הרבנות לא יכולה/ תני פרנק, השילוח

לקריאת המאמר המלא כפי שפורסם בשילוח לחצו כאן

מבנה מערך שירותי הדת בישראל מסועף ומסורבל, ואינו מאפשר רפורמות ושיפור גם כשיש רצון בכך. יש להוביל לתיקונים מבניים רוחביים שבטווח הארוך יבריאו את המערכת

תני פרנק הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה

בקיץ 2013 נכנסו לתפקידם שני הרבנים הראשיים הנוכחיים, הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף. שניהם בנים של רבנים ראשיים לשעבר, שניהם מייצגים עמדות חרדיות. הרב לאו, בנו של הרב הראשי לשעבר הרב ישראל מאיר לאו, נבחר לרב האשכנזי הראשי לאחר מרוץ צמוד כמועמד החרדים אל מול מועמד הציונות הדתית, הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני צהר. הרב יוסף, בנו של הרב הראשי לשעבר ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס הרב עובדיה יוסף, נבחר כרב הספרדי הראשי וקיבל את כינוי הכבוד "הראשון לציון". על אף ייחוסם הרבני, במהלך שש השנים שחלפו מעת בחירתם מעמדה הציבורי של הרבנות המשיך להתדרדר.

במדד הדמוקרטיה לשנת 2017 של המכון הישראלי לדמוקרטיה אמון הציבור היהודי ברבנות הראשית עמד על 20% בלבד. בכך הגיעה הרבנות למקום האחרון מבין המוסדות הרשמיים שנבדקו, ובמקום הלפני האחרון בכלל המוסדות (מתחתיה היה רק מוסד המפלגות). בהשוואה, במדד הדמוקרטיה לשנת 2014, הרבנות קיבלה 29% במדד אמון הציבור, מדד נמוך כשלעצמו. גם במדד הדת והמדינה שמתפרסם מדי ערב ראש השנה על ידי מכון סמית', המדד המקיף ביותר העוסק בסוגיות דת ומדינה, נבדק אמון הציבור ברבנות הראשית בשנתיים האחרונות. ב-2017 הרבנות הראשית זכתה להיות המוסד הכי פחות אמין אחרי הממשלה, עם 19% שציינו אותו כמוסד בו יש להם את האמון הנמוך ביותר. ב-2018 הרבנות נותרה במקום השני מהתחתית במדד האמינות, הפעם עם 20% משתתפים שציינו אותה כמוסד עם האמון הנמוך ביותר.

אין ספק שמעמד הרבנות בקרב הציבור היהודי בישראל נמצא בשפל היסטורי. יש מי שמאשים "גורמים חיצוניים" שמבקרים את המערכת מבחוץ בנושא, אך כמו בכל מקרה דומה – אין עשן בלי אש. הביקורת היא תולדה של תחלואי המערכת, שהגיעו לשיאן עם כניסת רב ראשי לשעבר, יונה מצגר, מאחורי סורג ובריח.[1]

אמצע הקדנציה של הרבנים הראשיים חלפה זה מכבר, וכללה כמקובל החלפת תפקידים: הרב לאו שכיהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית בחמש השנים האחרונות נכנס לתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול בו אחז הרב יוסף והרב יוסף התחיל לכהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית. זמן טוב לסיכומים ובחינה של התהליכים השונים שעברו בשנים האחרונות על הרבנות הראשית.

במאמר זה אטען כי לא בהכרח שה"רבנות" (ומייד אדרש למורכבותו של מוסד זה) אינה רוצה לשפר את דרכיה ולתקן את שירותי הדת; היא אינה מסוגלת. היא אינה מסוגלת בגלל המבנה המורכב והמסובך של מערכת שירותי הדת שמאופיינת כלא-היררכית, בעלת מבנה דואלי של סמכות ביצועית לצד סמכות הלכתית ללא הפרדה ברורה בין השתיים. היא אינה מסוגלת כי היא מורכבת ממאות גורמים מקומיים שפעמים רבות אינם סרים למרותו של הרגולטור. והיא אינה מסוגלת כי היא נגועה בפוליטיקה מפלגתית ומשפחתית עמוקה, באופן שלא מאפשר שינוי מהותי וכניסת "דם" חדש למערכת. לאור זאת, כל ניסיון לרפורמה נקודתית, ייבלם על ידי אינסוף הגורמים המעורבים המושכים את המערכת כל אחד לכיוונו שלו. על אף כל האמור, המצב אינו חסר תקנה. בסופו של המאמר אציע שינויי רוחב מבניים קונקרטיים, מדודים אך אפשריים בעלי פוטנציאל ממשי להבראת המערכת בטווח הארוך.

כשאת אומרת "הרבנות" – למה את מתכוונת?

