ההתנתקות הדתית/ משה טור-פז

בימים אלו, בשעה שרבים מבני הציונות הדתית שקועים במלחמה בתוכנית ההתנתקות
של אריאל שרון, הולכת ונשלמת תוכנית ההתנתקות הדתית – הלכתית של רבני
הציבור הדתי מציבורם. התנתקות זו, שלא כרעותה הפוליטית, עוברת בשקט ודומה
כי היא נוחה לכל הצדדים, גם אם לא יודו בכך.

רוב רבני הציונות הדתית בוחרים בשנים האחרונות לבחור בבחירה חמורה המנותקת
מהחיים בכל הסוגיות העקרוניות העומדות על סדר יומם. בחירה זו הופכת אותם
למנותקים מציבורם ומותירה אותם בבדידות שאיננה מזהירה.

בעוד שאפי איתם, יו"ר המפד"ל, מתנגד בתוקף לסירוב פקודה ומוודא כל העת כי
בטרם ישאג 'אחרי' יהיו מאחריו גייסות חיילים, מסתערים רבנים כדוגמת דניאל
שילה וחגי בן ארצי בעיוורון אל עבר העמדת תלמידיהם בפני דילמה בלתי
אפשרית, בין דת ומדינה. בהטפתם למעשים קיצוניים הם כורתים את ענף
הלגיטימיות של השיח הישראלי ומסתתרים מאחורי עלה התאנה של הסרבנות
השמאלנית. הם עתידים למצוא עצמם בבדידות מזהרת עת תלמידיהם המיוסרים
ייבצעו בלית ברירה פקודות שינגדו לא רק את מוסרם הטבעי כי אם גם את הוראת
רבניהם שתיוותר מיותמת.

רוב רבני הציונות הדתית מטיפים ופועלים להפרדה בין בנים ובנות מבית הספר
היסודי, בעוד הציבור הדתי חי מזמן בחברה מעורבת וטבעית. אותם רבנים
שפועלים להפרדת תנועת הנוער 'בני עקיבא' כדוגמת הרב אבינר, משיגים אולי את
מבוקשם בסיוע לחץ פוליטי בטווח הקרוב, אך מחישים את תהליך הנשירה של הנוער
מתנועה המנותקת מהווי חייו. גם בשאלות מעמד האשה ומקומה בהווית החיים
ובבית הכנסת צועדים הרבנים עקב בצד אגודל בעוד ציבורם חי חיים של עירוב
בין מיני. כאשר נשמעת קריאה אמיצה נוסח זו של הרב יובל שרלו ל'חברה מעורבת
צנועה לכתחילה' היא נענית בגידופים מפי שומרי החומות נוסח הרב אברום שפירא
ראש ישיבת מרכז הרב.

בתחום של מעורבות בעשיה המדעית והאינטלקטואלית, נשמעים הרבנים כאילו פעלו
לפני שתי מאות. לרוב הרבנים אין תואר אקדמי והשכלתם המקצועית מצטמצמת
לעשרות שנות ישיבה. הם אינם מעריכים ואף מתנגדים ללימודים באוניברסיטה,
מעבר להכרח שיוצרת הפרנסה. זאת בעוד מתפללי בתי הכנסת הציוניים לומדים
לתארים מתקדמים, מעורבים בשיח האקדמי וזוכים לפרסי ישראל בתחומי ההתמחות
השונים.

בתחום התרבות הישראלית, מגלגלים רבנים רבים את עיניהם וטוענים להשחתת
המידות וקלקול הנוער. גם אם הצדק עימם, בוחרים מעטים בלבד להוציא את
הטלויזיה מביתם, ולפי סקרים עדכניים מחזיקים למעלה מ90 אחוז מהציבור הדתי
מכשיר טלויזיה אחד לכל הפחות בביתם. כך, במקום לטעון טענות רלבנטיות
ולעודד צפיה ביקורתית או ערוצים כדוגמת ערוץ 'התכלת' משמיעים רוב הרבנים
טענות בלתי רלבנטיות ומסתגרים בארבע אמות של הלכה, בעוד בני קהילתם צופים
ביורו 2004 וב'סוף הדרך'.

גם בתחום החברתי נמצאים הרבנים שנות דור אחר קהילותיהם. בעוד סטודנטים
מקימים עמותות דתיות כ'שכן טוב' המחקות את רעותיהן החילוניות ומספקות אלפי
ארוחות חמות ומאות שיעורי עזר בשבוע לנזקקים, נכשלים הרבנים לא רק בעשיה
כי אם ביכולת ליצור סדר עדיפויות חברתי. יציאתו של הרב אליהו כנגד תרומת
האיברים בעזרת כרטיס 'אדי' היא דוגמה נוספת להפיכת היהדות למפגרת אחר
המוסר החילוני, בשמה של צדקנות הלכתית.

סופו של תהליך עוד לא הגיע, אך דומה כי מאמציהם של רבנים בודדים [ביניהם
רבני הקיבוץ הדתי, 'נאמני תורה ועבודה' ועוד אחדים] להיות רלבנטיים לבעיות
השעה ולייצר 'אקטיביזם הלכתי', כלשונו של פרופ' ידידיה שטרן, נידון
לכשלון. כל עוד שולטים בכיפה רבנים אשר סולמם הערכי – דתי צר כנמלה ומתמצה
בשאלות של ברירת אורז ושריפת פאות נוכריות אין סיכוי להפיכת הממסד הדתי
לרלבנטי אפילו לחברי הקהילה הדתית, המקיימים בכל יום 'אהב את המלאכה ושנא
את הרבנות'.

 

הכותב הוא יו"ר עמותת 'נאמני תורה ועבודה' המקדמת ערכים של פתיחות בחברה הדתית והמסורתית בישראל