ההיסטוריה של התנועה

תנועת נאמני תורה ועבודה קמה בימים שלאחר מלחמת יום כיפור. היה צורך גדול לייצג את הרוב הדומם של הציונות הדתית אשר חש תחושת התבטלות בפני האידיאולוגיה החרדית. עם סגירתה של תנועת "יהדות של תורה" של פרופ' אורבך, הוחלט שאין אלא להקים תנועה חדשה זו. בשנת 1975 לאור גילויי ההקצנה הדתית במערכת החינוך הממ"ד והקמת רשת "נועם" (1971), וכשהובן שהבעיה אינה מקומית אלא ארצית, הוקם הוועד למען החמ"ד בירושלים על ידי יחזקאל כהן בהשתתפות 8 ועדי הורים (ועדת השמונה). מאוחר יותר הגיע הפורום ל- 15 וועדים. בשנת 1978 התקיימה לראשונה התארגנות פוליטית במסגרת בחירות פנימיות במפד"ל בירושלים ובפתח תקווה, בשיתוף עם הקיבוץ הדתי. הייתה כוונה במוסדות המפד"ל להגיע להסכמים פנימיים ולוותר על הבחירות. הקיבוץ הדתי התנגד לכוונה זו ולכן יצר קשר עם הוועדים בראשות יחזקאל כהן והוחלט להתארגן לבחירות הפנימיות במסגרת סיעה משותפת. בשנת 1980 אורגן הכנס הארצי הראשון של התנועה, כתנועה א-פוליטית הפועלת בשיתוף עם הקיבוץ הדתי. רישומה בחוק של העמותה החל בשנת 1984, כמה שנים לאחר הקמתה בפועל. התנועה נרשמה כעמותה רשומה ע"י ד"ר יחזקאל כהן ועימו שמות המייסדים: ד"ר אברהם לסלוי, פרופ' חנה ספראי, פרופ' זאב ספראי, ד"ר אברהם נוריאל, משה מוזס וד"ר אביעזר וייס.

מטרותיה העיקריות של התנועה הוגדרו כ:
"להפיץ בקרב הציבור הדתי לאומי, במדינת ישראל ובחו"ל, את רעיונות תורה ועבודה. שכנוע הציבור הדתי לאומי לחיות על פי עקרונות תורה ועבודה ולחנך את ילדיהם לאורם. זאת, ע"י חוזרים, דפי פרשת שבוע, חוברות, ספרים, חוגי בית, ערבי עיון, הרצאות, שבתות, סמינרים וכן פעילות ציבורית".

התנועה התפרסה על כל חלקי הארץ תוך פעילות מרכזית בירושלים, אזור אוניברסיטת בר אילן והקיבוצים הדתיים. מאבקיה העיקריים של התנועה היו רבים ועסקו בעיקר בחיזוק החינוך הממלכתי דתי, בשמירת ערכי תורה ועבודה בקרב הנוער ובפרט בבני עקיבא, בהעלאת סוגיות חדשות על סדר היום הציבורי, כגון: לימוד תורה לנשים, תרומת איברים, שילוב חיילות דתיות בצה"ל, שילוב בין צבא ללימוד תורה, אמונת חכמים מול סמכות ואוטונומיה, חיזוק היחס הראוי ללימודי חול ועוד. רבים מן המאבקים נתנו דחיפה עצומה אשר בלעדיה קשה לאמוד היכן הייתה היום הציונות הדתית. כך, עיקר פועלה של התנועה היה להתניע מהלכים ארוכי טווח בציונות הדתית. המשרד הראשון היה בבית של ד"ר יחזקאל כהן. מאוחר יותר, בשנת 1985 הועסקה לראשונה מזכירה בשכר שעבדה מביתה. בשנת 1986/7, משפחת ספראי נתנה לתנועה לפעול בחדר שהיה מחוץ לדירתם ללא טלפון.

