הדיון אודות המחויבות נפתח פעמים רבות בטענה לשחיקתה הגוברת. מפגש עם זוגות בתהליכי ההתמסדות שלהם גורר שינוי בצורת ההסתכלות, ותהליך ההדרכה לקראת חיי הנישואין, על השאלות והתשובות העולות במסגרתו מגלה כי רעיון המחויבות נוכח בחזקה בחיי הזוגות הצעירים.
הקדמה
זוגיות ונישואין הם נושאי מפתח בכל הקשור למחויבות; לא רק בשל העובדה שהמחויבות הזוגית עשויה להיות המחויבות המרכזית ביותר בחיים, זו שמלווה נתח גדול מהם, אלא גם בשל כך שהזוגיות עצמה טומנת התחשבות במחויבויות שונות. בני הזוג מנהלים את המחויבות כלפי עצמם כאנשים בודדים, כלפי בן או בת הזוג, כלפי סביבתם הקרובה והרחוקה, כלפי הערכים המשותפים וההסכמות שביניהם, כלפי התורה והמצוות וכלפי הקדוש ברוך הוא.
הדיון על סוגי המחויבויות ועוצמתן נפתח פעמים רבות דווקא בטענה לשחיקתה הגוברת של המחויבות. העידן הפוסט מודרני, כך נאמר, מטיל ספק במוסדות החברתיים הבסיסיים ביותר, ובתוכם הזוג והמשפחה, ומכרסם בכך במארג הקשרים שמכונן אותם. במאמר זה, אנסה להציב אלטרנטיבה ביקורתית לטענה זו – לא מתוך עיון פילוסופי ביסודות הפוסט מודרניזם, אלא מתוך מפגש רב שנים עם זוגות בתהליכי ההתמסדות שלהם. בעיניי, הרשמים שאציג גוררים עמם שינוי מסוים בצורת ההסתכלות, והנכחה של עין טובה וחיובית כלפי המגמות הנוכחיות בקרב צעירות וצעירים שנדרשים לשאלת המחויבות בבואם להקים בית. יש גם לזכור כי הוריהם של אותם צעירים נישאו ככל הנראה כבר בטווח הזמן המזוהה עם הפוסט מודרניזם, אלא שלעיתים צעדים של הדור הבא נראים מרחיקי לכת יותר מששערו קודמיהם. אולי כך הוא המבט באופן תמידי ביחסי מבוגרים וצעירים אך עדיין יש להידרש למופעי המחויבות בחייהם של המתארסים והנישאים עתה, על אתגריהם שלהם ועל האתגר עם מבטם של ההורים והמחנכים ביחס אליהם.
"מחויבות לקבוע יחד עתים לתורה ולהנכיח דיבור של קדושה ושותפות מבטא מהפכה היסטורית של ממש, בעלת השלכות רוחביות. במסגרת זו הזוג נדרש לשורה של הכרעות על תפיסות ופרקטיקות הלכתיות שנוגעות לזוגיות: הסכמי קדם נישואין, מבנה החופה והפרשנות לנישואין עצמם, אישות ונידה."
כתריסר שנים אני פוגשת בכלות ובזוגות לקראת נישואיהם ובמהלכם. הן בהדרכה המכינה לקראת החופה וראשית הנישואין, והן בהתמודדויות שונות סביב חיי ההלכה והזוגיות. מנעד הגילאים שאני פוגשת רחב. החל בזוגות שניצבים על סיפם של שנות העשרים ועד זוגות מרגשים במיוחד שנישאים בגילאי הארבעים ומעלה. במסגרת זו אתייחס למאפיינים שאני פוגשת בקרב מאורסים ונשואים ׳טריים׳ בשנות העשרים לחייהם.
