (יומא, ד: סוד"ה ואין). חששו של הר"ן הוא חשש עתידי המכוון דווקא לאלה שהשבת מקוימת בידם. אם לא נקפיד לעסוק בפיקוח נפש על ידי גדולי ישראל עלולים אלה לטעות שפיקוח נפש לא דוחה לגמרי את השבת, וכתוצאה מכך עלולים להיכשל במצווה החמורה של הצלת חיי אדם מחמת ניסיון למצוא דרכים קלות יותר לחילול השבת.

 

 

מסקנות

נראה אפוא בבירור, שאסור לחייל דתי להשתמט מעשיית חובותיו משני הטעמים הנזכרים:

החלפה עלולה לגרום לפיחות נוסף ואף להכשלה של החייל חילוני במחשבה שמותר לו לחלל את השבת. יתרה מכן, במקום שתיעשה המלאכה הנחוצה בשבת במינימום ההכרחי – יעשה החייל המחליף את השבת כחול.

קיים החשש העתידי, שדווקא שומרי שבת יתמהמהו או אף יימנעו מהצלת חיים, מתוך ניסיונות להקל מעצמם עשיית מלאכה בשבת.

עם זאת, אם לא מדובר בהחלפה עקבית ושיטתית, אלא באירגון התורנות כך שהחייל הדתי לא יאלץ לדחות את השבת, ייתכן שיש מקום לצדד בכך משני טעמים עיקריים: 

א) החששות שהובעו לעיל, הבאים לידי ביטוי בעיקר בהחלפה עקבית ושיטתית, או כאשר החייל הדתי נמצא כבר  בתורנות ונדרש לבצע פעילות, דבר שאינו בולט בסידור המשמרת מראש.

ב) החייל הדתי  בודאי ישמור שבת אם לא יעסוק בתפקידו. מאידך, החייל החילוני – אם לא יעסוק במצווה של "פיקוח נפש" – עלול לחלל שבת להנאת עצמו בלבד (כתיבת מכתבים, כיבוס וכד').

לאור שיקולים מנוגדים אלה נראה שיש לבדוק את הדרישות והצרכים הנקודתיים לגופם ולקבל את ההחלטה המתאימה יותר לסיטואציה הנדונה.

הצעות להכרעה

1.    באופן כללי, החלפת משמרת עם חייל שאינו שומר מצוות, הנובעת אך ורק מהרצון להמנע מכניסה למצב של פיקוח נפש הדוחה שבת – אינה רצויה.

2.    לעיתים ייתכנו מצבים שבהם יש מקום לשקול החלפה, בעיקר במקום שבו ניתן לארגן את התורנות מראש.  אך תמיד יש להפעיל שיקול דעת רחב, הלוקח בחשבון את התוצאות האפשריות של פתרון זה.

3.    חייל המצוי בפעילות מבצעית בזמן תענית ציבור, ובייחוד אם קיים חשש התייבשות (המצוי מאוד בארצנו) מותר לו לאכול ולשתות כדרכו. החייל מוגדר במציאות זו כחולה שאין בו סכנה, שפטרוהו חכמים מהצום.


[1]  כך מעלה בפשיטות הר' רבינוביץ', מ"מ, עמ' 234-233.

[2]  שולחן ערוך, אורח חיים סימן תריח סעיף ז-ח "כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור…".

[3]  עיין הרב ש"י זוין, "המועדים בהלכה", עמ' פב המביא את פסקו של ר' חיים סולובייצ'יק, הנשען על דברי הרמב"ם (שבת, פ"ב, ה"א): "חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת". ותשובתו לתמהים על פסקו "כלום אני מקיל באיסורים? אדרבה, אני מחמיר בפיקוח נפש".

[4]  שולחן ערוך, אורח חיים סימן תקנד סעיף ו "חיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן. הגה: ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד". אך יש הסובר שאף בט' באב כשצריך יאכל בשיעורין בלבד. אך נראה לי שבסיטואציה הנ"ל ישנם גורמים נוספים המצטרפים.

[5]  כך פוסק הר' רבינוביץ' ב"מלומדי מלחמה", עמ' 234-233.

[6]  עיין הר' רבינוביץ', שם.

[7]  העיקרון נמצאת מכשילן לעתיד לבוא (ראש השנה כא, ב) ועיין בב"י, שכח ובט"ז, שכח, ס"ק ה ובדיוקיו בלשון הרמב"ם.

קובץ מצורף