נתחיל מהשאלה הבסיסית – מה היא בכלל "הרבנות"? כדי להבין את התהליכים ואופן הפעולה המורכב של מערכת שירותי הדת והרבנות הראשית, חשוב להבין, למה בדיוק הכוונה? מבקרים רבים של הרבנות הראשית נוקטים בלשון המקוצרת "הרבנות" כשהם באים בתלונות. דוגמאות לכך לא חסרות: "הרבנות" פוגעת בבעלי עסקים בדרישות הכשרות שלה; "הרבנות" מתייחסת באופן מזלזל לעולים יוצאי מדינות ברה"מ לשעבר כשהיא מחייבת אותם לעבור בירורי יהדות; "הרבנות" לא באמת מנסה לפתור את בעיית סרבנות הגט והעגינות; "הרבנות" לא מטפלת כראוי במשבר הגיור.

עם זאת, תחת הכותרת הכללית "רבנות" מתחבאים גופים שונים וישויות שונות, שלא בהכרח קשורים זה לזה, לא בהכרח מתקשרים זה עם זה, ובהכרח אינם כפופים לגורם אחד מרכזי ובעל סמכויות. בכל תחום תוכן יש גורם אחר שנושא באחריות התפעולית או ההלכתית, אך כמעט תמיד לגורמים אחרים, שאינם כפופים לגורם האחראי, יש נגיעה והשפעה על התחום גם כן. התמונה הכללית היא של מערכת נטולת היררכיה שמורכבת מגופים בעלי אינטרסים או אג'נדה מנוגדים שביניהם מתקיימים קשרים סבוכים. להלן ננסה לעשות קצת סדר, ובתוך להמחיש את גודל האנדרלמוסיה, בענפים המרכיבים את תחום שירותי הדת בישראל, מתוך התמקדות ב"שחקנים" המרכזיים בדרמה הרבנית: הרבנות הראשית; המשרד לשירותי דת; המועצות הדתיות; רבני הערים; ומערכת בתי הדין הרבניים. בנוסף לאלו נציין גם שחקן זוטר, אך שנודע לו משקל רב ביותר בתחום עליו הוא מופקד, הלא הוא מערך בתי הדין המיוחדים לגיור.

באמרנו הרבנות הראשית, כוונתנו למעשה למועצה בת 17 רבנים, בה חברים גם שני הרבנים הראשיים, כאשר אחד מהם עומד בראשה ברוטציה. לעניינו, למועצת הרבנות הראשית שני תפקידים עיקריים: מתן כשירות לרבנים לכהן כרבני ערים וכדיינים; וניסוח הכללים ההלכתיים לשירותי הדת בישראל, ובכלל זה רישום לנישואין, כשרות, קבורה וכיוצא באלו.[2] הרבנות הראשית, באופן רשמי, היא יחידת סמך ממשלתית של המשרד לשירותי דת. (קרי, היא פועלת במסגרת המשרד, אך נהנית מעצמאות יחסית ואינה כפופה לו). הרבנים הראשיים ועשרה מתוך חברי המועצה נבחרים בידי גוף בוחר מיוחד, המורכב מרבנים, נציגי ציבור שרובם בעלי תפקידים ברשויות המקומיות ומספר חברי כנסת.

המשרד לשירותי דת, גלגולו של משרד הדתות ההיסטורי, הוא האמון על שירותי הדת בישראל. הפונקציה המרכזית של המשרד הוא תקצוב המועצות הדתיות ופיקוח עליהן, ותקצוב הקמתם של מבני דת. בראשו עומד השר לשירותי דת, נבחר ציבור מקרב אחת ממפלגות הקואליציה.

המועצות הדתיות הן גופים מוניציפאליים היושבים בתוך הרשות המקומית אך מנוהלים באופן עצמאי ממנה, על ידי ממונים מטעם השר לשירותי דת או על ידי יו"ר שנבחר בקרב גוף סמי-ייצוגי. המועצות מספקות שירותי דת מרכזיים כמו הרישום לנישואין ושירותי השגחה על כשרות. בשלב זה אפשר כבר להצביע על אחת הבעיות המסרבלות את שירותי הדת בישראל. כאמור, הרגולטור האמור לפקח על פעילות המועצות הוא המשרד לשירותי דת; אולם למעשה, הסמכות לקבוע את הסטנדרטיים ההלכתיים-מקצועיים נמצאת בידי מועצת הרבנות הראשית. כך יוצא שהמועצות הדתיות מקבלות את הנחיותיהן מגוף אחד, אך הן מפוקחות ומתוקצבות על ידי גוף אחר.