התובנות שאכתוב להלן מבוססות בעיקר על תחושותיי מהדרכה של זוגות מאורסים בגילאי העשרים בחייהם, לא מתוך חוסר מודעות למגוון העצום של חוויות זוגיות, כגון פרק ב' ויחידאות מתמשכת (מונח שעדיף בעיניי על התיוג "רווקות מאוחרת") – אלא מכיוון שזו בסופו של דבר המסה הדומיננטית של זוגות והמודל השולט בציבור הדתי-לאומי, הן בשאיפות והן במימושן בפועל, על פי מחקרו של אריאל פינקלשטיין. כמובן, ליווי קהל המתארסים בגילאי השלושים והארבעים, ליווי בתוך תקופת הרווקות – היחידאות המתמשכת, וכן במהלך שנות נישואין ארוכות, מזמן עמו תובנות מרתקות וקריטיות אחרות מאלו. כולי תקווה להידרש לניסוח שלהן בהמשך בעז"ה.
במהלך ההדרכה, אני פוגשת בזוגות שנמצאים במקומות שונים במרחב הרב מימדי של הדתיוּת – חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדיים, שמחזיקים בתפיסות שונות וחשים תחושות שונות על אודות חיי זוגיות ואישות. לא פעם אני מדריכה "זוג מעורב" כשאחד/ת מהם דתי/ה ושני/ה – לא. המגוון הזה והמתחים שנתקלתי בהם בין הזוגות לעצמם, היו מפרים ולימדו אותי רבות על שני הצדדים ששרויים כביכול במתח. כאן, לא יוזכרו סיפורים פרטניים אלא התרחשויות כלליות שאני פוגשת תדיר בעבודתי. מעבר לחובת הזכות לפרטיות של מי שמבקשים הדרכה ודעת תורה, ראוי לתת דווקא מקום לכך שללא מליצה בכל זוג מתקיימת רקמה עדינה של מפגש שבין שני עולמות שהופכים לאחד. לא התיפורים של היצירה המלאה ידונו כאן, כי אם דפוסים הניכרים גם לעין זרה ומרוחקת מן הרזולוציות היומיות של זוג זה או אחר. מבט-על עשוי לסייע להבין טוב יותר את נוכחות המחויבות בחייהם, באופנים מרובים, שאולי דווקא הסמוכים אליהם עשויים להחמיץ.
הדברים מופנים להורים, למחנכות ולמחנכים, לזוגות עצמם ולקהל המתעניין בדפוסי המחשבה וההתמודדות של זוגות, הצעירים יחסית בגילם, המתארסים ונישאים בעידן הנוכחי. יש לזכור כי גם המבנה של הצד ההורי אינו אחיד וסטטי: מבני המשפחה הפכו מגוונים יותר וכי כל משפחה מתקיימת בדרכה, על לכידותה וסדקיה.
בתהליך הליווי של בני זוג, תהליך הדרכה שאינו מחליף ייעוץ וטיפול מקצועיים כאשר אלו נדרשים, אני בוחרת להכיר באופן עמוק במהפכת נגישות הידע ותפיסת הסמכות, ולשקף לבני הזוג את האוטונומיה שנתונה בידיהם. אני משתדלת לתת בידיהם כלים לממש את אותה אוטונומיה, אולם לא על ידי התנתקות מהסביבה וקבלת החלטות "מבודדת", אלא על ידי קשב למקורות ידע שונים ומגוונים. לדעתי, ככל שבני הזוג ילמדו יותר, כן ייטב: הם יטו למצוא יותר ידע שיתיישב על ליבם ויוביל אותם לחיי זוגיות מלאים ומיושבים. אני חשה שמוטלת עליי מחויבות של ממש להפקיד בידי הזוג שיקולים שונים שיאפשרו להם להתמודד עם מחשבת ההלכה מתוך המשכיות ורציפות. לאורך התהליך, אני מזהה שרבים מהזוגות רואים בי סמכות של ממש להקניית ידע ואף להכרעות הלכתיות (סמכות שאינה טריוויאלית, שהיא חלק מההתבססות המבורכת של נשים כמורות הלכה). מתוך עמדת סמכות זו אני נחשפת לפרספקטיבות השונות של הזוגות על חיי ההלכה, הן בתחומי הזוגיות והאישות והן בתחומים רבים נוספים.
