אמונה בצבא-פרק ב: חוליה בשרשרת
פרק ב'
חוליה בשרשרת
המטרות
א. התלמיד יפנים רגשית ואינטלקטואלית את היותו חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל.
ב. התלמיד יגיע לכלל הבנה שלא ייתכן קיום יהודי בגולה (בשל אנטישמיות, שואה, ותהליכי התבוללות), וקיום יהודי בארץ אף הוא אינו מובטח ללא קיומה והבטחתה של ריבונות יהודית בארץ ישראל.
ג. התלמיד יפנים את המודעות לכך שרק הנכונות של כל פרט מישראל להשתייך אל אותה "שרשרת", ואף למסור את נפשו על המשך קיומה, יבטיח את עוצמתנו ואת כוח ההרתעה שלנו.
ד. התלמיד יֵדע, כי בשירותו הצבאי צפוי שיזדמנו לו מצבים שונים ודילמות שונות, אשר אופי התמודדותו עימן ייגזר מתפיסת העולם הערכית– הלאומית, שעל פיה הוא משרת עתה כ"חייל" במהלך ההיסטורי הכולל של עם ישראל.
סיפור פתיחה
במלחמת שלום הגליל, באחת מפלוגות הטנקים של ישיבות ההסדר, נפגע טנק בחשכת ליל. התותחן והנהג נהרגו מיד. הטען–קשר, שיבלח"א, נהדף אל מחוץ לטנק וחולץ משדה הקרב. המפקד נשכח בשטח במהומת הקרב, ולאחר התקדמות הכוח נוכחו לדעת שנשאר בשטח ויש תקווה שהוא בחיים. אלא שנתעוררו ספקות אצל מפקדי הכוח, באשר לאפשרות של פעולת הצלה כדי לחלצו מן השטח, מכיוון שנשמעו רעשים של טנקים באיזור שבו היה הטנק הפגוע, והיה חשש שזהו כוח סורי אשר עלול לסכן את הכוח אם תתבצע פעולת הצלה. אחד המפקדים החליט שאין להכניס את כוח החילוץ, שכן הדבר עלול לסכן את חיי הלוחמים. למחרת, לאור יום, התברר שהחשד היה חשד שווא. הרעש שנשמע עלה מאחד הטנקים שלנו שאנשי צוותו נטשוהו והשאירוהו כשמנועו פועל. כמו כן התברר שהמפקד היה בחיים במשך הלילה, והפעולה, לוּ היתה יוצאת לפועל, היתה יכולה להציל את חייו.
למורה: זהו סיפור אמיתי, מעשה שאירע במלחמת "שלום הגליל" (תשמ"ב), ובעקבותיו כתב הרב יעקב נבון מאמר ארוך לעילוי נשמת אנשי הצוות: שלמה אומן, אברהם מוצן וצחי אלעזרי הי"ד (תחומיןד').
השאלה ההילכתית היא, האם החלטת המפקד תואמת את ההלכה או שעל פי ההלכה מחויבים היו לחלץ את המפקד שנותר בשטח?
שאלה זו קשורה לסוגיות מרכזיות העוסקות בהצלת נפשות. האם מחויבים להציל גם במקרה שהדבר כרוך בסכנה ישירה לחייו של המציל? להלן נברר בקצרה מספר יסודות בסוגיה זו, ונגיע לבסוף למסקנה, שמערכת השיקולים הקיימת במציאות הצבאית שונה מהותית ממצבים דומים המתרחשים שלא בעת מלחמה.
אין אנו ממליצים להרצות את החומר לתלמידים, אלא להקדים את השאלה: מהי ההלכה, לדעתם של התלמידים, והאם הם יודעים היכן נדונה סוגיה זו בגמרא; מה הם הנימוקים המובאים שם, וכד'.
עוד כדאי להדגיש, כי בשום אופן אין בדיון כאן עניין של פסיקת הלכה או הצגת הדילמה ההילכתית באופן פשטני, אלא שאנו סבורים, כי זו דוגמא טובה, הבאה להמחיש כיצד באים לידי ביטוי רעיונות יסוד השקפתיים במסגרת פרטי הלכות מעשיים.
שלב א' – מסירות נפש למען הצלת חבר
נשאל את התלמידים מנין לנו, שחלה על אדם מצווה להציל את חברו? ניתן לתת דוגמא של אדם שטובע, חס ושלום, או אדם שביתו עולה בלהבות. האם מחויבים להצילו?
אפשר להפנות את תשומת ליבם של התלמידים לדברי הגמרא בסנהדרין עג – "גופא מנין לרואה את חבירו, שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו או ליסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו? ת"ל: לא תעמוד על דם רעך". לפי דברי גמרא זו, ברור שקיימת חובת הצלה (וכך נפסק אכן להלכה ברמב"ם, הלכות רוצח א, יד ובשו"ע – חושן משפט ס' תכו').