לצד המועצות הדתיות, מכהנים בכל רשות רבני ערים או רבנים אזוריים. רבני הערים הם הסמכות ההלכתית האזורית: הם רשמי הנישואין והם החותמים על תעודות הנישואין, תעודות הכשרות וכיוצא באלו. רבני הערים כפופים בעקרון לרבנות הראשית; אולם בפועל, הם נהנים מעצמאות כמעט מוחלטת. רבני ערים ממונים בידי גוף מקומי מיוחד, וזוכים לקביעות מרגע המינוי; מכהנים עד גיל פרישה, עם אפשרות להארכה אוטומטית של כהונתם גם לאחר מכן; והדרך להדחת רב עיר מסורבלת עד כדי בלתי אפשרית.[3]

יחידת סמך נוספת של המשרד לשירותי דת היא מערכת בתי הדין הרבניים. כמקובל במערכות שיפוטיות, מדובר במערכת עצמאית, אך הרבנות מעורבת בה בשלשה אופנים מרכזיים: בראש המערכת עומד אחד הרבנים הראשיים (ברוטציה, בזמן שמקבילו מכהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית), הנושא בתואר נשיא בית הדין הרבני הגדול; הרבנים הראשיים חברים בוועדה למינוי דיינים; וכאמור לעיל, הרבנות הראשית היא המסמיכה רבנים לכהן כדיינים. על הצדדים המנהליים של המערכת מנצח מנכ"ל בתי הדין, האוחז בסמכויות ניהוליות, ואמון על שיבוץ הדיינים וקביעת סדרי הדיון. המנכ"ל ממונה בתיאום בין השר לשירותי דת והרב הראשי המכהן כנשיא בית הדין הרבני הגדול. עיקר עבודתם של בתי הדין עוסק בסוגיות מעמד אישי: כל תיקי הגירושין בישראל, גם של מי שנישא בנישואין אזרחיים בחו"ל, בירורי יהדות לצורך רישום לנישואין, ממזרות, גיור וכיוצא באלו.

כבר כעת נדמה שהתמונה בהירה דיה, או שמא מעורפלת דיה, על מנת לחוש שהמכלול המכונה בשיח הציבורי "רבנות" הוא צבר מורכב מאוד של גופים שלא כפופים לאף גוף מרכזי, מייצגים בעלי עניין שונים ולכולם דריסת רגל כזו או אחרת אלו באלו. נתאר בקצרה את הדינמיקה הנוצרת בעקבות כך, בהתייחס לשניים מהנושאים המרכזיים בשיח הציבורי בהקשר שירותי הדת: נישואין וכשרות.

הרישום לנישואין – אחת הסמכויות המשמעותיות ביותר, ובהתאם אחד מהמונופולים המשפיעים שיש למערכת הכוללת המכונה "הרבנות" – מוטלת על רבני הערים ומתופעלת על ידי המועצות הדתיות. הרבנות הראשית מוציאה הנחיות רישום לנישואין (המתפרסמים מעת לעת בחוזר המנכ"ל לשירותי דת), אך בפועל רשמי הנישואין – רבני הערים – מנהלים מדיניות משל עצמם, אם לחומרא אם לקולא, ובהבדלים משמעותיים בין עיר לעיר ולעתים בין רשם לרשם באותה העיר. דוגמה מתוקשרת לכך היא מקרה הרבנות בפתח תקווה, שם בהוראת רב העיר סרבו לאורך שנים, לפחות עד שנת 2016, לרשום יהודים מבני העדה האתיופית לנישואין, כנגד הוראות הרבנות, סגויה שנפתרה לבסוף בהסמכה של אדם חיצוני לשמש כרשם נישואין במקום רב העיר.[4]

יש ומתעוררת שאלה לגבי מידת יהדותו של האדם המבקש להירשם לנישואין, והוא מופנה לבית הדין הרבני האזורי לטובת הליך "בירור יהדות". גם כאן ישנן הנחיות מטעם הרבנות באלו נסיבות יש להפנות לברור יהדות, וגם כאן רשמים שונים מנהלים מדיניות משל עצמם – לעתים מפנים כאלו שההנחיות אינן מחייבים להפנותם או נמנעים מלהפנות כאלו שההנחיות מחייבות להפנותם. הרכב דיינים ידון בשאלת יהדותו של המבקש, שיצטרך להביא עדויות ליהדותו ולעבור ראיון אצל "חוקר יהדות".[5]  ישנה רשימה של חוקרי יהדות המוסמכים לכך בידי הרבנות הראשית, אולם יש ובתי הדין משתמשים בחוקרים חיצוניים, בהם כאלו שהרבנות אינה מאשרת. אם כן "הרבנות" בהקשר הנישואין הם רבני הערים (והפקידים במועצות הדתיות השונות), דיינים בבית הדין הרבני והרבנות הראשית.[6]