במהלך שנות ההדרכה זכיתי ללמוד רבות על מחויבות בחיים הזוגיים. במישור אחד, למדתי כיצד מתאפיינות המחויבויות השונות של זוגות בחייהם המשותפים. במישור הנוסף, רשמיהם של הזוגות, השאלות שהופנו ומופנות אלי והתשובות שהם השיבו לשאלותיי במסגרת ההדרכה וההשתדלות להשיב כהלכה, הובילו אותי להתבוננות מלמדת וארוכת טווח על טיבה הערכי של המחויבות הראויה. בדברים הבאים אבקש לשתף במעט משני המישורים, הן בשביל לערער על התדמית הרווחת שהתהליך המרכזי שעוברת המחויבות ב"דור" הנוכחי הוא שחיקה, והן בשביל להנגיש חלק מהתובנות שזכיתי להן.
מחויבות למיסוד
רבים יאפיינו את תמורות העולם המערבי העכשווי בערעור על הצורך במיסוד הזוגיות. התבוננות פשוטה במרחב השיח הישראלי-חילוני תוביל למסקנה שערכו של מוסד הנישואין, ככזה שיוצק את הזוגיות למערכת של כללים ומחויבויות, נמצא בשחיקה. אולם, בקרב הזוגות שהדרכתי, ניכרת אדישות, אם לא התנגדות של ממש, לגל שוחק זה. בני ובנות הזוג מעוניינים לבטא את אהבתם במחויבות זוגית ממשית שנוצרת על ידי מוסד הנישואין ההלכתי. זוגות אלו, לעתים בגיל צעיר במיוחד, בוחרים להישיר מבט להשלכות האפשריות של מיסוד הקשר ביניהם – אתגרים רגשיים וחומריים שיעמדו לפתחם מיד עם הבחירה במיסוד הקשר. בחירה זו, אם כן, אינה מובנת מאליה ומבטאת נוכחות חזקה של רעיון המחויבות בפני עצמו בחיי הזוגות הצעירים.
מחויבות לפיכחון
מגמה נוספת שבאה לידי ביטוי בתפיסות ובפרקטיקות של זוגיות בקרב זוגות צעירים היא תחושה ביקורתית חזקה מאוד. בני הזוג, יחד עם בני גילם, משקיעים קשב רב בדיון רפלקטיבי על מוסד הנישואין ורעיונות אחרים שמכווינים את הקשר הזוגי עוד בטרם היותו. אם על ידי חינוך, דימויים תרבותיים וכיוצא בהם, כל זאת על רקע קיומה של שכבה הולכת וגדלה של ציבור מלומד, בוגרות ובוגרי בתי מדרש שמעורים בשיח ההלכתי. במובנים רבים, הדרך בין נציגי ההלכה, או אפילו בין ההלכה עצמה לצרכניה, מתקצר. אני פוגשת צימאון רב ללמידה גם בתהליך ההדרכה עצמו: בוגרים ובוגרות של בתי מדרש שונים לצד נשים וגברים שאינם בעלי רקע מעין זה, שואפים לקצר את הדרך מההלכה אליהם, וללמוד על מנת להכיר מבפנים את מארג השיח ההלכתי. פעמים רבות יגיעו לכך גם מתוך הדהוד של הסביבה המשפחתית והחינוכית המחשיבה את הלימוד וההתכוננות אל חיי מעשה. תהליך זה ניכר בבחירה הנפוצה לקחת חלק בסדרת מפגשים, לא להסתפק במפגש הדרכת הכלות הבודד שנדרש לרישום הנישואין ברבנות, ולבחור להקיף עולמות ידע ודקויות. הדרכת החתנים עודנה נפוצה הרבה פחות מהדרכת הכלות, בשל העדר החיוב ברישום לנישואין. חתנים עשויים לבחור בלימוד מתמשך גם כן. יותר ויותר מהם יחפשו מדריך שעמל בלימוד התפקיד ויוכל לתווך ידע על זוגיות, הלכה ומיניות גם יחד. ישנם זוגות שיבחרו לעבור את ההדרכה לקראת החתונה בצורה משותפת. בדרך כלל, בהדרכה שכזו עדיין יהיו מעורבים מדריכה ומדריך ויהיו גם מפגשים נפרדים.
