הערות אחדות בשולי העיון מחדש בדרכם של "נאמני תורה ועבודה"

 

 

 

גיליון היובל של כתב העת "דעות" (חורף תשע"א) הקדיש את שלושת מאמרי הפתיחה שלו למעין "חשבון נפש". כמי שהיה בין מייסדי העיתון, אני חש תחושת שמחה על כך שכתב העת עדיין ממשיך לצאת בסדירות. תופעה זו מתרחשת חרף הקשיים התקציבים הכרוכים בעיתון מהודר ומעמיק, שמראש נועד לציבור משכיל המחפש את הקול המיוחד והמאתגר של התנועה. במאמר זה ברצוני להתייחס לשלושה מאמרים אלו בלבד.

מאמרו של אבי (אביעזר) ויס (1), מסכם מזווית ראייה היסטורית את המאבקים, ההצלחות והכישלונות, ובעיקר את האתגרים שעומדים בפני התנועה בפתחו של העשור השני של המאה העשרים ואחת. הסקירה שלו אכן מציגה תמונה אמינה של התנועה בשנותיה הראשונות ורוב המלצותיו ביחס לעתיד מקובלות עלי. אחד החידושים המרעננים שגיליתי במאמר, הוא דברי ביקורת על הגישה הפוסט-ציונית הפוגמת באתוס הציוני. הלך רוח זה אחראי, לדעתו, ל-"נטישת רעיון המדינה היהודית הדמוקראטית, איבוד חסר תקדים של צה"ל מיוקרתו הציבורית ומתחושת ההצדקה שבפעילותו, פירוק המפעל הציוני מערכיו." (2).

עוד אשוב בהמשך לנימה הביקורתית של "נאמני תורה ועבודה", אך ברצוני לפתוח בביקורת על העדר הביקורת כלפי התרבות החילונית במהלך כשלושה עשורים של פעילות התנועה. המגמה המקובלת בעבר, ולפי מיטב ידיעתי עדיין קיימת גם בהווה, הינה, מחד, פנים זועפות כלפי תופעות דתיות שאינן תואמות את הגישות החברתיות הליברליות וכלפי סימנים של הסתגרות מפני העולם החיצוני; ומאידך, פנים מסבירות כלפי הציבור החילוני ותרבותו. כללית גישה זו מבטאת עמדה הרמונית כלפי העולם המודרני, כולל ערכיו, נימוסיו ותפיסותיו; כאשר הבריח התיכון שמקשר בין החברה החילונית והדתית הוא הרעיון הציוני הרואה במדינה היהודית את התשתית לא רק לרווחה חומרית אלא גם לשגשוגה של תרבות לאומית. לפי דברי אבי ויס לאחרנה נפל דבר בחברה הישראלית שעלול לערער את מנוחתם של שלומי אמוני הציונות, דתיים וחילוניים כאחד. בשנים האחרונות החלו להישמע קולות פוסט-ציוניים, אשר מבקשים לקדם תפיסה אופנתית רווחת בעולם המערבי המתאפיינת בתמהיל של רלטיביזם ערכי ותרבותי, המשנה בצורה דרסטית את כללי המשחק בשוק הדעות.