מקרה מתוקשר מהשנים האחרונות הממחיש את הבעייתיות בהסדר הקיים הוא סוגיית גיורי הרב יחזקאל לוקשטיין. בשנת 2016 הגיע תיקה של עולה שבקשה להירשם לנישואין כיהודיה לבירור בפני בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה. כראיה ליהדותה הגישה תעודת גיור חתומה בידי הרב יחזקאל לוקשטיין, רב אורתודוכסי-מודרני חשוב בניו-יורק. בית הדין פסל את הבקשה, ואף קבע שגיוריו של הרב לוקשטיין ככלל אינם מוכרים ואינם תקפים. מקרים כאלו הם עניין שבשגרה, אך מקרה זה עורר סערה רבתי, שכן בין מאות הגרים שגייר הרב לוקשטיין ישנה גם יעל קושנר הלא היא איוונקה טראמפ, ביתו של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ. הרבנים הראשיים מיהרו להכריז שהם מכירים בגיוריו של הרב לוקשטיין, והוציאו מכתב רשמי החתום בידי ראש תחום גירות ואישות ברבנות הראשית, הרב איתמר טובול, המאשר זאת. בית הדין האזורי סירב להפוך את החלטתו, תוך שהוא מגייס לטובתו גם את ראש מערך בתי הדין המיוחדים לגיור (שעוד יידונו בהמשך), שטען אף הוא שהגיורים אינם מוכרים (זאת למרות שהכרה בגיורי חו"ל כלל אינו כלול בתחום פעילותם של בתי הדין המיוחדים לגיור). לבסוף פסק בית הדין שאין לרשום את האישה לנישואין אלא אם תתגייר שוב לחומרה, אך משכו את הקביעה הגורפת בנוגע לאי-ההכרה בגיורי הרב לוקשטיין.[7]

נושא נוסף שעולה תדירות על סדר היום הציבורי הוא נושא הכשרות. כשמדברים על "מונופול הכשרות של הרבנות", יש לחדד שלא מדובר במונופול ממשלתי יחיד, אלא בשלל מונופולים מקומיים של רבנים מקומיים. לפי החוק, הרב המקומי הוא בעל הסמכות למתן תעודות הכשר במקום מושבו. רב העיר חותם על תעודות הכשרות, והמועצה הדתית אחראית לנושא התפעולי מול בעלי העסקים, כולל שיבוץ המשגיחים וגביית התשלומים. המשגיחים עצמם אינם עובדי המועצות הדתיות אלא מועסקים ברוב המקרים ישירות על ידי בעל העסק. הרבנות הראשית מוציאה הנחיות בנושא; אך בפועל רבני הערים לא מחויבים ליישמן (בדומה לסוגיית רישום הנישואין) ואכן זה המצב ברוב המקרים. "הרבנות" במקרה הזה כוללת רבנים מקומיים שונים, פקידים במועצה הדתית, ולפעמים המשגיחים עצמם.

הערה אחרונה, בטרם נעבור לכשל האקוטי השני בשירותי הדת בישראל: בעיה החורזת את כלל מערך שירותי הדת היא הקושי להבחין בין הפנים המנהליים לפנים ההלכתיים של השירות. באופן עקרוני ישנה חלוקה בכל המערכות בין הפן ההלכתי, עליו בדרך כלל מופקד גורם רבני, והפן התפעולי, עליו מופקד בדרך כלל גורם מינהלי. עם זאת, הערבוב בין הלכה ותפעול מתרחש תדיר. למשל, בנושא הכשרות, אליו נדרש בהרחבה בהמשך: האם היקף שעות ההשגחה הוא סוגיה מנהלית, של שעות העסקה, או סוגיה הלכתית, הנוגעת לתדירות נדרשת של משגיח על מנת שניתן יהיה "לסמוך" עליו? האם שיבוץ משגיח הוא פעולה הלכתית או מינהלית? בשל אופיה של ההלכה היהודית, קשה להבחין בין פעולות מינהליות גרידא לבין כאלו שיש להן משמעות הלכתית, ולכן ישנו מתח מתמיד ולעתים מאבקי כח בין הגורמים האמונים על הפסיקה ההלכתית – קרי – הרב המקומי או רבנים שהוסמכו לכך על ידי מועצת הרבנות הראשית, והגורמים האמונים על תפעול המערכות – קרי – ראשי המועצות הדתיות והפקידים.

בחלק זה הוצג המבנה הסבוך והלא-היררכי של שירותי הדת שמרכיבים את הצבר המכונה "הרבנות". בחלק הבא נעסוק במאפיין נוסף של המערכת שניצב כחסם בפני שינויים אפשריים: הפוליטיזציה החריפה של מערך שירותי הדת בישראל.

ידו בכל ויד כל בו

כשבוחנים לעומק את מערכות שירותי הדת בישראל, קשה עד בלתי אפשרי להתעלם מהדינאמיקה הפוליטית. הפוליטיקה המפלגתית מחלחלת לתוך המערכות ושזורה בהן. להלן אסקור תופעה זו ואנסה לענות על השאלה – עד כמה לפוליטיקה יש משקל בכשלים המבניים של הרבנות ושירותי הדת?

