אביעד עברון הוא תלמיד ישיבת מעלה גלבוע, הקיבוץ הדתי.
המתח עתיק היומין שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה מעניק פתח למחשבה אודות תפקידה של התורה הכתובה למול התורה שבעל פה. כיצד התורה שבעל פה יכולה להכיל כל כך הרבה כתיבה? האם אין בכתיבה האינסופית של התורה שבעל פה טעם לפגם? אביעד עברון בוחן את הגבולות שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה ומתוך כך משרטט קווים לניהול המתח שבין השמרנות להתחדשות בתורה
_______________________________________________________
נימוקי השופטים – מקום ראשון
אביעד עברון מתמודד עם האתגר הפונדמנטליסטי, ששולל כל שינוי בשם תורת הדורות הקודמים ומציג עצמו "כחזרה אל המקורות". זאת, באמצעות החלוקה בין תורה "שבכתב" ו"שבעל פה". שני המצבים האלו הם ממדים שקיימים בכל דור, ואינם מתייחסים רק לחלוקה ההיסטורית של חתימת המקרא. ערכו של המאמר הוא בקריאה לשמור את התורה חיה, באמצעות ממד "בעל פה" שלה – המגיב לאתגרי ההווה ושינויי המציאות – ומתוכה לפתח את הספרות התורנית האיכותית שנדרשת לדורנו, ספרות שיש בה ממד של "תורה שבכתב" אף על פי שאינה סוף פסוק.
דברי העורך על המאמר הזוכה:
הזוכה של תחרות הכתיבה הראשונה של "דעות" עוסק באופן מעניין בנושא הכתיבה עצמו. הכתיבה כתימה רעיונית והלכתית המרכיבה את חלקי התורה השונים הופכת להיות נושא אשר בו דן אביעד עברון באופן אשר מאפשר התבוננות על הכתיבה כאמצעי לשימור לעומת הדיבור והשיחה אשר מטבעם מכוונים לדינמיות. התורה הכתובה והתורה הנמסרת על פה – מייצגות במאמר את השמרנות והחדשנות. במאמר שנכתב לתחרות כתיבה – עצם ההתייחסות לכתיבה כתמה תורנית היא בחירה מרתקת, אשר מתוכה מתעוררות בי מחשבות אודות הפחד מכתיבה אשר מתגלה בקרב צעירים רבים, ואשר בין היתר, לשם ההתמודדות עמו נוצרה התחרות. ואולם, על אף שהכתיבה מייצגת במאמר את השמרנות, המאמר מצליח לשרטט בחשיבה מחודשת תמונה דינמית של תפקיד התורה הכתובה למול התורה שבעל פה.
__________________________________________________
ארון הספרים היהודי מכיל עשרות-אלפי, אם לא מאות-אלפי, ספרים; ייתכן שהיהדות היא הדת המחזיקה בכמות הספרים הרבה ביותר בספרייתה. אולם, המפתיע הוא, שכל אלו נכללים תחת הכותרת: 'תורה שבעל-פה'…
ידוע שתורתנו מושתתת על שתי רגליים – התורה שבכתב והתורה שבעל-פה. אך מהי החלוקה ביניהן? מקובל לומר שהתורה שבכתב היא חמשת חומשי התורה, ולדעתם של המרחיבים יותר – גם הנביאים והכתובים, ואילו תורה שבעל-פה היא כל שאר החומר התורני – החל מהמקורות התנאיים המוקדמים ועד לתורת דורנו. ברצוני לערער על חלוקה זו ולהציע כי התורה שבכתב היא לעולם תורתם של הדורות הקודמים, התורה הכתובה השוכנת בינות לכריכות, ואילו התורה שבעל-פה, כשמה, היא התורה החיה – הברות ומילים הפורחות לחלל האוויר ומוצאות שם את חיותן.[1] יתרה מזאת, נראה לומר שכל התורה שבכתב, על-פי פרשנות זו של המושג, התחילה כתורה שבעל-פה ועברה תהליך של עיבוד וירידה אל הכתב.[2]
אחד המקורות המכוננים בשאלת היחס בין הדברים הנאמרים על-פה לאלה הנכתבים נמצא בגמרא במסכת גיטין (ס, ע"ב):
"דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כתיב (שמות לד): 'כתוב לך את הדברים האלה', וכתיב (שמות לד): 'כי על פי הדברים האלה'; הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב.
'דבי רבי ישמעאל תנא: 'אלה' – אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות.
'אמר רבי יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שעל פה, שנאמר (שמות לד): 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'."