מבלי להיכנס לפולמוס עם הגישה הפוסט-ציונות אני מבקש לומר מילים אחדות על אביה הרעיוני הלא הוא, הפוסט-מודרניות. מכיוון שברעיון הסובלני גלומה למעשה מידה רבה של התנשאות כלפי האחר – שהרי האדם הסובלני סבור שהאמת מונחת אצלו, אך מטעמים של תועלת או העדר יכולת הוא לא כופה את דעתו על זולתו – אין גישה זו יכולה להסתפק רק בסובלנות כלפי האחר. הגישה הפוסט-מודרנית מבקשת לפיכך ליישם עקרונות של פלורליזם מלא ("חזק" ) (3) כלפי עולם הדעות. פלורליזם זה שונה ממה שהכרנו בעבר ומכיל משמעויות חדשות ומהפכניות בתחום תורת ההכרה.
לפי גרסה זו האמת היא שאין לאמת שלנו עדיפות מהותית והכרתית על פני כל אמת אחרת, מפני שהאחר, ממש כמונו, חושב את האמת שלו לאמת אולטימטיבית. הגות זו(4), או אולי עדיף להגדירה רק כהלך רוח, מבקשת לסלק מן זירה את מלחמת הדעות העקובה מדם בין תפיסות חברתיות, תרבותיות, דתיות ומעל לכל אידיאולוגיות, שגרמה, וממשיכה לגרום, לזוועות הגדולות ביותר שביצע אדם כלפי זולתו בהיסטוריה האנושית. הניסיון ההיסטורי מלמד: האדם שמחפש בכוחות עצמו את האמת האולטימטיבית, או שמדמה למצוא אותה בהתגלות אלוהית, כמעט שהחריב את העולם במלחמותיו.

במציאות חדשה זו, אידיאולוגיה נחשבת למילה גסה, או ליתר דיוק האידיאולוגיה במובן הישן – שבקה חיים לכל חי, והיא עתה, נרטיב, או בתרגום לעברית – סיפר. במציאות זו קשה לקיים עוד את העולם הישן אשר ראה באידיאלים עקרונות-על מכוננים, הנתפסים כרעיונות צודקים ואמיתיים. גישה פוסט-מודרנית רואה בתפיסות המאמינות בעקרונות-על דבר שעבר זמנו, (5) שמאחוריהן נמצאים סוגי הכרה השבויים באשליות המסתירות את ערוותן של תשוקות, שאיפות אנוכיות, רווחים וטובות הנאה המגולמות בהסתרת "האחר" השונה, הנחות והחריג. במילים אחרות, הגישה הפוסט-מודרנית דוחה את המוחלטות של רעיונות מוסריים ערכיים, חברתיים, תרבותיים או לאומיים.

כאשר צועדים צעד נוסף בבחינת עקרונות-העל שהנחו את המדינה היהודית בהקמתה ולמעשה גם ברוב תקופות עצמאותה, מגלים שהאידיאל הציוני היה רעיון-על מכונן שנתפס בשעתו כרעיון צודק ואמתי מעין כמוהו. הציונות תבעה תחושה של שליחות, התמסרות, ולעיתים גם מסירות נפש פשוטו כמשמעו. אך בעולם של פלורליזם רדיקאלי אין עוד מקום לאידיאלים צודקים ונכונים, יש רק נרטיבים של קבוצות, קהילות ועמים. יתר על כן, הקבוצות הפוסט-ציוניות טורחות להציב לנוכח הנרטיב הציוני את הנרטיבים הנגטיביים של הציונות, הכוללים את כל הקבוצות שהועלמו או הוסתרו במהלך השנים שקדמו להכרזת העצמאות ושנים רבות אחריה. מובן אפוא, שהלך רוח מסוג זה מכשיר את הגישות הפוסט ציוניות, מסלק את האתוס הציוני מן השיח הישראלי ומבקש לרשת אותו כשיח הגמוני.

אני חולק על קביעתו של אבי וייס "שמשקלן האמיתי [של קבוצות הדוגלות בהלך רוח פוסטי] קטן מן המשתקף באמנות ובתקשורת." ראשית, הלכי רוח אלו מצויים במקומות המרכזיים ביותר שמשם ניתן להפיצם בנקל: באקדמיה, בתקשורת, בשטחי האומנות לגווניה ואפילו בעולם המשפט. שנית, "דרך הרוח מי ידע?" התפשטותם של רעיונות נעשה כמעט תמיד בהיסח הדעת, על ידי אוונגרד ההולך לפני המחנה. על פי רוב, הרעיונות נטמעים בצורה "טבעית" בשיח האופנתי, מבלי שהמשתמשים באותם רעיונות יהיו מודעים כלל למקורות, לבתי הגידול ולהשלכות המעשיות של דברי הגות שאמצו כדרך חיים. הלכי רוח פוסט-מודרניים מבקשים להביס ולמגר את הרעיונות והעקרונות של הציונות בגרסתם הקלאסית. בפועל הם מחוללים התנכרות הולכת וגוברת כלפי חזון המדינה היהודית כפי שנתפס על ידי הציבור הישראלי עד שנות השמונים של המאה הקודמת.