ראשית נפנה לבחון את ראשי מערכת הרבנות ואופן מינויים. הרבנים הראשיים, העומדים בראש מערכת שירותי הדת, בתפקידיהם כנשיא בית הדין הרבני הגדול, נשיא מועצת הרבנות הראשית וראש העדה הדתית הממונה על מתן תעודות ההמרה (גיור), אינם ממונים לתפקידם על ידי וועדה איתור מיוחדת או במכרז אלא נבחרים על ידי גוף בוחר מיוחד אשר נקבע בחוק. הרכב הגוף הבוחר שכולל 150 נציגים מבטיח כי המועמדים שיבחרו יהיו אלו שיקודמו על ידי המפלגות הדתיות ובכך מוכנסת הפוליטיקה המגזרית עמוק לתוך קרביה של הרבנות. 80 מחברי הגוף הבוחר הינם רבנים ו-70 נוספים הינם נציגי ציבור מתוכם 18 רבנים נוספים שהינם ראשי המועצות הדתיות בערים ובמועצות האזוריות הגדולות ו-5 חברי כנסת שרובם בד"כ קשורים אף הם במפלגות הדתיות. כך גם בלי בדיקה של נציגי הרשויות המקומיות שממלאים את רוב המקומות הנותרים בקרב נציגי הציבור, מדובר בלפחות 98 נציגים דתיים עם זיקה פוליטית/מפלגתית מגזרית בהחלט מתוך 150 הבוחרים. הציבור הרחב בישראל כמעט ואינו מיוצג בגוף זה אשר בוחר אף את חברי מועצת הרבנות הראשית שאחראית כאמור על הפסיקה ההלכתית וההנחיות ההלכתיות למערכת .

אם נמקד לרגע את המבט בתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול, נבין עד כמה המערכת פוליטית יותר משהיא מקצועית. בניגוד לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, בו מכהן אחד משופטי בית המשפט העליון לפי שיטת הסניוריטי, נשיא בית הדין הרבני הגדול אינו דיין ואינו חייב להיות דיין לפני כן. לא זו אף זו; הוא אינו חייב להיות אפילו בעל כושר לדיינות, כי הוא נבחר כרב ראשי על ידי גוף פוליטי כמתואר לעיל. שני הרבנים הראשיים דהיום אכן אינם בעלי הכשרה לדיינות ונכנסו לתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול ללא כל ניסיון קודם כלל. עובדה מדהימה זו נובעת מכך שמדובר בתפקיד פוליטי שמלכתחילה תנאי הסף לבחירתו הם מינימליים יותר מתפקידים מקצועיים. הרי לכם סימפטום של המחלה או לחילופין תוצר לוואי בעייתי.

ואם כבר ציינו את בתי הדין הרבניים, יש לומר כמה מילים על הליך בחירת הדיינים. הדיינים נבחרים על ידי וועדה למינוי דיינים שמורכבת מחברי כנסת, נציגי לשכת עורכי הדין, הרבנים הראשיים, דיינים בבית הדין הרבני הגדול, וטוענת רבנית. השר העומד בראשות הוועדה, בניגוד לוועדות אחרות למינוי בעלי תפקידים שיפוטיים כגון הוועדה למינוי שופטים, אינו תמיד שר המשפטים אלא שר אחר. בקדנציה הקודמת של הכנסת היה זה השר יובל שטייניץ, שר האנרגיה. מה לשטייניץ ולמינוי דיינים? זו הייתה פשרה שנעשתה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, בהם בש"ס התעקשו לקחת את ראשות הוועדה משרת המשפטים דאז, איילת שקד, המזוהה עם הציונות הדתית, והפשרה הייתה למנות גורם אחר שלא מטעם מפלגה דתית כזו או אחרת. כך נבחר שטייניץ.

תחום נוסף בו הפוליטיזציה של שירותי הדת בא לידי ביטוי באופן מובהק – נושא מרכזי בשיח הציבורי שטרם נגענו בו – הוא הגיור. מי שמבקש להתגייר ולהמיר דתו ליהדות בישראל, עושה זאת באמצעות גוף שטרם צוין עד כה: בתי הדין של מערך הגיור הממלכתי, להם יש סמכות מנהלית.

מערך הגיור הממלכתי הוקם בשנת 2003 על ידי ראש הממשלה שרון, שראה בגיור סוגיה לאומית. מלכתחילה הוקם מערך זה במשרד ראש הממשלה, על רקע מאבקים ארוכים בנושא בתוך הממסד הרבני הרשמי והבלתי רשמי וקריסתם של מערכי גיור קודמים, והוצב כמנותק מהרבנות ועצמאי ממנה. ניסיון זה לא צלח, ועננה של מאבקי שליטה מעיבה על מערך הגיור מיום היוסדו, דבר הבא לידי ביטוי בכמה פנים. ראשית היא שאלת עצם מיקומו במערך הממשלתי. המערך הוקם כאמור במשרד ראש הממשלה. עם זאת, עקב דרישת המפלגות החרדיות הוא עבר במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-33 (אחרי בחירות 2013) הוא עבר לחסות תחת המשרד לשירותי דת. במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה- 34 (אחרי בחירות 2015) הוא נדד שוב, חזרה למשרד ראש הממשלה, הפעם בלחץ מפלגת הבית היהודי; זאת במסגרת קח-תן בתמורה להוצאת בתי הדין הרבניים ממשרד המשפטים, שעתיד היה לעבור לשליטת הבית היהודי, והעברתם אל המשרד לשירותי דת בשליטת מפלגת ש"ס. בישראל הוא למעשה העניין הדתי היחיד כמעט שאיננו כפוף כיום למשרד לשירותי דת כמשרד הממשלתי האמון על שירותי הדת היהודיים. ל"שוק" זה של יחידות סמך ממשלתיות, במסגרת מאבקי שליטה על שירותים לאזרח,  אין אח ורע בפעילות הממשלה.