המימרא המרכזית בקטע זה היא המימרא הראשונה, דרשתו של רבי יהודה בר נחמני: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". דרשה זו מוכרת מאוד, אך דומה שרוב העיסוק בה לאורך הדורות דן בסיפא שלה, בשאלת איסור כתיבת התורה שבעל-פה: ניתנו אין-ספור הסברים לסיבת איסור כתיבת התורה שבעל-פה, ובמקביל ניתנו גם מספר דומה של תירוצים להיתר כתיבת התורה שבעל-פה. אולם, נדמה לי כי כדי להבין את הדרשה לאשורה, עלינו להבין היטב את שני חלקיה.
לכאורה, ובייחוד לאור אופן ההבנה הרווח של הביטוי 'דברים שבכתב' – הרי שדווקא החלק הראשון של הדרשה תמוה יותר. איזו סיבה יכולה להיות שלא לומר בעל-פה את פסוקי התורה? והרי השינון הוא אחת ממתודות הלימוד הרווחות ביותר בעם ישראל. אף אם נרחיב את הבנת המונח 'דברים שבכתב', כפי שעשיתי לעיל, הדרשה נותרת תמוהה. מהי הבעיה בציטוט שלא מתוך כתב של דברים שנכתבו? נראה לי שיש כאן עניין מהותי יותר.
כאמור, הדברים שבכתב הם התורה הנכתבת בכל דור. לדברים שבכתב ישנה חשיבות עצומה – הם הקשר שבין תורתנו לתורת הדורות הקודמים. חשיבות זו אינה נובעת רק מסיבות היסטוריות-תרבותיות, אלא בעיקר מכך שזוהי דרכנו להיות קשובים לדבר ה', אשר התגלה אלינו לאורך הדורות; אולם, לדברים שבכתב יש חיסרון גדול – הם אינם מסוגלים להגיב למציאות החדשה, למצבים שכותביהם לא שיערו: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב".[3]
אל מול הדברים שבכתב עומדים הדברים שבעל-פה. מובן שעמידתם מוענקת להם על בסיס הדברים שבכתב, ולעתים סופם להגיע אל הגוויל ולהפוך אף הם לדברים שבכתב; אולם, עיקר משמעותה של תורה שבעל-פה נובעת מהיותה תורה חיה. זוהי תורה שאינה משועבדת למילים ולניסוחים מדוקדקים. היא אינה יכולה, ואולי אף אסור לה, להיכלא בין גופנים, שוליים וכריכות.
לפיכך, אני רוצה להציע כי פשר הדרשה שראינו לעיל – כך הוא: שני חלקי הדרשה מכוונים לאותו מקום, והוא הפער בין התורה החיה – הדברים שבעל-פה, לתורה הנצחית, הבין-דורית – הדברים שבכתב. ההנחיה הברורה כאן היא כי יש צורך מהותי להפריד ביניהן. איסור כתיבת הדברים שבעל-פה הוא בעצם איסור לקבע את ההלכה הדינמית, החיה. איסור אמירת הדברים שבכתב הוא איסור לתפוס את הקבוע, המנוי והחתום, כַּחיים עצמם. אמנם, הדברים שבעל-פה מתקשרים כל העת עם הדברים שבכתב, אך התורה, תורת החיים, אמורה לצעוד כך שנקודת המוצא ונקודת הסיום שלה – שתיהן תהיינה נעוצות היטב במציאות.
חשוב לציין כי זהו ההבדל העיקרי בין התורה שבכתב לזו שבעל-פה. שתיהן בנויות בצורה דומה – מחלוקות, דיונים פרשנויות וכדומה; שתיהן אף מחייבות את היהודי המאמין. ההבדל טמון בשאלה איזו תורה אנו חיים. התורה שבעל-פה, על-פי הפרשנות שהצגתי, שמה את המוקד בחיים, ב'זרימה' טבעית של החיים והתורה יחד.[4]
אחת מן המחלוקות העמוקות שהיו בעולם היהודי במהלך יותר מאלף שנה היא המחלוקת עם הקראים. הקראוּת נתפסה כערעור על כל מסורת היהדות מפני שראתה את הכתובים כמקור מחייב, אך ערערה על סמכותם של חז"ל. ערעור זה נתפש כחורג מגבולות המחלוקת והשיח ההלכתי הלגיטימיים, וזאת לא מפני תביעת עלבונם של חז"ל, אלא מפני שהוא דוחה הנחת יסוד בסיסית ועמוקה הגורסת כי מהותה של ההלכה היא המפגש עם החיים, עם המציאות.