"מחויבות, כך נטען, קשורה בטבורה לתמימות: הפיכחון כרוך באובדן התמימות, ושום תשובה, טובה ככל שתהיה, לא תקרב את המחויבות למצב שלפני השאלה. אולם אני סבורה שזוהי תפיסה אחת מני רבות של מחויבות. המחויבות שלאחר אובדן התמימות כביכול אמנם שונה ממנה בהרבה, אך עוצמתית לא פחות."
לעתים בוחרים בני הזוג לצאת למסע רחב אף יותר, שמערב לא רק את מדריכת הכלות או מדריך החתנים, אלא גם דמויות רוחניות משמעותיות בעולמם שלפני ובתוך הנישואין. מסע זה אינו מבקש את מליצות ה״מזל טוב״ בעלמא, אלא כולל בתוכו תקווה לצבירת תובנות וכלים משמעותיים שהאוזן תשמע והלב יפנים דווקא ממי שהם רואים בהם סמכות. כמובן, מסע זה מלווה במסע לימודי של הזוג בינו ובין עצמו. מחויבות לקבוע יחד עתים לתורה ולהנכיח דיבור של קדושה ושותפות מבטא מהפכה היסטורית של ממש, בעלת השלכות רוחביות. במסגרת זו הזוג נדרש לשורה של הכרעות על תפיסות ופרקטיקות הלכתיות שנוגעות לזוגיות: הסכמי קדם נישואין, מבנה החופה והפרשנות לנישואין עצמם, אישות ונידה. המסע שעוברים בני הזוג על שלל מרכיביו אינו ליניארי בדווקא, אלא ספיראלי: אירועים כגון יום נישואין, לידה וכיוצא בהם מזמנים עמם שיבה אל נקודות משיקות קודמות במסע הרוחני של הזוג.
מחויבות שלאחר "אובדן התמימות"
אנו רואים דיון מלומד בין הציבור, שמיומן בניסוח הקושי והפערים, ובין פוסקות ופוסקים שדוברים ומבינים את שפת הציבור המתמודד, השואל והמתלבט. בעת הזו חוויה מרכזית היא ההתנגשות בין ההכוונה ההלכתית הנוגעת לאישות וזוגיות ובין ערכים פמיניסטיים. דיאלוג זה יכול להתפרש כשאלה אמונית רחבה, על אודות ההיכנעות נוכח מערכת חוקים אלוקית. האמונה בכלים ההלכתיים ובתהליך המתמשך שסופו מי ישורנו אינה מעמעמת את המתח שנוכח בלבטי הזוגות. אם בעבר הקרוב נראה היה כי מבט של תמיהה ושאלות עצומות עולות רק בקרב נשים ביחס למעמדן הנחות לכאורה בהיררכיה ההלכתית של הצרכים והרצונות, הרי שהדור הנוכחי שואל את השאלות בחדא מחתא, ולעיתים אף האיש מטרים את ההתעוררות הדברים בקרב רעייתו, כחלק מעליית המודעות להדדיות לא רק בצרכים וברצונות אלא גם בנקודות המבט: ההידרשות לנקודת המבט הנשית כביכול אינה מוטלת על האשה בלבד, וכן להיפך. בני הזוג חשים שותפות אתית ומעשית בדרישה למצוא מזור לקונפליקטים שבין פמיניזם להלכה.
במבט ראשון נדמים דיונים אלה כהתנערות מהמחויבות למוסדות ולרעיונות מסוג זה. מחויבות, כך נטען, קשורה בטבורה לתמימות: הפיכחון כרוך באובדן התמימות, ושום תשובה, טובה ככל שתהיה, לא תקרב את המחויבות למצב שלפני השאלה. אולם אני סבורה שזוהי תפיסה אחת מני רבות של מחויבות. המחויבות שלאחר אובדן התמימות כביכול אמנם שונה ממנה בהרבה, אך עוצמתית לא פחות: לא רק שבני הזוג מתחייבים להשקיע תשומת לב ורצינות במהלך הדיון עצמו, הם מוכנים לקבל את המחויבות שלהם כנתונה למרות אתגר אובדן התמימות. אכן, נוצרת מחויבות שונה, אולם דווקא התפיסה העצמית של מחויבות זו כלא טריוויאלית מעידה כאלף עדים על המקום שהיא תופסת בחיי הזוג.