עתה נשאל את התלמידים, כיצד, לדעתם, יש לנהוג במקרה שהבית כבר נשרף כולו ויש חשש שבלוני הגז יתפוצצו, או במקרה של אדם הטובע – כאשר העומד מולו אינו יודע לשחות והים סוער… נבקשם לחדד את הדילמה: האם מותר לאדם לסכן את חייו על מנת להציל חיים של אדם אחר? האם "דוחין נפש מפני נפש"?
נשאל אותם האם הם זוכרים מה נפסק להלכה, במקרה של שניים שהיו הולכין במדבר וברשותם כמות מים המספיקה רק לאחד מהם (בבא מציעא סב')?… עד שבא ר' עקיבא ודרש: "וחיי אחיך עמך" – "חייך קודמין לחיי חברך".
מומלץ לציין כי דברים רבים נאמרו בעניין זה, אך לדעת רוב הפוסקים אין אדם מחויב (ואולי אף אסור לו) לסכן את חייו על מנת להציל את חיי חברו.
המסקנה היא אפוא, כי בכל מצב שאליו אדם נקלע עליו להפעיל שיקול דעת ולהעריך את יכולתו לעזור לחברו – אם ראה אדם טובע ובעצמו אינו יודע לשחות, או אם הוא ניצב בפני בית בוער ואין לו יכולת להציל מבלי שייפגע בעצמו, הרי הוא פטור ממעשה ההצלה. במקרה כזה לא יתחייב על איסור "לא תעמוד על דם ריעך".
שלב ב' – מסירות נפש למען הצלת חבר בשעת מלחמה
עתה נחזור לסיפור הפתיחה, ונשאל את התלמידים מה הדין, לדעתם, אם הם בפעילות צבאית ואחד מן החיילים עולה על מוקש. או דוגמא אחרת: כוח מתגלה במהלך פשיטה אל עורף האויב ומזעיק סיוע קרקעי ואווירי – האם מותר למסוק להיכנס לשטח האש על מנת להציל חיילים?! בקיצור, האם כל העקרונות שלמדנו לגבי הצלת חיים תקפים גם במקרים אלה?
לאחר שנדגיש שוב כי איננו פוסקים הלכות אלא רק מנסים לדון בהיבטים עקרוניים של "רוח ההלכה", ולאחר שנקיים דיון שבמרכזו השאלה: האם אותו דין חל על הצלת אזרח הטובע בכנרת ועל חייל שעלה על שדה מוקשים? נפנה את תשומת ליבם של התלמידים לדברים הבאים שכותב הרב שאול ישראלי ז"ל בספרו "עמוד הימיני":
ונראה עוד להטעים הדבר, כי במלחמה תוכן הדברים שכלל ישראל נהפך לגוף אחד, ולא בתור פרטים אנו מסתכלים עליהם, כי טובת הכלל היא באותה שעה לנגד העינים ולא ישגיחו על הפרט. וזהו החידוש של היתר המלחמה, שה"וחי בהם" נבחן במקרה זה מצד כלל ישראל ותועלתו, היינו שכלל ישראל ינצח ותרום ידו על אויביו, כלומר "וחי בהם" הכללי. מה שאין כן שלא במלחמה קיים ועומד הצו האישי על כל איש ואיש, והוא צריך לשקול זאת מבחינת "וחי בהם" הפרטי שלו.
הרב שאול ישראלי, "עמוד הימיני", ירושלים תשנ"ב, עמ' קנו
רעיון דומה מופיע בספר "עלי תמר" על הירושלמי, שנתחבר על ידי הגאון רבי יששכר תמר זצ"ל. נכדו של המחבר, אליעזר תמר ז"ל, נספה יחד עם שבעה לוחמים אחרים באסון המסוק במחניים, בשנת תשל"ד.
וזה לשונו בפירושו לברכות פרק ב', הלכה א':
אמנם בדוד היה הדבר שאמר, שבנין ביהמ"ק וחייו – בנין ביהמ"ק קודם כי בנין ביהמ"ק הוא חיי העם וחיי העם קודם לחייו. ויש להעיר מבבא מציעא ס"ב, שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד קיטון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן, מגיע לישוב. דרש ב"פ (בן פטורא) מוטב שימותו שניהם ואל יראה אחד במיתתו של חבירו עד שבא ר"ע (ר' עקיבא) ולימד: "וחי אחיך עמך", חייך קודמין. משמע, אם המדובר הוא במלחמה של גויים אויבים נגד העם, דחייך וחיי העם, חיי העם קודם. תדע דאם לא כן איך האדם יוצא למלחמה, אלא חייך וחיי העם חיי העם קודם, וכמו שהיה ענינו של דוד, וכן הוא בבנין הארץ, שהוא קיום העם.