 אחד המאבקים המרכזיים שתנועת נאמני תורה ועבודה הובילה לפני כ-30 שנה, היה בשאלת "נשים בהנהגת ציבור" סביב המאבק הידוע של של לאה שקדיאל שביקשה להיכלל כחברה במועצה הדתית בירוחם. הנהגת המפד"ל באותם ימים קיבלה את הנחיות הרבנות הראשית והתנגדה לבקשתה של שקדיאל. באותם ימי טרום האינטרנט, התנהלו המאבקים מעל דפי "הצופה" ושקדיאל ספגה ביקורות רבות בסגנון, "מדוע ללכת עם גורמים חילונים", "אסור לצאת נגד דעת תורה" ועוד. החוברת "נשים בהנהגת ציבור" שנכתבה ע"י ד"ר יחזקאל כהן ביקשה לתת במה רעיונית והלכתית למאבק זה. עוד חוברת נפוצה תחת הכותרת "נשים בתמורות הזמן", נכתבה ע"י ד"ר יחזקאל כהן יחד עם ד"ר אמנון שפירא. החוברות היו פרי עמל משותף של הקיבוץ הדתי ותנועה נאמני תורה ועבודה. למרות שבאותם ימים הן היו חידוש גדול, מי שקורא כיום את החוברות הללו לא ימצא בהן דבר מהפכני אחד. הן סללו את הדרך למה שמקובל כיום כמעט בכל שדרות הציונות הדתית. מתחילת דרכה של נאמני תורה ועבודה בשנות ה- 70, הייתה שאלת מעמד האישה בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט, אחד הנושאים שעמדו בראש סדר היום של התנועה. התנועה פעלה רבות להפוך את לימוד התורה שבעל פה לנשים, לפעולה לגיטימית במערכת החינוך ובחברה הדתית, תחום שהיה בבחינת טאבו באותן שנים. להוציא מוסדות בודדים כגון "פלך" ו"מעלה" בירושלים ובתי הספר של הקיבוץ הדתי שבהם בנות למדו תורה שבע"פ, בנות תיכון לא למדו זאת. העיסוק הציבורי בנושא כלל בירור מקורות ההלכה של האיסור המקובל, והתמודדות עם אמרתו הידועה של ר' אליעזר 'כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות'. מעבר להוצאת החוברות, פירסמה התנועה דפי פרשת שבוע מזווית נשית, עודדה נשים לקיים סדנאות לימוד בשאלות הלכתיות תוך שימוש במקורות לימוד מגוונים, וקיימה ערבי לימוד ושבתות עיון בנושא. בין מנהיגות התנועה דאז היו תלמידות חכמים כגון טובה אילן, טובה כהן, חנה ספראי ז"ל, ד"ר אורה כהן ועוד. בשל עידודה בריש גלי של התנועה לעסוק בתחום לימוד שהיה נחלת בנים בעיקרו, חוותה התנועה התקפות חוזרות ונשנות מצד גורמים שונים בחברה הדתית שראו בעין רעה עידוד בנות ללמוד תורה שבע"פ. הייתה זו פריצת דרך נועזת של מנהיגים שלא חששו מעימותים בלתי פוסקים בציבוריות הדתית, ואף שלמו על כך לעתים גם מחיר אישי כואב. במקביל, החלו לצוץ הניצנים הראשונים של המדרשות לבנות. מכון יהודית ליברמן ללימודי יהדות לנשים, הוקם ב-1981 בניהולה של פרופ' חנה ספראי ז"ל, ממייסדי התנועה. אט אט הוקמו עוד ועוד מדרשות, עד שכיום, קיימות יותר מ-20 מדרשות לבנות שהספיקו לחנך אלפי בוגרות. בשנת 1998פרופ' חנה ספראי שהייתה ממייסדי נאמני תורה ועבודה החליטה יחד עם חנה קהת, טובה כהן, דרורית רוזנפלד, שירה ברויאר, נעמי כהן, אראלה ידגר ועוד, להקים את ארגון "קולך". בשנת 1988 הוקמה עמותת בת, 'תורה וציונות'- במה רעיונית ללימוד והפצת ערכי תורה ועבודה.
צוות המייסדים היה: צבי גרינברג, זהבה חנוך, אברהם נוריאל, שלמה רוזנר, זאב ספראי, חנה ספראי. 1989- שכירות ראשונה של משרד לתנועה. בשיא הפעילות היו בזמנו של יחזקאל כהן כ- 800 משפחות ששלמו מיסי חבר מידי שנה. לקראת סוף 1990 התקיימה בבי"ס הימלפרב ישיבת מועצה בה הודיע ד"ר יחזקאל כהן שבכוונתו לפרוש מניהול התנועה. יחזקאל לא ראה תכלית בהמשך קיומה והציע לסגור את התנועה ולהצטרף לפוליטיקה. יחד איתו פרשו רוב אנשי המזכירות הישנה והתנועה למעשה שותקה.
מספר חברים סברו שתפקידה של התנועה טרם הסתיים, ושיש לעשות הכל כדי להמשיך בפעילות. יצחק שוורץ (אינו) וגב' אורה כהן קיבלו על עצמם לנסות לגייס פעילים חדשים ולהחיות את התנועה. ואכן כך היה. כל אחד מהם קיבל על עצמו לאתר אנשים מתאימים ולעניינם בפעילות. וכך, בתחילת 1991 התקיימה ישיבה ראשונה של מזכירות התנועה המחודשת בבית הקיבוץ הדתי. בישיבה השתתפו:  יצחק (אינו) שוורץ ז"ל, אורה כהן, פרופ' טובה כהן, מאיר רוט, יואל ירדן, ד"ר פנינה מייזליש, ד"ר פנחס אלפרט, ד"ר חיים חמיטובסקי ומתנדבים נוספים. אורה כהן נבחרה לרכז את עבודת המזכירות ולשמש כיו"ר התנועה.