מחויבות לאוטונומיה של הזוגיות
בשנים האחרונות ניתן לזהות כי זוגות צעירים מבקשים להשתהות ולא לעבור אל שלב הפריון מיד לאחר החתונה, אלא להשתמש בפתרונות מונעי ילודה למשך מספר שנים, ורק לאחר מכן להתחיל את המסע להורות. בחירה זו מוסברת פעמים רבות כפשרה עם מהלך החיים על חשבון הקמת המשפחה: שאיפה ללימודים אקדמיים תובעניים או להתנעת קריירה משמעותית. יש שיסבירו כי בבחירה זו טמונה התנערות מהמחויבות לשלשלת הדורות ולהמשכיותה על ידי הולדת ילדים; אולם נדמה כי טענות אלה משכיחות את האוטונומיה של המצווה למצוא זוגיות, למסד אותה על ידי חופה וקידושין ולשמוח בה. מצווה זו אינה תלויה במצוות פריה ורביה, ואינה שואבת את כוחה ממנה. למעשה, בחירה זו של הזוגות משקפת מחויבות עמוקה למצוות הקמת התא הזוגי. אם במהלך שנות הנישואין מרכיב הזוגיות עלול להפסיד מתשומת הלב למרכיב המשפחה וההורות, באים הזוגות הצעירים ובוחרים לבדל בין המצוות; להדגיש את ״עונה״ ולאחריה להעניק מקום ל״פרו ורבו״, כך שיתקיימו חיי תורה ומצוות שלמים ושלווים, בלי סכנות ואיומים ומתוך מחויבות לבנות את אדני הבית היטב לפני בוא הילדים.
תמורה זו משיקה לתמורה מרכזית נוספת בחייהם של זוגות רבים: יותר ויותר זוגות בוחרים לשים דגש של ממש על "מיניות בריאה": בחינה, לעיתים במסגרת של טיפול או הדרכה ממוסדים, של המרכיב המיני בקשר ביניהם. בחירה זו מבטאת מחויבות עמוקה למימוש מלא והדדי של מרכיב המיניות, כחלק מהותי בקשר שבין בני הזוג. השתיקה המוסכמת שאפיינה בעבר את היחס לנושאים הקשורים למיניות הושפעה מתודעה דתית, ששיוותה לשתיקה הזאת משמעות של קדוּשה. היא מנעה אפשרות לשוחח על מיניות באופן מסודר וגלוי שיהיה גם מכבד וצנוע, ובכך היא חסמה מעבר של ידע וכלים אל תוך חיי הבית. העדר השיח הוביל להעדר סיוע ותמיכה, והותיר אנשים רבים במצוקות מסוגים שונים. תורה היא, ואותה הם מבקשים ללמוד.
מחויבויות של ציות ומחויבויות של זיקה
המשותף למחויבויות אלה, ולהבדל ביניהן ובין הציפייה של דור ההורים והמחנכים מהזוגות הצעירים, הוא הערעור על הציות כמגדיר הראשי של המחויבות. הזוגות מאמצים מודלים שונים של מחויבות, שמעמידים במרכזה את הזיקה והדיאלוג עם מושא המחויבות, ולא דווקא את הציות אליו. הם לא רואים את פעולות הערעור שלהם כפרימה של מערך שתי וערב תפור היטב, אלא כהבניה מחודשת של מרחב מעורפל כמארג מוגדר.
"יש שיסבירו כי בבחירה זו טמונה התנערות מהמחויבות לשלשלת הדורות ולהמשכיותה על ידי הולדת ילדים; אולם נדמה כי טענות אלה משכיחות את האוטונומיה של המצווה למצוא זוגיות, למסד אותה על ידי חופה וקידושין ולשמוח בה."