שנית, מאבק השליטה על מערך הגיור בא לידי ביטוי במלחמות מינויים, שנכון להיום ידה של הרבנות נמצאת בה על העליונה. על תעודת הגיור (תעודת המרה בלשון מקצועית) חתומים שניים: ראש מערך הגיור, הממונה על ידי ועדת איתור ייעודית בה לשר לשירותי דת כוח משמעותי, ואחד מהרבנים הראשיים. בראש מערך הגיור עמד עד לפני כשנה הרב יצחק פרץ, ולאחרונה החליפו הרב רפי דיין. הרב דיין, עובד מערך הגיור, הוא החותם על תעודות הגיור מטעם הרבנים הראשיים עוד מתחילת שנות האלפיים, תקופת כהונתו של הרב הראשי הספרדי הרב בקשי-דורון, ונכון להיום הוא חובש את שני הכובעים גם יחד: נציג הרבנות ונציג הרגולטור. כך נוצר מצב שלמרות ניסיונה של מפלגת הבית היהודי להפריד את מערך הגיור משאר שירותי הדת בישראל, בפועל נציג הרב הראשי הוא זה אשר ברצותו מאשר וברצותו בולם גיורים.

אפיק שלישי ואחרון של הפוליטיזציה של מערך הגיור הממלכתי הוא הערעור על תקפותם בידי גורמים ממלכתיים אחרים ברבנות. מי שעוקב אחר הנושא בתקשורת ודאי יודע שמעת לעת יוצא ערעור גורף על תקפות הגיורים של מערך הגיור הממלכתי מאת דיינים בבתי הדין הרבניים, ששיאו בהתנגשות בשנת 2008 בין הרב הראשי דאז הרב שלמה עמאר, שכיהן כנשיא בית הדין הרבני, לבין הדיין הרב אברהם שרמן, שנתן פסק דין שפסל אלפי גיורים ממלכתיים ובכך מנע את אפשרותם של אותם גרים להינשא.[8] מאידך, השיח הציבורי רווי בקריאות חוזרות ונשנות להקל על תהליך הגיור על מנת להעלות את כמות המתגיירים מקרב "חסרי דת" – עולים שעלו לארץ מתוקף חוק השבות אך אינם יהודים על פי ההלכה, ואף נעשו ניסיונות חקיקה בנושא, שקודמו בעיקר בידי פוליטיקאים ציוניים דתיים.[9]

באופן מצער, אך בה במידה לא מפתיע, מאבקי השליטה הפוליטיים על זרועות הרבנות אינם רק אידאולוגיים. מערך שירותי הדת בישראל נגוע באופן עמוק בנפוטיזם ובמינויים פוליטיים.

כיצד נראה הנפוטיזם במערכות הדת בישראל? ראשית, הרבנים הראשיים הנוכחיים הם בנים של רבנים ראשיים לשעבר – הרב עובדיה יוסף ז"ל והרב ישראל מאיר לאו יבדל"א. הם כמובן לא הראשונים להיות בנים-של או קרובי משפחה של רבנים ראשיים לשעבר או חברי מועצת רבנות ראשית לשעבר. אמנם פעמים רבות אנו מוצאים גם בכנסת ובממשלה קירבת משפחה ושרים שהם בנים או בנות של פוליטיקאים אך הדבר חריג הרבה יותר ממה שקורה ברבנות הראשית. מבט על מועצת הרבנות הראשית הנוכחית מדגיש זאת. מתוך 15 חברי המועצה- הרב יעקב שפירא הוא בנו של הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא ז"ל, הרב שמואל אליהו הוא בנו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ז"ל, הרב יהודה דרעי לעומת זאת הוא אחיו של יו"ר ש"ס הבלתי מעורער אריה דרעי. הרב יצחק רלב"ג הוא חמיו של הרב הראשי דוד לאו. עד לפני מספר חודשים אף כיהן בה הרב אברהם יוסף, אחיו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף ובן נוסף של הרב עובדיה יוסף.[10]