בהמשך עבר משרד התנועה לפתח תקווה והפעילות נמשכה. אורה כהן עמדה בראש התנועה משנת 1991 עד 1995. לאחר פרישתה החליף אותה מאיר רוט בתפקיד עד שנת 2001. בינתיים משרדי התנועה עברו ליד מרכז יעקב הרצוג שבקיבוץ עין צורים. בתקופות אלו הושם דגש על הנושאים הבאים:• שבתות עיון לציבור הרחב בנושאים מגוונים: תקשורת והציבור הדתי; מעמד האישה ביהדות; נשים מסורבות גט; פרשנות המקרא; המקרא ואנחנו; יהדות ומודרנה, מיסטיקה; הרב קוק; יחס לתנועה הקונסרבטיבית; ועוד.
• הוצאת כתב העת גיליון, והקמתו של כתב העת דעות.
• מפגשים עם אנשי ציבור במטרה לגייס תמיכה ציבורית וכלכלית לפעילות התנועה.
• חוגים רעיוניים לזכרה של פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל שנפטרה בשנת 1997.

בראשית שנות התשעים עלה כוחן של תפיסות חרדיות לאומיות. הדבר קרה מסיבות שונות ומורכבות. רבים בעלי תפיסות אלו תפסו את קדמת הבמה החינוכית של הציונות הדתית והשפיעו על החברה הדתית באופן יחסה לסמכות הרבנית, ביצירת אתוס הלכתי מחמיר בסוגיית החברה המעורבת, ביצירת התרחקות מהשכלה כללית ומהעולם האקדמי ועוד. התנועה ראתה את מטרתה להתמודד מול האתגר של מגמות אלה, והציגה דרך אחרת, הלכתית, באמצעות משנה ציונית-דתית מתונה המחברת בין התחום ההלכתי והחברתי לבין ההשכלה והעולם האקדמי. דברים אלו נעשו באמצעות פרסומים בתקשורת, על ידי שבתות העיון והוצאות לאור של ביטאונים וספרים. 