אמנם וייס לא התייחס להשפעת הפוסט-מודרניות על חיי הדת, אך הלך רוח זה עלול לגרוף בדרכו גם תחומי חיים אחרים. בתחום הדתי הגישה פוסט-מודרנית מבקשת להסיר את המסווה מעל עולם האשליות שמספקת דת שיש לה תיאולוגיה המניחה קיומם של היגדים אונטולוגיים ביחס להשגחה, ייעוד עם ישראל, תורה מסיני, ועוד ועוד(6). הווה אומר גישה כזו מערערת על תפיסות מטפיסיות במובן המקובל במסורת היהודית, ומסירה לא רק את קסם המסתורין שבו הן אפופות אלא גם את האמונה בהן. (7)כתוצאה הגיונית, תפיסה פוסט-מודרנית עשויה להעלות יהדות מסורתית "נינוחה" שמתחברים אליה אבל לא ממש מתחייבים לה. מהלך זה מתרחק מדתיות של שליחות ושל אידיאלים התובעים קורבנות. דמות זו של דתיות פוסט-מודרנית מצויה בקונפליקט מנטאלי ואמוציונאלי עם מי שרואה בתפיסת עולמו הדתית אידיאליזם של שליחות התובעת מחויבות והקרבה.
דומני, שבשיח של "נאמני" מתקשים לקבל תפיסה אשר מחד רואה בדת סוג של שליחות ואידיאליזם דתי, ומאידך מגלה פתיחות לתרבות העולם, פתיחות שמניבה תביעות מוסריות כלפי בעלי הדת וכלפי המשמשים בקודש, או התנגדות לשימוש פונדמנטליסטי בהלכה. יש שישמחו על התרחשות תופעה של דתיות פוסט-מודרנית ויברכו "ברוך שפטרנו" מתפיסת הדת כשליחות, שלדעתם היא מדיפה ניחוח של קנאות וזעם קדוש. (8)דא עקא, שיש בוויתור זה אימוץ התיוג שבאמצעותו מנסים היריבים הרעיוניים של התנועה לפסול את הביקורת המוסרית והתרבותית המושמעת כלפיהם. באופן פרדוקסאלי יש כאן נבואה שמגשימה את עצמה. הביקורת המוסרית של "נאמני תורה ועבודה" נהדפת על ידי המבוקרים באמצעות פסילה לגופו של הטוען, שאינו רציני ביחס לתפיסתו הדתית, וכך מתעלמים מטענה לגופה של הביקורת המוסרית או החברתית.

ברם, גישה המסתפקת במצבי רוח של התחברות לדת ולמנהגיה עלולה ליצור אחיזה רפה במסורת ולעודד דתיות רכה ולעיתים אף רופסת. כנגדה, תפיסה דתית אידיאליסטית מציגה דרך אוטנטית המקנה זהות דתית ומשמעות רוחנית. על בסיס תפיסה זו ניתן לבסס ביקורת אמינה כלפי אנשים הדורסים ברגל גסה את הצדק הטבעי כלפי החלש, הדחוי והמחוסר הגנה. כך ניתן להיאבק בידיים נקיות כנגד הגמוניה רבנית לא מוסרית, למחות על התנהלות בתי-דין רבניים שמשניאים את התורה על הבריות. ואולי הדבר החשוב ביותר, דתיות מסוג זה מעניקה משקל סגולי לזעקה כנגד חילול השם של יהדות מסתגרת ש"אוכלת ואינה עושה". לעניות דעתי, בדרך זו ניתן להשיב את עטרתן של דמויות ששילבו "תורה עם דרך ארץ" ליושנה, כפי שאבי וייס מתאר בערגה את סגל המורים של בית-ספר צייטילין בשנותיו היפות.

