הענוה כתיקון לגאווה. פרשת קרח תשפ"ד
הקרע בעם קורע לבבות ושוסע שסע בעם. ובפרשתנו, פרשת קרח, קוראים אנו על הפילוג הנורא אשר היה בעם בימי משה, ועל רצונם של אחדים ליטול לעצמם את כתר המנהיגות. מחלוקת זו נבעה כנראה בעיקר מקנאה, קנאתו של קורח ועדתו אשר ביקשו להטיל דופי במנהיגותו של משה, לגרום שנאה בעם, וקרח אשר ביקש ליטול לעצמו את כס ההנהגה. ואיתא בשאילתות לרב אחאי גאון, פרשת קרח (מהדורת רש"ק מירסקי סי' נ"ה): דאסיר להון לבית ישראל למיעבד פלוגתא, וכיון דקיימי בפלוגתא אתו למישניא אהדדי, ואמר רחמנא, "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט י"ז). ולא בעי דזוטר בעי למיכף לרבה, אלא אפילו רבה מיבעי ליה למיכף לזוטר, דלא תהוי פלוגתא, דכתיב, "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם [וילכו אחריו זקני ישראל]" (במדבר ט"ז כ"ה). [ושם ט"ז י"ב, "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב, ויאמרו לא נעלה".] ואמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, ואמר רב יהודה אמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, דכתיב, "ולא יהיה כקרח וכעדתו" (שם י"ז ה'), וכו'.
מדברי השאילתות הללו משמע, שטעמא דקרא הוא דאיסור מחלוקת הוא משום סייג ד"לא תשנא את אחיך בלבבך". ותו אשמועינן כמה חשוב הוא להימנע מכל מחלוקת המביאה לידי שנאת אחים. שהרי משה רבינו בכבודו ובעצמו, שהיה בבחינת "רבה" לעומת דתן ואבירם שהיו בבחינת "זוטרים", הלך אליהם לשכנעם להימנע ממחלוקת וקרע בעם, וכפי דאיתא בתנחומא קרח סי' ג': אמר משה: הואיל ולא רצו לבוא [אליי], אני אלך אצלם, אולי יתביישו ויחזרו בהם, שנאמר, "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם…" וגו'.
וכתב החתם סופר שאף על פי שדתן ואבירם היו מוחזקים כבעלי מחלוקת, ומעמידים אדם על חזקתו, ואז לא היה צריך משה לפנות אליהם, בכל זאת "ויקם משה…", כי לגבי עניין מחלוקת "אין מחזיקין", אין חזקה, וצריך תמיד לנסות לפייס, וממילא גם יתפרש לפי פשוטו, "אין מחזיקין"- אין נותנים למחלוקת להשתרש…וגו'. הרי שאף על פי שבדרך כלל אומרים, רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, במקום שהדבר מונע או מחסל מחלוקת, זה מותר. מניין? ממשה שהלך אל דתן ואבירם (אחרונים).
ועוד כתב ר' חיים בנבנישתי בספרו חמרא וחיי כי כל המחזיק במחלוקת, אף על פי שהדין עימו, עובר בלאו, דהא כתיב "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", ולא רצה להחזיק במחלוקת והלך לקראתם כדי שיחזרו בהם. שאם לא הלך היה עובר משום מחזיק במחלוקת!
עוד משמע מדברי השאילתות שסובר כפשוטם של דברי ריש לקיש בסנהדרין ק"י ע"א: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת [פירש, שמחל על כבודו, והוא עצמו הלך לבטל את המחלוקת], דאמר רב: המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר "ולא יהיה כקרח וכעדתו" (במדבר י"ז ה') וגו'.
אמנם, הרמב"ם, בספר המצוות שורש ח' [עמ' 113] כתב: … והוא אמרה, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר… זה על צד האסמכתא, לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת, וכו'. והשווה שם, לא תעשה מ"ה: "לא תתגודדו"… וכן אמרו בסנהדרין [ק"י ע"א]… המחזיק במחלוקת… הוא גם על צד הדרש, אומנם גופיה דקרא הוא להפחיד, וגו'. אלא שהרמב"ן כתב שהוא לאו גמור מן התורה. (וכן מובא בסמ"ג לאוין קנ"ג, ובהלכות גדולות וכו'.)
כמה חמורה בעיני חכמינו ז"ל היא המחלוקת המפלגת את העם, ומביאה לידי שנאת אחים. וכמה חוכמה ורוח נבונה נדרשים מאת מנהיגי העם ליישר הדורים בכדי להגיע לידי הבנה והסכמה. והנה אין ספק שחלק משורשי המחלוקות יסודם בגאווה ויוהרה (וראו מה שכתב ר' ישראל אלנקאוה, בספרו מנורת המאור ח"ג, עמ' 168-167). ואילו התיקון הוא במידת הענווה (שם חלק ד', עמ' 200-143, "בעניין הענווה").
ותפילותינו שתהא ברכת הענווה על כל מנהיגינו, כי גדולה הענווה שמצלת בעליה מדינה של גיהנום ומכל צרה וצוקה ומחרון אף… ומנחלת לבעליה כסא כבוד… וכתיב, "יפאר ענוים בישועה…" (תהילים קמ"ט ד'), והקב"ה נוטה שלום לענווים, ולעולם יירשו ארץ, ויתעדנו ויתענגו על רוב שלום, שנאמר, "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום" (שם ל"ז י"א). ויהי זה בקרוב בימינו, אמכי"ר.
