היחס שבין מצוות שבין אדם למקום לאלה שבין אדם לחברו- המשך. פרשת חיי שרה תשפ"ב

בשבת שעברה עסקנו בשאלת היחס שבין שני סוגי מצוות אלה, וביקשנו להוכיח שכאשר ישנה התנגשות ביניהם, מצוה שבין אדם לחברו גוברת על זו שבינו לבין קונו. אמרתי בליבי שכלל זה כה חשוב ומרכזי בחיינו הדתיים-המוסריים שראוי להמשיך לעסוק בו ולגלות היבטים נוספים ומורכבים  שבו, כי כפי שרמזנו שם הלכות מרובות ישנן התלויות בכלל זה.

והנה בראשית פרשתנו קוראים אנו את הפסוק, "ויקם אברהם מעל פני מתו, וידבר אל בני חת לאמר" (בראשית כ"ג ג'). והמשנה הראשונה שבפרק ג' במסכת ברכות קובעת: מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע, ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה… וכו'. הגמרא שם (י"ח ע"א) מבארת שחייב אדם באבלות ומצות הקבורה, ואומר רב אשי: כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל עליו דמי, שנאמר, "ויקם אברהם מעל פני מתו", ונאמר, "ואקברה מתי מלפני" ( שם פסוק ד')- כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל עליו דמי,  [ואף] דבהא היא שעתא לאו לפניו הואי, וגו'. (וראה דברי התורה תמימה שם אות ג'.) וממשיכה הגמרא שם: מתו אין, משמרו לאו? (כלומר אחר שאינו קרובו אלא שומר על המת-רש"י שם.) והתניא: המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. משמרו, אף על פי  שאינו מתו,  אף על פי  שאינו משמרו? [והתשובה] מתו ומשמרו אין, אבל המהלך בבית הקברות לא (כלומר, ואינו עוסק במצות הקבורה). לא… וכו'.

הרי בזמן שטרוד הוא בצער אבלו, ואף מוטלת עליו מצוות הקבורה, הוא וגם אחרים שחייבים בהולכת המת לקבורתו וכו'. פטור הוא ופטורים הם מכל המצוות האמורות בתורה, שטרודים הם "בטרדא דמצוה" (רש"י, רמב"ם וכו'). הרי שאבלות וקבורת המת, שהן מצות שבין אדם לחברו, פוטרות ממצוות שבין אדם לבוראו, כגון תפילה, ותפילין וכו'. (וראה תוספות על אתר.) והירושלמי שם מוסיף: תני: אם רוצה להחמיר על עצמו, אין שומעין לו. למה? מפני כבודו של מת… וכו'. משמע, שאף אם יכול הוא לקיים שתיהן, דהיינו שני סוגי המצוות הללו, אינו רשאי לעשות זאת על פי ההלכה .

ואמנם בספר הרקח, סי' שס"ט, איתא: העוסק במצוה פטור מן המצוה… ובהמשך מבאר המחבר שאם יכול לקיים את שתיהן חייב לעשות כן. ומביא הוא לכך מספר ראיות, ולבסוף כותב: על כן אדם היושב בכנסת מעוטף [בטלית] ותפילין בראשו ואומר זמירות, חייב לעמוד כנגד רבו, שיכול לקיים כולם, ומקבל שכר טוב בב' עולמות וכו'. וקצת תימא, דהרי ר' אלעזר מגרמייזא שהוא בעל ספר הרקח, תלמידו של ר' יהודה החסיד, שבספרו ספר חסידים, סי' תתק"ל, כתב: וכבר היו חכמים יושבים והיה אחד מהן בידו חומש, ועבר אחד ובידו ארבע ועשרים ספרים לפניהם. ועמדו, וזה שבידו ספר לא עמד, כי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולא היה לו לעמוד בפני ספר וחכם… וכו'. ותרתי תימא, (א) דאפשר היה לו לקיים שניהם ו(ב) שעמידה בפני חכם היא מצוה שבין אדם לחברו, הדוחה מצוה שבין אדם לקונו. דהיינו מי שמעיין בחומש. וכבר חש החיד"א בקושי זה, כפי שכתב באריכות בספרו חיים שאל, ח"א, ס' ע"א סוף ס"ק ב', ואף עמד על כך ר' יעקב חיים סופר בספרו ברית יעקב (סי' ב' עמ' ל"ז הערה ח').

אכן ר' סופר (שם עמ' ל"ו) הראה ששיטת ר' יהודה החסיד היא שאף במקום שניתן לקיים שתיהן, העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת. ומביא הוא ראיה לכך מספר חסידים סי' תצ"ב, דשם איתא: המכבד את הבית כנסת ומוציא עפר לחוץ, אינו צריך להשתחוות, שהרי כתיב, "השתחוו לה' בהדרת קודש" (תהילים צ"ו ט')… ועוד העוסק במצוה פטור מן המצוה… וכו' והרי יכול היה לקיים את שתיהן, ואף על פי כן אינו חייב.