דומני, שניתן לזהות גישה דתית אידיאליסטית אצל חלק מהצעירים הדתיים המתגייסים בהתלהבות ליחידות מובחרות של הצבא. תופעה זו, שיש המכנים אותה "השתלטות" דתית על הצבא, הינה, לצערנו, החלפת משמרת של בני הקיבוצים שהיו בעמדות דומות בצבא בעבר. מבלי להיתפס להפרזה, ניתן לראות בתופעה זו את המהפכה הגדולה ביותר שעשתה הציונות הדתית בשני העשורים האחרונים. בעיני יש כאן קידוש השם מן המעלה הנשגבה ביותר. נכון שהדבר לצנינים בעיני חלקים מסוימים בציבור הישראלי, אך רוב הציבור יודע להעריך ולהוקיר את התרומה שאין ערוך לה לקיומה ושגשוגה של המדינה.

דבריו של אבי ויס בקשר לחשיבותה של אליטה ציונית דתית מקובלים עלי, ויותר מכך. אין ספק ששילוב בין תפיסות דתיות ומודרניות, כאשר שני המושגים הללו לא יהיו רק בגדר סיסמאות אלא יעברו תהליך של ביקורת וזיקוק משמעותיים, יכול לשמש בסיס לסוג של ברית חברתית חדשה בין דתיים וחילוניים. החברה הישראלית היום היא חברה המצויה באובדן דרך תרבותי ומוסרי. דווקא במצב זה, המחסור באנשי רוח דתיים בעלי זיקה לתרבות העולם הינו מצער ביותר. סימנים רבים בחברה החילונית מצביעים על חוסר נחת של האדם המגדיר את עצמו חילוני ועל חיפושי דרך ביחס למורשת ולזהות היהודית. אני מסכים עם ויס שהשילוב של כפל תרבויות, דתית וחילונית, הינו הטבעי ביותר עבור הדתיים המודרניים, אלא ששאלת האיזון בין שני המושגים הללו, שהיה בעבר בעיקר אינטואיטיבי, דורשת בירור מחודש. לצערי, לא ניתן להסתפק עוד בדוקטרינה כללית של המקף המחבר שד"ר בורג הגדיר באמצעותו את הדתי המודרני שהוא אזרח בו-זמנית בכמה עולמות(9).

אם הבנתי נכון, משה מאיר במאמרו מנסה לענות על שאלת זהותו של "נאמן תורה ועבודה"(10). הוא מעמיד במרכז זהות זו הן את הנאמנות והן את הביקורת. אדם זה "משלב נאמנות לדתו ולמורשתו עם ביקורת עצמית וחברתית". ברם, אם ננסה להתחקות אחר רעיונותיו, נראה שהביקורת נמצאת אצלו לעיתים במשחק סכום אפס עם העמדה הדתית. במילותיו הוא: "פעמים רבות הדתי מבטל את אפשרות העמדה הביקורתית, והביקורתי מבטל את אפשרות העמדה הדתית". אני מתקשה להתחבר עם קביעה זו אלא אם כן הוא סבור שהיהדות שאותה הוא מבקר שבוייה לחלוטין בידי כוחות החושך הסותרים מן היסוד את תפיסותיו התרבותיות. הוא מתחזק בדעתו וטוען שביקורת זו שבה הוא דוגל אינה מובנת מאליה בעולם היהודי המסורתי, שבו זרמים דתיים רבים נוטים להתעלם מן הקשיים בהלכה או בתרבות היהודית, וחיים לפיכך בניכור עצמי לא מודע.