 גיליון – מתוך רצון להרחיב את ה"מידעון" שנשלח לחברים מפעם לפעם כעדכון לנעשה בתנועה, הוחלט להוציא כתב עת עיוני שיפנה לציבור הרחב וייתן מענה דתי מודרני ועדכני להלכי רוח ששררו באותה עת בציבור הדתי הלאומי. היה זה ניסיון לנצל את הכוחות האינטלקטואלים הרבים שהזדהו עם התנועה, תוך ניסיון לגבש את משנת תורה ועבודה, כמענה למגמת ההקצנה בציבור הדתי לאומי.
גיליון יצא בשנים 1991-1997 בעריכת מאיר רוט. שני הגיליונות הראשונים נעשו בשיתוף פעולה עם העיתונאי גונן גינת מעיתון הצופה; הגיליון השלישי נערך יחד עם יאיר שלג מעיתון הארץ. לאחר מכן, שמיר אחיטוב ובהמשך הדס אחיטוב היו שותפים בעריכה ובגיוס הכותבים.
"גיליון" זכה להערכה רבה בעולם הדתי האינטלקטואלי והיה גורם מרכזי בגיוס חברים משלמי דמי חבר. מלבד "גיליון" יצאו מפעם לפעם פרסומים נוספים המייצגים את עמדת התנועה: בין סמכות ואוטונומיה במסורת ישראל (בעריכת אבי שגיא וזאב ספראי): המונח 'דעת תורה' הלך וקנה לו אחיזה בציבור הדתי, בהשפעת תלמידי מרכז הרב, שהדגישו את מצוות "לא תסור מכל אשר יורוך". אנשי תנועת 'נאמני תורה ועבודה' ראו בכך חזרה למאבק של טרום המדינה בריאקציה החרדית, שניסתה להילחם בזרמי מחשבה לאומיים באמצעים חוסמי וויכוח ודיון כגון פסיקת "דעת תורה". כדי להתמודד עם תופעה חדשה ובעייתית זו הוחלט להוציא ספר עיוני בנושא 'סמכות ואוטונומיה במסורת ישראל', שירחיב ויעמיק חוברת חשובה שפרסמה התנועה כבר בשנת 1982 בשיתוף עם הקיבוץ הדתי, בשם 'אמונת חכמים', אותה כתב שמחה פרידמן. הספר יצא בשתי הדפסות רצופות בהוצאת הקיבוץ המאוחד ונאמני תורה ועבודה בשנת 1997 ונחשב לאחד מספרי היסוד בהגות יהודית מודרנית. הציונות הדתית בראייה מחודשת (בעריכת מאיר רוט) – במקביל הוחלט לכנס בספר נפרד, מאמרים נבחרים שהופיעו ב'גיליון' בשבע שנות פעילותו. המאמרים מוינו לפי עשר קטגוריות ועברו עריכה מחודשת. הספר יצא בעריכה לשונית והבאה לדפוס של הדס אחיטוב בשנת 1998.

"דעות" – על אף הצלחתו של כתב העת "גיליון", שעסק בכובד ראש בנושאים שעמדו על סדר יומה של הציונות הדתית, היה רצון לפרוץ את מעגל הקוראים והכותבים ולהגיע לקהל צעיר יותר ולציבור הרחב, שאינו מזוהה במוצהר עם אוהדי התנועה. לפיכך הוחלט להוציא כתב עת חדש שיכלול מגוון רחב יותר של נושאים ולא רק הגות אידיאולוגית – חברה דתית, אמנות ותרבות, דילמות ונקודות חיכוך של החברה הדתית, ועוד. הוחלט לאמץ את שמו של כתב העת של האקדמאיים הדתיים שיצא משנות החמישים ועד שנות השמונים, כאות מחווה והערכה ומתוך תחושה של המשך דרכו. ד"ר גבריאל כהן, עורך כתב העת 'דעות' הישן, שמח להעניק את הרשות להשתמש בשם העיתון, ואף נתן לו את ברכת הדרך (ראו דעות 1, אפריל 1998). לתפקיד העורך נבחר צחי מזומן שהצליח לעצב עיתון תוסס ומעורר עניין, המשלב עיסוק אמיץ ובלתי שגרתי בנושאים רגישים עם רמה גבוהה של איכות ואסתטיקה. חברי מערכת שליוו את העיתון היו מאיר רוט והדס אחיטוב. ואכן, הגיליונות הראשונים של דעות עוררו עניין רב וויכוחים בציבור הדתי, כשהעלו לראשונה נושאים לסדר יומה של הציונות הדתית: פמיניזם דתי, ביקורת המקרא, מוסר והלכה, יחס לקונסרבטיבים, רווקות דתית, בעיית הזהות המינית של צעירם דתיים, דתל"שים, ועוד. עד היום מהווה דעות ראש גשר לעיסוק בנושאים המעסיקים והמטרידים את הדתיות המודרנית ושומר על רמה גבוהה של דיון והגשה אסתטית.

בשנת 2014, בעקבות שינויי הזמן עודכנו מטרות התנועה: להפיץ ולחזק בקרב הציבור הדתי לאומי ובציבור הרחב, במדינת ישראל ובחו"ל, את רעיונות תורה ועבודה והתרבות היהודית. שכנוע הציבור הדתי לאומי לחיות על פי עקרונות תורה ועבודה ולחנך את ילדיהם לאורם. זאת, ע"י חוזרים, דפי פרשת השבוע, חוברות, ספרים, חוגי בית, ערבי עיון, הרצאות, שבתות, קבוצות מנהיגות, סמינרים, פעילות סינגור, פעילות ציבורית, תקשורתית ומשפטית ובכל דרך אחרת שתקדם מטרה זו.