ולדבר זה עוררני נכדי מחמל נפשי אליעזר הי"ד, שעלה על העקידה במזבח העם במלחמת סוריא ביום השואה כז' ניסן תשל"ד על הפרח הזה שנקטף שלא בעתו בעד חיי העם, עיני עיני יורדה מים, מאנה הנחם נפשי על שבר בחורי נכדי בעל כשרונות נעלים ומדות אצילות, שתלינו בו תקוות רבות על עתידו, אבל הוא פסק הלכה למעשה חייך וחיי העם, חיי העם קודם ועפרו צבור על מזבח האומה. גדול השבר, עצום הכאב ועמוק הפצע, ה' ינחמנו.
ספר עלי תמר, מסכת ברכות פ"ב ה"א, ד"ה "ואמרו לו מתי יבנה…",
הוצאת "עתיר" 1979 עמ' נ
סיכום
אין ערך גדול ביהדות מאשר ערך החיים, ואין בעניין זה שום הבדל בין אדם לאדם. כל המציל נפש אחת (מישראל) – הציל עולם ומלואו, וכל שהיה בידו להציל ונמנע – עובר על איסור "לא תעמוד על דם ריעך".
ההתלבטות הקיימת בהלכה היא ביחס למקרים שבהם מסתכן המציל בעצמו, ואז צריך לברר, האם מותר לו "לדחות נפש מפני נפש". במצב מעין זה קבע רבי עקיבא את הכלל של "חייך קודמין לחיי חבריך", וכן הכריעו רוב הפוסקים, שאסור לאדם לסכן את חייו גם אם יצליח להציל בכך את חברו.
אולם, מעיון בדברים מסתבר, שכל זה נכון במציאות טבעית ורגילה, "באזרחות", אך אין הדבר כך בצבא. לפי הקטעים שהבאנו לעיל, גורסים הפוסקים שבמסגרת הצבאית או בעת פעילות ביטחונית מוטלת על האדם חובה להסתכן על מנת להציל את חברו, גם אם פעולת ההצלה מסוכנת ביותר ותוצאותיה אינן מובטחות מראש.
חשוב שהתלמידים יבינו את משמעות הדברים: כאשר מדובר במלחמות ישראל הדין שונה, ואין עושים חשבון רגיל של נפש מול נפש, משום שהחייל אינו נחשב לאדם פרטי. הצבא בנוי מפרטים רבים, והמערכה כולה והאפשרות לעמוד בה תלויות בכל פרט ופרט. החייל אינו נלחם משום שהוא חפץ להגן דווקא על משפחתו הפרטית או משום שמצפה לו תמורה כלשהי במישור האישי. הוא נלחם בשליחות הכלל. באותו מקום ובאותה שעה הוא, כביכול, נציגו של עם ישראל לדורותיו. במיקומו הנוכחי הוא חוליה אחת בשרשרת הדורות של עם ישראל כולו, וממילא אין אפשרות לדון אותו בהקשרים ההילכתיים הרגילים; יש מקום לחלק בין "וחי בהם" – במישור הפרטי ל"וחי בהם" – במישור הכללי.
תודעה קולקטיבית זו, של היות כל חייל "חוליה בשרשרת", מטשטשת אולי משהו מזהותו האישית, אך באותה עת היא מרוממת אותה ויוצרת זיקה עמוקה בין חיי החייל כפרט לחיי האומה בכללותה, ואף מקנה זווית ראייה שונה לקשר החי שביניהם.
לעיון נוסף בחלק ההילכתי של סוגיות אלה ראה: ספרו של הרב אליעזר ולצנברג ב"ציץ אליעזר", חלק יב', ס' נז'; "עמוד הימיני", לרב ישראלי זצ"ל, ס' יד'; ב"משפט כהן", לרב קוק זצ"ל, עמ' שכז, במאמרים שפורסמו ב"תחומין", כרך ד' (תשמ"ג), הוצ' "צומת" אלון שבות.
פתחנו פרק זה בכוונה תחילה בעיסוק בשאלה הילכתית. זו הזדמנות להצביע על כך שאין הפרדה של ממש בין עולם ההלכה לבין עולם המחשבה, ודי לחכימא ברמיזא.
כדי להמחיש ולחזק את המסר של שייכות ל"כלל ישראל" מומלץ להביא את דברי הרב י"ד סולובייצ'יק, המחלק בין "כלל ישראל", שהוא הסך המתמטי של אוסף היחידים החיים בתקופה נתונה, לבין "כנסת ישראל", שהיא ישות עצמית ומהווה יותר מסך כל היהודים, ואף אינה תלויה בפרטים המאיישים אותה בזמן נתון.