בדיקה נוספת שמאששת טענה זו של נפוטיזם פוליטי עמוק במועצת הרבנות נוגעת לתפקידים במערכת הרבנות של משפחות מסוימות. הברורה מכולם היא משפחת יוסף. לא רק הבנים מכהנים בתפקידי רבנות כפי שנכתב לעיל, אלא גם גיסים, אחיינים ובני-דודים. הרב מרדכי טולדנו, גיסו של הרב יצחק יוסף, הוא דיין בבית הדין הרבני בירושלים וכמעט נבחר לראש אבות בתי הדין בירושלים, תפקיד בו זכה לבסוף הרב מרדכי רלב"ג, בנו של הרב יצחק רלב"ג, חבר מועצת הרבנות הראשית שהוא כאמור גם חמיו של הרב לאו. משפחת לאו-רלב"ג גם היא בולטת בקרב בעלי תפקידים ברבנות. הרב ישראל מאיר לאו כיהן כרב הראשי לישראל וכחבר מועצת הרבנות הראשית עד לפני כשנתיים בשל כהונתו כרב הראשי לתל-אביב, בנו דוד מכהן כרב הראשי לישראל, ואח נוסף – הרב משה חיים לאו, התמודד במספר מערכות בחירות לרבנות עיר – בירושלים ובנתניה.

נוסף למשפחתולוגיה הרבנית, המבנה הדואלי של המערכות האמונות על שירותי הדת המקומיים ממחיש אף הוא את עומק המעורבות של מפלגות פוליטיות בנושא. הכוונה למערכות עצמאיות שיש בהן אלמנט דמוקרטי אך באופן הכולל גם מינויים המוצנחים מלמעלה, על ידי השר לשירותי דת, תפקיד שנשלט באופן כמעט קבוע בעשור האחרון על ידי מפלגת ש"ס, תוך השפעה משמעותית גם לראש הרשות המקומית.

45% מהמינויים בכל מועצה דתית נבחרת הם בידי השר לשירותי דת כאשר 45% מהמינויים הנוספים הם בידי מועצת הרשות המקומית ו-10% נוספים בידי הרב המקומי. הגוף הבוחר את רבני הערים מורכב גם הוא מ25% מינויים שמצויים בידי השר לשירותי דת, 25% מהמינויים אמורים לשקף את נציגי בתי הכנסת, ו-50% ממונים על ידי מועצת הרשות המקומית.

הנוכחות הבולטת של מפלגת ש"ס במועצות הרשויות המקומיות וכן שליטת ש"ס במשרד הפנים, מביאה לכך שמינויים מקומיים במועצות הדתיות ושל רבני ערים נשלטים באופן כמעט הרמטי בידי המפלגה. לראייה, הנה רשימה של מינויי רבני הערים האחרונים שנערכו בשנת 2017, כולם מינויים של מועמדים שש"ס קידמה: הרב יצחק לוי, תלמידו המובהק של הראשון לציון הרב יצחק יוסף, שנבחר כרב העיר נשר (לאחר סיבוב שני) ובשנה שעברה נבחר למועצת הרבנות הראשית עם מספר הקולות הגבוה ביותר; הרב אליהו בר-שלום נבחר לרבה הראשי של בת-ים במקום אחיו הרב יוסף בר-שלום שנפטר (גיסה של הרבנית עדינה בר-שלום בתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל); הרב משה צבי בוחבוט, רב כולל בבני-ברק, נבחר לרב העיר טבריה כמועמדו הבולט של נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס, חכם שלום כהן. הבחירות לרבנות העיר לוד, בית שמש, וחדרה, הוקפאו בשל אי-סדרים בהוראת בג"ץ, אך גם בהם הרבנים המובילים היו רבנים מטעם מפלגת ש"ס.

שני מאפיינים אפוא מבחינים את המערכת שנוהגים לכנות "הרבנות", שלמעשה מתייחסת למערך שירותי הדת בישראל, משאר מערכות השלטון בישראל: מבנה מסורס המתבטא בביזור מופרז, ריבוי אינטרסים מנוגדים וערבוב סמכויות; ופוליטיזציה חריפה, המתבטאת בנפוטיזם ומאבקי שליטה פנימיים וחיצוניים. השיח הציבורי מלא בביקורת על פעולות "הרבנות" ובקריאות לרפורמות ולשיפורים בשירותיה; ואילו היא נתפסת בעיני הציבור כסרבנית, מסואבת ומנותקת מהעם. אולם כפי שאמרתי בפתח הדברים, אין זה בהכרח שהביקורות אינן נשמעות ושאין רצון להשתפר, אולם גם כאשר הרצון ישנו – התנאים הקיימים שתוארו הופכים זאת לכמעט בלתי אפשרי.

מי ישגיח על המשגיחים?

כדי להמחיש את גודל התסבוכת, נצלול לרגע לעומקו של עניין ונבחן את הניסיון להביא לרפורמה משמעותית במערך הכשרות. הניסיון הזה ימחיש את הבעיות הטמונות הן במבנה הסבוך של שירותי הדת הן במעורבות המוגזמת של הפוליטיקה המפלגתית.