הם בוחרים לעצמם את אורחותיהם, כאשר ההורים או המחנכים לא מבינים תמיד את ההכרעות. אך מה שנראה כדיאלקטיקה בלתי מובנת מן החוץ, נחווה באופן טבעי ומתיישב בקרבם ללא דרמה של ׳אחדות ההפכים׳. אני חווה דיאלוגיות זו לא רק בתוכן המפגשים אלא גם בצורתם. על אף שנהוג לאפיין את "הצעירים" בחוסר קשב ובנטיה אובססיבית למדיום המיידי, מעין אפליקציות למסרי טקסט קצרים וקליטים, במהלך המפגש אני נוכחת לראות את בני הזוג מניחים בצד את המכשירים הסלולריים ומושקעים בשיחה הממשית.
מְבֻקָש מָקוֹם עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש
בתחילה, אני פוגשת את הזוגות בתקופת שיא של אושר – האירוסין. אך כידוע, זוהי איננה תקופה קלה ודווקא היא עשויה פעמים רבות להעמיד מבחנים שבני הזוג עוד לא נדרשו להם. והנה הם, יושבים ומדברים בכנות ובבגרות על עצמם, מחפשים את הדרך הנכונה להם ובוררים את צעדיהם בעולם, בלי התנצלויות ובלי קיבעונות. יש שיראו בכך עזות ויש שיכירו בעוצמה הטובה של העצמאות המשותפת. עם תעוזה שאינה מכירה בהתנצלות שבני הדורות הקודמים לא היו מהינים לומר כך בפשטות: ״אבל אני חושבת״ ו״אני מתנגד״ ו״אני מבקשת״ ו״אני לומד״. אני אף פוגשת בהם בשלבים הבאים בחיי הנישואין ומזהה את העמל המשותף של החזקת ״בית״ המהווה חיק עבור שניהם, מתוך עמל והתעקשות על האחדות והנפרדות.
שני בני הזוג קשובים כיום למורכבויות, לתהליכים ולתביעה לקיים חיים שיש בהם פנים בפנים וחתירה לנשיאה משותפת בנטל החיים, גם אם העולם עודנו נושא עוולות, פערים ויחסי כח אחרים. שני בני הזוג מודעים כיום גם לשאלה המרחפת בדבר משך הנישואין ומביעים את הנחישות לעמול על הזוגיות ולהמשיך במחויבות לאורך שנות חיים. זה אינו דבר של מה בכך בתוך עולם צרכני ודינמי, זוהי הבעת מחויבות ואף תקווה לכינון יציבות למרות געשים רבים שסובבים אותם.
אפילוג: ואף אתם פתחו להם!
לאחר מאות הדרכות של זוגות לקראת נישואיהם, ובעקבות מפגש תדיר בקושי, בדמעות או בהשתנקות, אני יכולה להגיד שאת אחד הדברים שהזוגות הצעירים צריכים יותר מכל הם בדרך כלל לא יבקשו מפורשות או בעוצמה בה הם כמהים לכך. לפי סיפוריהם, כנראה גם ההורים, בדרך כלל, לא יתנו להם זאת מיוזמתם: שיחה גלויה, מפורטת ואולי אף יותר מתעוזה אחת ויחידה.
"הזוגות מאמצים מודלים שונים של מחויבות, שמעמידים במרכזה את הזיקה והדיאלוג עם מושא המחויבות, ולא דווקא את הציות אליו. הם לא רואים את פעולות הערעור שלהם כפרימה של מערך שתי וערב תפור היטב, אלא כהבניה מחודשת של מרחב מעורפל כמארג מוגדר."