ניתן למצוא מקורות לרעיון זה בספרו "על התשובה", עמ' 74, וכן במאמר מקיף של פרופ' יעקב בלידשטיין, שהתפרסם לאחרונה בספר "אמונה בזמנים משתנים", בהוצאת הסוכנות היהודית ומרכז יעקב הרצוג (עמ' 149), על הגותו של הרי"ד סולובייצי'ק, ועיין בנספחים בדוגמא נוספת מדבריו של משה גרליק על פרשת נצבים.
לסיום שלב זה מובא קטע קצר המצביע גם הוא על כך שקיים רובד עמוק יותר לפעילות הצבאית:
רבים מהם נפצעו במלחמה – הם לא צעקו. תוך כאבים נוראים
המשיכו להילחם. רבים מהם ראו את חבריהם נופלים – הם לא בכו
והמשיכו להילחם.
פעם אחת לא התאפקו חיילנו ובכו, הם בכו ליד הכותל.
כל הדורות בכו לידו מרב צער. חיילינו בכו לידו גם מרוב התרגשות ושמחה.
איך זה קורה שצנחנים בוכים,
איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר,
איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?
אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה
נושאים על גבם – אלפיים שנה.
חיים חפר, ידיעות אחרונות
שלב ג' – במבחן המציאות
בשלב זה נציג לתלמידים דילמות ומצבים שונים (שהתרחשו או שיכולים להיות), ונדון ביחד עימם בניתוח האירוע.
בשלב זה המטרה איננה דיון ב"מיתוס הגבורה", אלא ניסיון להמחיש שהדיון בשלב הקודם לא היה "חידוש" תורה של בית המדרש, והוא בעל השלכות מעשיות הנובעות מתפיסת עולמנו.
תפיסת עולם זו משפיעה על הדרך שבה אנו פועלים ומגיבים. דרכה אנחנו מפנימים ערכים, ובשעה שאנחנו נדרשים לפעול אנו שואפים לעשות זאת בדרך מסוימת, גם אם בשעת מבחן לא בהכרח נהיה מודעים למה שמניע אותנו.
המסר העולה מכל המקרים שיתוארו להלן הוא שהמניע לפעולה או להעדר פעולה אינו אנוכי או אישי, ואף לא בהכרח אידיאולוגי, אלא הוא פרי של תחושת אחריות כלפי הקולקטיב שאליו אנחנו שייכים, שמכוחו ולמענו אנו פועלים ועושים.
קולקטיב זה הוא מה שכינינו קודם: "עם ישראל", "כלל ישראל", "כנסת ישראל".
לגבי כל אחד מן המקרים הבאים ניתן אפוא לפתח דיון דומה בנסיבות האירוע: מה מנחה את הנפשות הפועלות? האם חשבו על הצל"ש המצפה להם? האם לקחו בחשבון את גודל הסיכון? מדוע לא התחמקו מאחריות? האם המניע הוא אידיאולוגי? האם עובדת היותם חלק מ"החוליה בשרשרת של עם ישראל" השפיעה במשהו על הכרעתם ועל פעולתם?
1. פרשת נחשון וקסמן הי"ד
נחשון ז"ל מוחזק כבן ערובה בבית שבכפר ערבי. כוחות צה"ל, ב"מלחמה נגד השעון", נערכים לפעולת חילוץ מסובכת. הפעולה מתגלה למחבלים. הקצין שמוביל את יחידת הפריצה מוצא את עצמו מול דלת נעולה שמאחוריה כפות חייל צה"ל אחר…
מה יעשה? מה חולף במוחו? מה הם סיכוייו לצאת חי? מה הם מניעיו?!
2. קרב הגבורה של כוח צביקה במלחמת יום הכיפורים
צביקה גרינגולד היה מפקד בחטיבת שריון, וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה בחופשה לקראת התחלת קורס מכ"ים. צביקה שמע את החדשות והחליט מייד לעלות לרמת הגולן ולהצטרף לחטיבתו, למרות שידע שאין לו שיבוץ מוגדר בכוח.
הוא גיבש סביבו מספר אנשי צוות והצטרף לחזית שרוב כליה הושמדו ורבים מלוחמיה נפגעו. בשלב מסוים מצא עצמו בטנק בודד, המופקד על ציר קריטי שהכוחות הסורים מאיימים לפורצו בכל רגע. בשעות אלו ניהל צביקה מלחמת בלימה עיקשת ונועזת כשרוב הזמן הוא בודד ופצוע. הוא השמיד טנקים רבים ועצר כמעט בגפו את הכוח הסורי שסבר שהוא לוחם מול… "כוח צביקה". לאחר כ20- שעות לחימה פונה צביקה לתאג"ד לקבלת טיפול רפואי ולאחר המלחמה הוענק לו "אות הגבורה". סיפור גבורתו הפך לחלק ממורשת הקרב הנלמדת בצה"ל, ובין השאר נאמר שם: "מטרת הלימוד של הקרב של כוח צביקה היא הגברת ההזדהות עם הערכים שהניעו את צביקה לפעולה, הרגשת מחויבות לצה"ל ולמדינה, רצון לחימה נחוש, תפיסת יוזמה בקרב ועוז רוח".
