על כוחה וחולשתה של מנהיגות כריזמטית
הכותב הוא ראש מדרשת עין פרת, דוקטור למחשבת ישראל ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב.
לדמותו החידתית של משה רבנו יש מקום מרכזי בדמיון הלאומי. הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים:
1 — מנהיג שאינו מאמין בכוחו לא יזכה באמונו של הציבור.
2 — סעיף זה הוא ראשון במעלה. האמון של המנהיג בחזונו מדביק את הציבור וסוחף אותו להתמסר לו.
3 — מנהיגים קלאסיים מכירים את כוחה של השפה ואת סודות הפעלתה. הדיבור הוא הכלי החזק ביותר העומד לרשותו של מי שמבקש להניע אנשים לפעולה.
באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו.
בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה. אחרי שמשה ואהרון מבקשים מפרעה לראשונה שישלח את ישראל ממצרים ונתקלים בסירובו, הם שוקעים במשבר עמוק. הדבר בא לידי ביטוי בהתפרצות של משה כלפי אלוהים: (שמות ה, כב-כג). חוקרי המנהיגות נוהגים לומר שמנהיגות היא היכולת להתמודד עם קשיים. אך זהו דפוס התמודדותו של משה: לאחר הקושי הראשון הוא מפסיק להאמין בשליחותו. משה הוא משיח שאינו מאמין בגאולה.
למשבר דומה מגיע משה במהלך המסעות במדבר. לאחר שהוא שומע עוד אחת מתלונותיהם של בני ישראל, הוא מבקש מאלוהים שישחרר אותו מתפקידו: (במדבר יא,יא – יב).
אכן, הספקות שהביע משה בדבר כישורי מנהיגותו לפני שהסכים לקבל על עצמו את השליחות מלווים אותו לאורך כל תקופת ההנהגה. משה הוא אנטי-מנהיג. הוא אינו רטוריקן אלא ערל שפתיים, הוא אינו מאמין בכוחו, ולעתים קרובות הוא אף אינו מאמין בגאולה שהוא עצמו מוביל. היפוכם המלא של כל אחד מהקריטריונים שמנינו למנהיגות הכריזמטית מתנקזים אל דמותו של משה.
השאלה כיצד מנהיג אנטי-כריזמטי מצליח להנהיג אומה שלמה למסעותיה במדבר, נתקלת בתשובה פשוטה: הוא לא מצליח. בני ישראל אינם מפסיקים למרוד במשה ולערער על סמכותו. היטיב לבטא זאת משה עצמו בנאום המסכם של מנהיגותו (דברים ט, ו – ז). מנהיגותו של משה רבנו על כוחה וחולשתה של מנהיגות כריזמטית הכותב הוא ראש מדרשת עין פרת, דוקטור למחשבת ישראל ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב.
במילים אחרות, בני ישראל מעולם לא צייתו לדבריו של משה. מנהיגותו של משה נחשפת בפרספקטיבה של ההיסטוריה היהודית כולה. לאורך כל שנות ההיסטוריה משה נתפס כדמות המכוננת של האומה, שלחוקיו יש להישמע ומדיוקנו יש לשאוב השראה. בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.
מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו.
המונח ’מנהיגות‘ שב בעוצמה רבה לשיח הציבורי בישראל. בכל מקום קמות מדרשות למנהיגות, ובמוסדות רבים נלמדים קורסים ונכתבים מאמרים בנושא. אך דפוס המנהיגות הכובש את הדמיון הציבורי מושפע ממודל המנהיגות הכריזמטית. כשמדברים על מנהיגות מדמיינים את דמויותיהם של צ‘רצ‘יל ובן-גוריון. נראה שבכוחו של עיון מחודש בדמותו של משה להעשיר את השיח הציבורי על מנהיגות באמצעות הדיוקן של המנהיג האנטי-כריזמטי שלא הניע את דורו, אך ממשיך להניע את הדורות כולם. ו הסיבה שקריאה ”אזרחית“ בפרשת האהבים של דוד ובת שבע היא, בעיניי, חוויה המעוררת תהיות עמוקות בדבר המציאות הפוליטית ומעלליו של היצר כשהוא מולבש בגלימת מלכות. הדמיון הציבורי מושפע ממודל המנהיגות הכריזמטית. כשמדברים על מנהיגות מדמיינים את דמויותיהם של צ‘רצ‘יל ובן-גוריון. נראה שבכוחו של עיון מחודש בדמותו של משה להעשיר את השיח הציבורי על מנהיגות באמצעות הדיוקן של
המנהיג האנטי-כריזמטי שלא הניע את דורו, אך ממשיך להניע את הדורות כולם.