עם האירוסין מתעצם הצורך של הזוגות לשמוע מן ההורים ידע ותובנות מתוך לב פתוח. כמובן, ישנה כבר היבדלות. מתקיים דמיון ולצידו גם אי הסכמות. הזוגות הצעירים זקוקים לקול מן הבית, להדהוד רצף מחייהם. המבט הבוגר מאפשר להעדיף לא את הדיבור הטמיר, אלא הצעות שנשמעות על גבי המציאות כמו שהתקיימה לאורך שנותיהם בחיק המשפחה, על שמחותיה וכאביה. גם אם לא את הכל יאמצו המאורסים בדיוק כנתיבות הוריהם, דו-שיח יתרום אפשרות להיבנות בזיקה לאוצרות הידע. החשש משיחה גלויה בין הורים לילדים הוא הדדי כאשר היא ממוסגרת ברשמיות שכזו. דווקא מעשה יוצא דופן של ״השיחה״ עשוי לקיים סטגנציה – או אז כלות וחתנים לא יבקשו מההורים את הידע, וההורים מצדם לא ינדבו אותו. הרבה כלות וחתנים לא ישאלו כי הם חוששים משיפוטיות ההורים כלפי אורח החיים שלהם, או כי הם לא יודעים איך לדבר בחיק המשפחה על נושאים שבשתיקה. ברם, האמנם שתקו איתם לאורך כל החיים ביחס לשגרת הזוגיות, לאינטימיות, להתנהלות כלכלית, לפיתוח קריירה לצד חיי המשפחה, לחיי קהילה וחינוך הילדים? שהרי, מיצוב הבית כמודל – לחיקוי או לשינוי – נוצר מתוך חזרתיות שבחיי היומיום. הכנה לפרק שנפתח עם הנישואין אינה מתקיימת בהכרח רק בסמוך אליהם, אלא מינקות ולאורך שנות חיים. מעשים ודיבורים שאפפו ועטפו את הילדים לאורך שנות התפתחותם זרעו זריעות מגוונות לשנים ארוכות, בין במודע ובין שלא במודע. דווקא בשל העובדה כי זוגות צעירים בימינו מגיעים אל הנישואין עם תודעה עצמית של אוטונומיה, והם עשויים להצהיר על מה הם מבקשים לאמץ מן הבית ומה כלל לא, ראוי להמשיך את הקשר ההורי עימם מתוך היסמכות על הבסיס המשותף ועל בגרותם.
מקובל לזכור כי מחויבות ההורים היא לסייע להם בהגעה לנישואין ובלימוד תורה. כמה נפלא כשהורים מלמדים את ילדיהם המגיעים לפרקם על אומנות האהבה וההחמצה, האיחוד והשבר. כך, ישיחו ויציעו וישיטו על המים את נסיונם וברבות הזמן יתורגמו הדברים אל חיי הזוג הצעיר, כפי בחירתם. כמה נפלא אם יבואו הילדים מתוך תחושה שאכן רואים אותם ומעריכים אותם, על אחריותם, על התמדתם ועל הכנסת עוד מימד של מחויבות לחייהם, ויפתחו אף הם בהזמנת הוריהם לשיחה.
מתוך הרצון שיישמע קול על גבי כל מה שכבר נצבר, ירוויחו ההורים גם את תחושת הנתינה והמשמעות שהם מהווים עבור הילדים ובוודאי שירוויחו הילדים נוכחות במקום בו היה להם מביך להודות עד כמה הם זקוקים לנוכחות. אותה הדדיות ונשיאה ברצון ובאחריות לדיאלוג פתוח בין המתארסים להוריהם, חשובה ביותר לא רק ביחס לחופה כי אם ביחס להמשך העליות והמורדות שבחיים. השער הפתוח מהווה מחויבות הדדית שתתבטא בשגרת היומיום ובעת דאגה שבלבם ואף בשמחות נוספות, מתוך הכרה בטוב דיו הסמוך ונראה.
*הרבנית שרה סגל-כץ היא מורת הלכה, מדריכת כלות וזוגות, בלנית. מייסדת ומנהלת מרכז גלויה והמגזין המקוון ״גלויה״.
*אני מודה לאודיה גולדשמידט-אלחדד ואריאל ליכטרמן על שיחה וסיוע בעיגון הדברים בכתב.