3. דילמה בלבנון
יחידה X מחזיקה מזה כמה חודשים את אחד המוצבים באיזור ה'חם' של דרום לבנון. היחידה ספגה כבר כמה אבידות, אך ממשיכה לתפקד ולמלא את משימותיה. במהלך פתיחת ציר נתקל הכוח באש חיה מכיוון בלתי צפוי. הכדורים שורקים מעל הראש והסכנה מוחשית.
לאחד החיילים נדמה, כי זיהה את מקור הירי מכיוון הכפר שמצפון. זיהוי מדויק יותר באמצעות משקפות מאשר, שצלף סורי ממוקם בפאתי גן-ילדים הומה פעילות, והוא מתכונן לירייה הבאה. מתעורר ויכוח בין המפקד לסגן האם לפתוח מייד באש מכוונת תוך סיכון הילדים, או להמתין ולסכן בכך את הכוח…
חשוב לזכור, שאף אחד מן החיילים לא חשב במונחים של "להיות חוליה בשרשרת", אלא על מושגים נלווים ונגזרים, כמו: איסור כניעה לטרור, חשיבותה של מולדת ו"להיות עם חופשי בארצנו", או על מושגים של רעות ואחוות לוחמים, היענות למצוקת הזולת, הגורמת גם לזולת לבוא לעזרתי וכד'. צריך להסביר לתלמיד שכל המושגים הללו מצטרפים למכלול התורם ליכולתו של עמנו להישרד ולהעביר את מורשתו מדור לדור.
לסיכום
בשעה שבא דוד המלך להילחם עם גלית הוא מציב בפניו באופן ברור את הדברים לאשורם: "אתה בא אלי בחרב ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת" (שמואל א', יז' מה).
לנו ברור שדוד חש באותה שעה שהוא נציגו של ישראל, וכי המערכה אינה דו–קרב בין שני חיילים, אלא מאבק עיקש על חיי עמו ועל הערכים המבטאים את תרבותה ומהותה של האומה שאליה הוא שייך. מה שייצג היריב שממול היה אנטיתיזה לאותם הערכים.
הרמב"ם קובע במשנה תורה שכל היוצא להילחם צריך לראות את עצמו כלוחם על ייחוד שם ה', וכבר הזכרנו שלגבינו שירות המדינה והעם הוא חלק יצוק מתפיסתנו הדתית–לאומית ומחובתנו הציונית והרוחנית.
הדברים נראים מן הסתם "גבוהים" ו"גדולים עלינו", אבל צריך לדעת שאת "מירוץ השליחים" הזה אנחנו אלה הממשיכים! – כל חייל במקומו ובתפקידו הוא חלק מצבא–העם, והצבא הקיים הוא השומר על דור ההווה, שהינו המשכם של כל הדורות שהיו.
הנכונות שיש בנו לערוב לכל חייל שנפצע או נופל בשבי, להסתער על יעדים שאין יודע מה טמון בחובם והנכונות להשקיע באלה את מיטב שנותינו – נובעת מן ההבנה העמוקה שכולנו חלק ממשהו גדול הרבה יותר, הקשור לתופעה הפלאית של עם ישראל.
ידיעה זו אינה מונעת מאתנו מצבי תסכול ואת הצורך בהתמודדות עם קשיים. זהו סוג של מודעות כללית, שטוב הדבר אם היא מופנמת בנו, מלווה אותנו במהלך השירות הצבאי ומניעה אותנו במצבים אשר בהם, לוּ היינו מוּנחים על ידי שיקול דעת אנוכי, בסיטואציה יום–יומית רגילה – היינו מגיעים להכרעות אחרות.
למורה: בחרנו להביא דוגמאות "צבאיות", משיקולים מתודיים בלבד, אך כדאי להדגיש כי אחריותנו כלפי שרשרת הדורות של העם חלה ופועלת בכל התחומים ובכל הצירים. מכוחה ומרוחה אנו מגיעים אל קצוות תבל, משחררים חטופים, מקבצים אחים רחוקים, שולחים שליחים לקהילות נידחות ועוד ועוד.
מומלץ גם להדגיש, שלא רק במסירות נפש של ערבות הדדית לאומית ייבחנו חוסנה והמשך קיומה של "השרשרת", אלא גם בערכים של קדושת חיי האדם, בעשיית הישר והטוב ובאהבת האדם והרֵע, באורח חיים של בית יהודי, צניעות, דרך ארץ וכד'.
כל אלה הם ערכים שמעבר לפרט ולתועלתו, והם המעניקים את התוקף הערכי-מוסרי לייחודנו כ"עם זו בחרתי תהילתי יספרו".
חשוב למצוא דרכים שונות על מנת להפנים אצל תלמידינו את המסר שכל הערכים הללו מצטרפים למסכת אחת.