אם ירדתי לסוף דעתו, הרי משה מאיר מציג למעשה זהות הבנויה על בסיס שלילת האחר השמרן, הלא רפלקסיבי, אשר משתיק בקרבו את קול המצפון ועונה אמן אחר רבותיו ואין לו אלא מה שעיניו רואות בספרים הקדושים. יש בתיאור זה מספר בעיות. ראשית, עמדה זו מכילה יותר מן השמינית של התנשאות מותרת, היא גם חוטאת בהכללה כלפי הזרמים והקבוצות האחרות שאינן מפעילות את הביקורת בפרהסיה ובעצימות הדומה לשלו. כמו כל הכללה היא חוטאת לאמת, שהרי כמעט בכל הקבוצות הדתיות האחרות, בפרט אלו שמכונסים תחת מנעד הזרמים של הציונות הדתית ישנה ביקורת.

בהקשר זה אני מבקש להזכיר את התופעה של פורום "תקנה" אשר משמש בשנים האחרונות גורם מבקר פנימי לגבי התנהלותן של סמכויות רבניות. חשוב לציין שהדיונים בפורום זה אינם מתנהלים על בסיס של בית-דין רבני וגם לא על פי דיני ראיות של ההלכה. שיקוליהם מעוגנים גם בעקרונות מוסריים אנושיים ולא רק הלכתיים. עד הקמת פורום זה לא פיללנו לתופעה שבה גברים ונשים מהנהגת הציונות הדתית ישבו ייחד ויקבעו גורלות בנושא פניות ותלונות שמופנות אליהם. עובדה ראויה לציון, שהיושבים בפורום זה אינם חברי מזכירות "נאמני תורה ועבודה" וגם אינם נמנים על המועצה המורחבת של התנועה.

אך לא זו הבעיה העיקרית בהצגת הדברים של משה מאיר. הזהות של "נאמן תורה ועבודה" לפי התיאור של משה מאיר אינה זהות חיובית אלא זהות הנבנית משלילת האחר. היא בנויה על שלילת החרדים, החרד"לים, הברסלבים ועוד. שלילה זו, בסופו של דבר, מניבה זהות בעייתית חסרת עמוד שדרה של ממש, או גרוע מכך, זהות אחרת שאולי מעוניינים בהסתרתה. לזכותו של בעל המאמר יאמר, שהוא אף מזהה אצל בעלי עמדה ביקורתית רדיקלית התרחקות מכל קבוצת השתייכות. "ככל שגוברת קבוצת האיכויות השליליות לעומת החיוביות, כך מתערערת ההשתייכות ויש אף חשש שהיא תתבטל". יוצא אפוא, שעמדה זו בגילוייה הקיצוניים מצויה במעגליות ללא מוצא שהרי ללא כל השתייכות אין זהות וללא זהות אין השתייכות.