עוד הראה הרב סופר (שם) שזוהי גם שיטתו של תלמידו של ר' יהודה החסיד, הרי הוא ר' יצחק אור זרוע, שכתב בהלכות סוכה סי' רצ"ט, בסוגיא דשלוחי מצווה פטורים מן הסוכה, וז"ל… והכי נמי מסתברא דתנו רבנן: בלכתך בדרך (דברים ו' ז'), פרט לשלוחי מצוה, ואי אינו יכול לקיים  שניהם אמאי אצטריך קרא למפטריה? דמאי טעמא יסתלק מן המצוה שעוסק בה ויתעסק במצוה אחרת; אפילו מצוה קלה לא שביק בעבור מצוה חמורה, דאין  אדם יודע מתן שכרן של מצוות. אלא ודאי דאף על פי שיכול – המדובר הוא בהולכי דרכים הפטורים ממצות סוכה- לקיים את שתיהן פטריה רחמנא וגזירת מלך היא, וגו'. וכוונתו שהמעמד של שלוחי מצוה מיוחד הוא וגזירת מלך היא וכו', ואין ללמוד ממנו לשאר המצוות.

עוד כתב חכם סופר (שם): דהלא נודע בשערים המצויינים בהלכה שיש מחלוקת ראשונים גדולה אם עוסק במצוה פטור מן המצוה נאמר אף בגוונא שיכול לקיים שניהם [כמו שיטת התוספות, סוכה כ"ה ע"א, ד"ה שלוחי מצוה], או דווקא כשלא יכול לקיים שניהם, אזי פטור, אבל כשאפשר לו לקיים חייב. ודעת רוב הפוסקים שקיימא לן עוסק במצוה פטור מן המצוה, אף שיכול לקיים שתיהן. עיין בשולחן ערוך אורח חיים סי' ל"ח סעיף ח', ובביאור הלכה שם… וכו'. ונביא את מקצת דברי הביאור הלכה שם:  משמע מהבית יוסף והרמ"א דמסכימים להלכה להר"ן  והגהות אשרי בשם האור זרוע מפני הראיות העצומות שהביאו לזה, וכן המגן אברהם הביא בשם הה"מ שהרמב"ם והגאונים גם כן סוברים דפטור אפילו ביכול לקיים שתיהן. וטעם הדבר כתב הר"ן לפי שכל העוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות, אף על פי שאפשר לו. ולכן המשמר את המת פטור מתפילין ומקריאת שמע, ומכל מצוות אחרות. אף על פי שיכול אז לקיים כמה מצוות… וכו'.

זוהי אף שיטתו של הרב עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה, סוכות עמ' קס"ו. אולם גם לשיטתם של אלה המחייבים לקיים שתיהן, כאשר הדבר אפשרי, כאשר מדובר במצוה שבין אדם למקום נדחית היא בפני מצוה שבין אדם לחברו.

ודומה כי לפי זה יש להבין את אשר הבאנו לעיל מספר הרקח סי' שס"ט, שאדם היושב מעוטף ותפילין בראשו וכו' חייב לעמוד לפני רבו, כי הרי כיבוד רבו הוא מצוה שבין אדם לחברו, ואילו התעטפות בטלית ותפילין אינן אלא מצוות בין אדם למקום. ואכן החיד"א, בספרו ברכי יוסף (יורה דעה סי' רמ"ד סוף ס"ק א') האריך טובא לקבוע שאף בשעת תפילה יש לקום בפני תלמיד חכם מאותה הסיבה שהבאנו לעיל. (והובאו דבריו בברית יעקב שם.) אכן יש להוסיף לכך את אשר אמר ר' אלעזר בקידושין ל"ג ע"א: כל תלמיד חכם שאינו עומד בפני רבו, נקרא רשע, ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח, שנאמר, "וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלקים" (קהלת ח' י"ג).

ניתן היה להאריך ולהכביר מילים בנושא חשוב זה, ואולם נסיים במה שמובא בספרו של ר' יחזקאל שרגא  פרנקל רבינו הקדוש משיניווה (רמת גן 1992, עמ' 257-256), שכאשר הרב מוורשא ביקר אצל הדברי חיים מצאנז,  שאל אותו הרבי, "האם אתה לומד"? "כן", ענה הרב מוורשא. "האם אתה לומד תמיד"? הקשה שוב הרבי. ותשובתו הייתה, "כאשר בא אליי מישהו במר נפשו ונזקק לעזרה, סוגר אני את הגמרא, ומנסה אני לעזור לו ולעודדו". "זה בדיוק מה שרציתי לשמוע", אמר הצאנזער, "אם יש לך הדעת לסגור את הגמרא בכדי לעזור למי שזקוק לעזרתך, אם במילים ואם במעשה. ובין כה, חלה עליך החובה לעוזרו ולהגביה את רוחו". ונראה כי שיטתו זו כבר נמצאת בסוגיה שבירושלמי פסחים ג' ז' (ובמקבילה שבירושלמי חגיגה א' ז'), דשם איתא דקבעו רבנן קיסרין שהתלמוד קודם למעשה רק כאשר אין שם מי שיעשה המעשה. כלומר, מפסיקים התלמוד כדי לקיים המעשה.

(אמנם ראה מה שכתב ר' ישכר תמר בספרו עלי תמר לפסחים שם, שמבאר מילת "מעשה" באופן אחר. ואולם מההקשר בסוגיא נראה ברור שאכן "מעשה" כאן משמעו צדקה וחסד, ואכמ'ל.)

וברוח הדברים של השיעור הקודם, תפילתנו כי נצליח לקיים מצוות אלה ואף מאלה לא נניח ידינו.