נספח 1:
"לפני הרגע האחרון"/ משה גרליק
רגע קריטי הרגע ההוא. הרגע האחרון, בו עמד משה לסיים את נאומו הפרגמטי הגדול, הכולל – כפי שכבר ציינו – את רוב פרקי ספר "דברים". זה עתה השמיע באזניהם את פרקי התוכחה האיומה (דברים כח), שהפחידה אותם כדבעי. ועתה, התבונן בעיניים אוהבות בציבור הגדול, המכונס לפניו, אי שם בערבות מואב, והחל לסכם באזניהם את כל מה שהשמיע להם עד כה:
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם… כל איש ישראל… לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו… ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' ואת אשר איננו פה עמנו היום".
"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם" (דברים כט, טו).
באזני מי השמיע משה דברים אלו?
הבה נזכור: תאריך ההתכנסות המדברית הזאת, חל סמוך ממש לתאריך מות משה, איש האלוקים. אולי הוא חל באותו יום. כלומר, ארבעים שנה אחרי יציאת מצרים. מובן מאליו שרבים מבין יוצאי מצרים נפקד מקומם בעת ההתייצבות ההיא. רבים רבים מצאו, במשך השנים הללו, את מותם במדבר. אף נטמנו באדמתו החולית. משה דיבר, איפוא, אל דור חדש שצמח במדבר. דור, שבחלקו הגדול לא חווה אישית, בצורה בלתי אמצעית, את חוויית יציאת מצרים ומעמד הר סיני. על התרחשותם של מאורעות פלאיים אלו, שמע דור זה מפי הוריו.
והנה, משה פונה אל המעטים, הזוכרים עדיין כחווייה אישית את יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ואל בניהם הניזונים מפי השמועה – באותה מטבע לשון. אל שניהם הוא אומר בו זמנית:
"כי אתם ידעתם וגו".
ועקב ידיעה משותפת זו, הוא תובע מהם, בהמשך: נאמנות מוחלטת לברית ה' ולאלתו:
אך כלום אין הבדל, בעצמת הידיעה, בין דור האבות לדור הבנים? האם אין לבו של אדם מגיב אחרת, אם ראה במו עיניו אירוע מסויים, או אם רק שמע עליו? כיצד אפשר לתבוע מהם משמעת שווה? איך אפשר לחייבם משום ששניכם "ידעתם" בצורה שווה?
אכן, ברגע אחרון זה, לפני הסתלקותו, גילה להם משה את האמת הטמונה ברציפות ההיסטורית – את המסד, עליו חייבת להתבסס המסורת, מיום זה והלאה. "כי אתם ידעתם" – פנה באותן המלים גם אל הצעירים ילידי המדבר. 'אתם ידעתם משום שאבותיכם סיפרו לכם'. "אתם ידעתם", והבנתם, וחשתם כאילו בחוויה אישית, את שעבוד מצרים ואת הגאולה ממנה. זו גם עבורכם חוויה אישית, משום, שפעם אחר פעם האזנתם, פעורי פה, לחוויות ולנסיונות, אותם חוו ובהם התנסו אבותיכם. אבותיכם, אשר סיפרו לכם את הקורות אותם בהתלהבות ובהשתאות, תוך זכירת הפרטים כולם, עד כי אין צורך לחוות אישית, כדי לחוש את המאורעות הגדולים ולדעת את אמיתותם.
הקירבה הטבעית הקיימת בין אב לבנו מצמיחה את ההזדהות הנפשית. עד כי הבן חש עצמו כמשתתף פעיל במה שעבר על האב. והוא גם יודע: אב נורמלי לא משקר את בנו בנושאים הקובעים את חייו ואת גורלו (רמב"ן).
שיזכר נא בנו של פלמ"חניק למשל, מה הוא חש כלפי דור הפלמ"ח, אם גדל על מורשת זו בבית אביו, ושמע בשקיקה את סיפורי הקרבות שסופרו מסביב לפינג'אן. או אז יבין שמץ קלוש מן התחושה שאפפה את דור הבנים במדבר סיני. דור של אחרי יציאת מצרים.
ועל כן, אמר משה לצעירי העם: "אתם ידעתם", הלא אתם קיבלתם מאבותיהם "והקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין" (דברי רבי יהודה הלוי בספר ה"כוזרי", מאמר ראשון, כה). דעו לכם, שעבורכם ראייתו של האב היא כאילו "אתם ראיתם". ואם כך, אם תעבירו אתם לבניכם את המסר באותה עצמת התרגשות, כפי שקיבלתם מאבותיכם, יהיו בניכם אחריכם שותפים לחוויה הראשונית. וכל דור יוסיף את חוויתו הוא אל שרשרת המסירה ההיסטורית. צודק, איפוא, משה במאמרו בשם האלוקים, "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום… ואת אשר איננו פה עמנו היום" (שם יג-יד).