לדעתי, משה מאיר חשף את החולשות העיקריות של העמדה הביקורתית, אך דומה שהוא אינו מצליח להציג דרך הפורצת את המעגליות שהוא מזהה אצל "נאמן תורה ועבודה". אני מתקשה למצוא אצלו קווי אפיון של זהות חיובית אשר יקנו לקבוצה רעיונית זו את התוך, את הליבה, ומעל לכל את העצמיות האוטנטית. תחושתי היא, שהואקום של העדר זהות חיובית מזמין את הנהיה אחרי הרוחניות הפשוטה של היהדות שאותה אנו מוצאים אצל בני נוער רבים מקרב הציונות הדתית. דורשי נוטריקון אף כללו תופעה זו בראשי תיבות חבקו"ק – חב"ד ברסלב, קרליבך וקוק, המייצגים את הקבוצות העיקריות הלוכדות בקסמיהן את מיטב הנוער שלנו. בחשבון הנפש שהוא מבקש לשתף בו את קוראיו, חסרה לי התייחסות לתופעה חברתית כה חשובה ונכבדה, הקוסמת לנוער המחפש משמעות רוחנית בחייו. הגם שאין אנו מתלהבים מתופעה זו, היא צריכה אולי להציג סוג של מראה מהופכת לנוכח אותה גישה ביקורתית שכלתנית שעליה גאוות כותבי המאמרים, החוברות והספרים שמפיקה התנועה חדשות לבקרים.
לסיום הייתי מבקש להעיר הערה אחת בעקבות מאמרה של רבקה רוזנר(11) העוסק בתכנים של "דעות". אין ספק שכתב עת זה העלה על סדר היום הציבורי נושאים שאיש לא עשה זאת קודם. העיתון פרץ והביא רוח חדשה ורעננה בעולם השיח הציוני הדתי שסבל מדוגמטיזם עקר בלתי ביקורתי. לטעמי חסרים ב"דעות" מאמרים בתחום התיאולוגי הקשורים לתפיסות עולם דתיות מודרניות. אמנם רוח הזמן אינה מיטיבה עם מי שעוסק בתחום זה, אך בהמשך לדברים שכתבתי לעיל על מצבן של האידיאולוגיות – הנמצאות במצב של ירידה בבורסת הדעות – לא יהא זה נכון להתעלם מנושאים אלו. אדם דתי אינו יכול להיוותר ניטראלי מבחינת השקפת עולם, כשם שאינו יכול להכריז על ניטראליות ערכית בתחומי המוסר וההלכה וביחסו למדינה היהודית.

 

ד"ר מאיר רוט שימש בעברו כיו"ר תנועת "נאמני תורה ועבודה".

 

הערות שוליים:

1.אביעזר ויס, " 'נאמני תורה ועבודה' – מעין חשבון נפש", עמ' 7-4.
2.שם, עמ' 6.

3. ראו אבי שגיא, "הדת היהודית: סובלנות ואפשרות הפלורליזם", בתוך ספרו, אתגר השיבה אל המסורת, עמ' 323-302, בר-אילן תשס"ג.
4. קיימת ספרות ענפה בתחום הכרת ההגות הפוסט-מודרנית, ראו: ד' גורביץ', פוסטמודרניזם – תרבות וספרות בסוף המאה העשרים, תל אביב 1997; עדי אופיר, "פוסטמודרניזם – עמדה פילוסופית", בתוך, חינוך בעידן הפוסטמודרניסטי, בעריכת א' גור-זאב, ירושלים תשנ"ז, עמ' 164-135.
5. בלשונו של ליוטר "מטה-נרטיב". ראו,ז'אן-פרנסואה ליוטר, המצב הפוסט מודרני, מצרפתית גבריאל אש, "שתי שיחות מתוך בצדק", מצרפתית אריאלה אזולאי, תל אביב 1999, עמ' 130-120.

6.ראו מאמרי, "יהדות בין המצרים של מודרנה ופוסט מודרנה" בתוך, דרכי שלום, עיונים בהגות יהודית, מוגשים לשלום רוזנברג, בעריכת בנימין איש שלום, בית מורשה תשס"ז, עמ' 50-33.
7.ראו אבי שגיא, "דת ללא מטפיסיקה: פתיחות להגות יהודית חדשה", בתוך ספרו, אתגר השיבה אל המסורת, עמ' 407-386, בר-אילן תשס"ג.
8.ראו גילי זיוון, דת ללא אשליה- נוכח עולם פוסט-מודרניסטי, הקיבוץ המאוחד תשס"ו.

9.ראו מאמרי, "בין שלוש חזיתות -שיחה עם ד"ר בורג", בתוך הציונות הדתית בראיה מחודשת, בעריכתי, נאמני תורה ועבודה 1988.
10. משה מאיר, " 'נחפשה דרכנו : נאמני תורה ועבודה – מה איבדנו בדרך", עמ' 11-8

11. רבקה רוזנר, "בעד מציאות אחרת: מחשבות על 'דעות' ועל הביקורת כלפיו", עמ' 13-12.