הדברים הללו רלוונטיים בנוגע לכל סוג של קראות – גם קראות כלפי הגמרא והשולחן-ערוך. וכבר דיבר על כך הרב עמיטל זצ"ל ב'כנס לביא' השני, בשנת תשנ"ט:
"קבלת ההלכה ללא פרשנות של המציאות היא סוג של קראות, וכשם שהיהדות נלחמה בקראות ביחס לתורה שבכתב, בהבינה שאין תורה שבכתב ללא פרשנות של תורה שבעל-פה, כך היא צריכה להילחם נגד קראות בהלכה – אין הלכה ללא פרשנות של חכמי התורה, ללא שאלות ותשובות. הפיכת ההלכה לכלי בידי בני הנוער היא מסוכנת מפני שהיא מעוותת את התורה ומביאה לניכור ולריחוק. גישה קראית זו הביאה לכך שההלכה הפכה בעיני בני הנוער לדבר אוטיסטי, חסר קשר למציאות…"[5]
דברי הרב עמיטל מדברים בעד עצמם. ניתן להציע כי זו גם כוונת המימרא השנייה בגמרא, אשר הובאה לעיל: "דבי רבי ישמעאל תנא: 'אלה' – אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות". כלומר, ההלכה אינה דבר אשר ניתן לכתוב. זוהי סתירה פנימית באופייה של ההלכה. וכך גם חותמת אמרתו של ר' יוחנן את הקטע – בריתו של הקב"ה עם ישראל, כל-כולה, היא למען הדברים שבעל-פה.
פתחתי את דבריי בעובדה שארון הספרים היהודי הוא אולי הגדול ביותר מבין הספריות של הדתות השונות. נראה לומר כי הסיבה לכך שכל בר-בי-רב מישראל רוצה לכתוב את חלקו, להנציח את האות שלו בתורה, טמונה דווקא בכך שהיהדות אינה משועבדת לטקסט מקודש אחד. אמנם, בראשיתה אכן מצויים כמה מקורות מכוננים; היא בהחלט בנויה כל-כולה על שרשרות מסירה, אשר בהן כל דור מוסיף את פרשנותו לדבר ה' המתגלה אליו דרך פרשנות הדורות הקודמים וכל דור מתאים אותה באופן טבעי לדורו. אולם, המטרה אינה "להסתדר עם הטקסט", אלא לחיות את התורה. במקביל, על דורנו להמשיך ולפתח ספרות תורנית איכותית, ומתוך התורה שבעל פה של דורינו, ליצור את התורה שבכתב – זו אשר גם דרכה נוכל להמשיך את חובתנו ולמסור את התורה לדורות הבאים.
עולם יהודי שאינו חושש "'מה יגידו", אינו חושש להיות 'שמרן' או 'נאו־רפורמי', אלא מחפש את הקב"ה באמת – זהו עולם שאינו אומר על-פה דברים שבכתב. לעניות דעתי, לכזו חדשנות דתית אנו צריכים או מוטב לומר: לכאלו חיים דתיים עלינו לשאוף.
[1] ככל הנראה, גם החלוקה ל"מקרא, משנה ותלמוד", אשר על האדם לחלק את זמנו בין הלימוד של שלושתם (בבלי קידושין ל, ע"א), אינה חלוקה של סוגות ספרותיות, אלא של פעולות שונות בלימוד התורה: קריאה, שינון ולימוד.
[2] הבנה זו יכולה לפתור כמה בעיות מהותיות בשאלות ביקורת המקרא, כמו למשל היחס בין הפרשיות ההלכתיות בספר דברים לפרשיות המוקדמות יותר (וכן שאלות תיארוך "קשות" יותר). הבנה שהתורה הייתה, מאז ומעולם, תורה חיה, המתכתבת עם החיים ומגיבה אליהם, פותרת כמה מהשאלות התאולוגיות החריפות ביותר בחקר המקרא. טענה זו ראויה להעמקה, לדעתי, אך היא דורשת מאמר לעצמה.
[3] אסתר ח, ח.
[4] חלק חשוב ביותר בתפישה זו הוא כי לכל אדם החי חיים דתיים – ולפחות לאדם שחונך על שמירת תורה ומצוות – יש אינטואיציה דתית-הלכתית, ולאינטואיציה זו יש ערך הלכתי רב, ואפילו סמכות הלכתית.
[5] הרב יהודה עמיטל, 'לא הכל הלכה', כלביא יקום: עיון מחודש בעקרונות הציונות הדתית והאורתודוקסיה המודרנית, תל-אביב תשס"א, עמ' 45.