ברית זו, מסביר לנו הפרשן הדגול רבי יצחק עראמה, בספרו "עקדת יצחק" , אינה דומה כלל לבריתות ולהסכמים הנחתמים והנכרתים בין הבריות. ברית בין מדינות, חבורות ויחידים, הינה פעולה חוקתית חיצונית, הבאה להסדיר מצב מסויים ולקבוע לו מסגרת נאותה.
ברית סיני שונה מכל אלה בתכלית. ברית בין האלוקים לבין אדם. במקרה זה – עם ישראל. וכאשר כורת האלוקים ברית, היא נושאת אופי שונה לחלוטין. האלוקים מטביע אותה בלב בעלי בריתו. בעת כריתת הברית הפכה בשורת סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מיישותם. ברית אלוקים היתה לחוק טבע עבורם, כשם שבעצם כל חוק טבע הוא ברית בין האלוקים – הבורא, לבין הכוחות המפעילים את היקום.
ברית סיני הינה ה"צופן הגנטי" של העם. את הצופן הגנטי לא ניתן לשנות מבלי לגרום נזק. הוא עובר בתורשה מדור אל דור. האדם כפוף לו ולמען חייו התקינים עליו לנהוג בהתאם, בין אם ירצה בכך ובין אם לא.
ברגע קריטי זה, בעת המפגש האחרון המתקיים בין דור יוצאי מצרים לבין בניהם – מבהיר להם משה את מהות הברית ואת מהות המסירה ההיסטורית ככוח פעיל, חי, תוסס, ובעיקר – כוח קובע בחייהם. דווקא מפגש זה בין אלו שחוו בפועל את האירועים, לבין דור ראשון החי על פי הזכרון ההיסטורי, ממחיש את עתיד העם כולו, שיהיה מהיום והלאה תלוי בהעברה המדוייקת, הבלתי אמצעית והמתפעמת של המסר הנובע מן הסיפורים הגדולים.
ומשה מזהיר אותם, שברית וזכרון אלו, הינם כוח אדיר שאין להתחמק ממנו:
"פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה'… והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור: שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך… לא יאבה ה' סלוח לו… ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר זה" (שם שם, יז-יט).
"בשרירות לבי אלך": במראות לבי… מה שלבי רואה לעשות (רש"י).
ב"מראות הלב" רואה האדם רק את הרגע, את העכשווי, הניצב לנגד עיניו. הוא מתמצה בסיסמה האהובה על רבים, הסיסמה האומרת: "אני מאמין רק במה שאני רואה או חש בעצמי". זו סיסמת האדם שנדמה לו שהאנושות החלה את חייה ביום בו נולד הוא, והיא תגווע לאחר מותו. אבד לו הכשרון להפנים בתוככי לבו את הזכרון ההיסטורי, ככוח פעיל בחייו. הוא מתנתק משרשרת הדורות, וחוליית חייו הבודדת הופכת להיות עבורו חזות הכל. זו בהחלט סטיה שאי אפשר לעמוד בה לאורך ימים. בעם ישראל חריף הדבר שבעתיים, בעטייה של הברית, אשר את מהותה ניתחנו לעיל.
ברגעים האחרונים של חייו, מנסה משה להחדיר לתודעת עם ישראל את דבר קיומו של תת מודע קולקטיווי, הקיים לנצח. הוא מסביר להם שמזונו היחידי של תת המודע הוא היצמדות דינמית לזכרון ההיסטורי ולנובע ממנו. הוא מתאר באזניהם כיצד ייראו אדם או קבוצה שיסטו מעקרון זה, בנסיון לחיות חוצה ממנו. כיצד תרבוץ בו האלה, לא כעונש, כי אם כתוצאה טבעית המתבקשת מהפרה חד צדדית של הברית. והוא מבקש מהם להישמר, להיות עירניים, לבל יפלו בפח של העכשיוו, הקיים בכל דור, המנתק ומתנתק מן השלשלת. בקשה, שכידוע לא נשמרה במלואה, על דרך ההמעטה, על ידי צאצאי המתכנסים לכנס הפרידה, שם – בערבות מואב.
(משה גרליק, "פרשה ולקחה" ב', פרשת ניצבים, עמ' 517-513, ירושלים)
נספח 2:
ברגעי אמת מתברר שהננו חלק מרצף הדורות, ומתעורר הרצון להתחבר אל מורשת התפילות.
לפניך קטע מרגש המעיד על כך:
תפילת היהודים שבכל הדורות / מורל'ה בראון
זה היה במלחמת השחרור.
הייתי מפקד מחלקה. יום אחד ערכתי את מחלקתי מול החוד של הצבא המצרי, שהגיע עד אשדוד. המחלקה היתה עלובה ומסכנה, עם כמה סטנים ועם קצת רמונים. ונערכנו בפרדס ליד בית עובד.
היה כמעט מגוחך לחשוב שנוכל לעצור את הטנקים המצריים, שיכולנו לראות מולנו במרחק לא גדול במשך היום.
תוך כדי מעשה לא הרגשתי פחד, ולא חשבתי על פחד. הייתי עסוק מדי, כדי לחפור את השוחות, לגלות פטרולים, ולגלות את האויב. אבל כשירדה החשיכה, כשהכל היה כבר ערוך ומוכן, ואנחנו ציפינו להתקפה שהיתה צריכה לבוא עם שחר, שכבתי לי באחת השוחות של הפרדס, והתחלתי מדמיין לעצמי מה יקרה כשיעלה השחר. ואז נתפסתי בפחד נורא. בדרך כלל לא הייתי פוחד. אך הפעם הרגשתי פחד עד כדי רעד, פחד מעיק ביותר.
ואז – באיזשהו רגע הרגשתי רצון עז להתפלל, אבל לא ידעתי איך.
שום תפילה לא היתה שגורה על לשוני. אבל בכ"ז התפללתי.
התפללתי בלשון פשוטה, כפי שהבנתי, אבל אני זוכר את הרצון שלי אז להתפלל דווקא תפילה שאותה כל היהודים – בכל הדורות התפללו – אלא שלא ידעתי שום תפילה כזאת.
נספח 3:
אחריותנו לשרשרת הדורות של עם ישראל אינה באה לידי ביטוי רק במערכה הצבאית, אלא בערבות הלאומית שיש לנו כלפי יהדות הגולה ובכל היבט אחר הקשור להמשך קיומו של העם.
לפניך דוגמא אחת לכך. שים לב לעובדה שאחרי שכל הגורמים המערכתיים חוללו את הפלא, עדיין נותרה המשימה העיקרית, והיא תלויה… בכל אחד מאיתנו.
ברוכים הבאים!
תמונה אחת שנחרתה בלבנו, אתמול בשעת נחיתת ה"קרנפים", לא במהרה תימחק, כי יותר מכל היא מסמלת את המשמעות האנושית והלאומית העמוקה של "מבצע שלמה": קצין בכיר של צה"ל נושא בזרועותיו תינוק אתיופי יחף ומתייפח, בשעה שעל ידו טוראי אלמוני מלטף ברוך את ראשו המקורזל של ילד שזה עתה ירד מן המטוס, ומגיש לפיו, בזהירות אימהית, כוס משקה מרענן.
זה לא רק צה"ל במיטבו, שמן הרמטכ"ל וסגנו, דרך חיל האויר ועד לחיל התחזוקה, מילא במסירות, וביצע בדייקנות מדהימה, משימה אנושית יוצאת דופן. זו מדינת ישראל ורוח העם הזה במיטבן, וזאת הציונות בהתגשמותה, בלי שום מרכאות כפולות.
לא בכדי דמעו אתמול, בלוד, גם עיניהם של הקשוחים שבינינו. לא בכדי נלחצו שם בחום, לאות תודה, ידיהם של אנשי צבא שעשו במלאכה, של פקידי הסוכנות ושליחיה שעמלו שם וכאן, של נציגי ממשלה שהחליטו על המיבצע. אך על כל אלה, תודתנו מגיעה לעולים עצמם, שבעלייתם הזכירו לנו מדוע הוקמה מדינת היהודים, ומה ייעודה.
ספק אם יש בעולם עוד מדינה המסוגלת לחולל נס שכזה. ספק אם ארצות גדולות ועשירות פי כמה מארצנו, היו מתגייסות כדי להציל שבט נידח, שסכנת הכחדה ארבה לו עד לרגע שבניו עלו למטוסים.
תודעה זו של ייחודנו, שלצערנו באה לידי ביטוי מוחשי לעתים רחוקות מדי, מכפרת על רבים מעוונותינו ומחדלינו הלאומיים. עליית יהודי אתיופיה היא שעת חסד והיטהרות למדינה, ובנו תלוי ששעה זו תימשך.
צה"ל עשה את שלו. הצלחתו מדברת בעד עצמה. גם הסוכנות עמדה במיבחן קשה שלא היה נטול סכנות, ומילאה את הציפיות. אך המשימה הכי קשה עוד לפנינו: קליטת אלפי העולים שאיש מהם לא ישתוקק לשוב לארץ מוצאו, והתערותם בחברה הישראלית. בנקודה זו, הפרובלמטית מכל כפי שמוכיח נסיון העבר, סיכויי ההצלחה הם בידי כל אחד מאתנו. הקשיים יהיו עצומים. אם נרצה ונתאמץ, גם על זה נתגבר.
(ישעיהו בן פורת, ידיעות אחרונות, יג' סיון תשנ"א 26.5.91)