אין חולק כיום על כך שמערך הכשרות, שכאמור מופעל על ידי המועצות הדתיות ורבנים מקומיים, סובל מכשלים רבים. אחד הנושאים הבולטים הוא ניגוד העניינים המובנה בין משגיח הכשרות לבין בעל העסק. המשגיח מועסק על ידי בעל העסק עליו הוא נדרש לפקח. דו"ח מבקר המדינה בפרק שעסק בביקורת על כשרות המזון בישראל ממאי 2017, מצא שמדובר בכ-95% ממשגיחי הכשרות בישראל.[11] כדי להבין את גודל האבסורד, דמיינו לעצמכם מקרה בו פקח של משרד הבריאות יועסק על ידי העסק עליו הוא מפקח, או לחילופין פקח בתחום עבירות הבנייה יהיה מועסק של קבלן. זהו חולי מבני בסיסי במערכת.

ואכן, יש מי שפעל להביא לניתוק יחסי משגיח-מושגח אלו. 'התנועה להגינות שלטונית' עתרה לבג"ץ בעניין כבר בשנת 2004. המדינה הכירה בבעיה כבר בתחילת הדרך וב-2005 הוקמה וועדה בין-משרדית בראשות עו"ד אמנון דה-הרטוך שישבה על המדוכה והציעה פתרונות. המלצות הוועדה לא יושמו עד היום.

בשנת 2010 יצא חוזר מנכ"ל של המשרד לשירותי דת ובו נוהל הפעלת מערך כשרות במועצה הדתית. הנוהל הסדיר את נושא הכשרת, קליטת ושיבוץ משגיחי הכשרות אך למעשה הכשיר את השרץ ולא אסר על העסקת המשגיחים על ידי בעל העסק. באותה שנה ח"כ לשעבר עתניאל שנלר (קדימה) הניח על שלחן הכנסת הצעת חוק שמטרתה הקמת רשות ממשלתית שתפקידה יהיה להעסיק את משגיחי הכשרות. הצעת החוק מעולם לא התקדמה, גם לא לקריאה טרומית במליאת הכנסת.

ממשלות הלכו ובאו, חברי כנסת הושבעו והתפזרו לבתיהם, וכל שינוי לא נראה באופק. בשלב כלשהו המשרד לשירותי דת הציע לערוך פיילוט בשתי רשויות מקומיות: ירושלים ונתניה. הפיילוט, שבמסגרתו המשגיחים היו אמורים להיות מועסקים על ידי חברת כוח אדם במכרז חיצוני, נוסה לבסוף בששה בתי עסק בלבד, והוכתר ככישלון. המשגיחים התנגדו להרעה בתנאיהם ובעלי העסקים התרעמו על ייקור התשלום עבור שעות השגחה שנבע מהכנסתו של גורם מתווך בינם לבין המשגיחים.[12]

זאת ועוד, אצל חלק ממשגיחי הכשרות התקבעה נורמה של שיבוץ למספר גדול מאוד של בתי עסק כשמכל אחד הם מושכים תלוש משכורת מבלי לבקר בבית העסק לפי מספר השעות הנדרש. השיא הגיע בממצא שהעלה דו"ח המבקר משנת 2017 ובו נמצא משגיח כשרות שדיווח על 27 שעות השגחה ביממה אחת. על כן, ברור שכל ניסיון הסדרה של תנאי המשגיחים יגרור דרישה מצדם להעלאת השכר בכדי לעמוד במשכורת המצטברת אליה היו מורגלים.[13]

עם כניסתו לתפקיד הכריז הרב לאו כי הוא מתכוון לטפל בסוגיה זו ואכן בשנת 2016 דחף להקמתה של וועדה פנימית בראשות הרב מיכה הלוי, שישבה על המדוכה. המלצות הוועדה השתנו ככל שהזמן עבר אך לבסוף הוחלט במסגרתן על מתווה של העסקת המשגיחים כעובדי המועצות הדתיות כחלופה המועדפת, לצד חלופות אחרות כגון העסקת המשגיחים באמצעות חברות קבלניות. במאי 2017 לאחר דחיות חוזרות ונשנות מטעם המדינה, ניתן פסק הדין שמחייב את ניתוק יחסי משגיח/מושגח על ידי המערכת עד לסוף יוני 2018. צוות היגוי בראשות מנכ"ל הרבנות הראשית משה דגן שהוקם לצורך יישום המלצות הוועדה לא הצליח להביא ליישום בפועל, אלא להחלטה של מועצת הרבנות הראשית מסוף יוני 2018, שגובתה בהחלטת ממשלה מתחילת יולי ובו הוחלט על העסקת משגיחי הכשרות באמצעות חברות כוח אדם. מחאה גדולה שפרצה בקרב המשגיחים אילצה את הרבנות להיכנס למשא ומתן עם ההסתדרות המייצגת את המשגיחים, ולבסוף הופץ תזכיר חוק ממשלתי שמציע להקים מספר תאגידים אזוריים בחסות ממשלתית לצורך העסקת המשגיחים.[14]

לאחר התערבות ברגע האחרון של יו"ר ש"ס, שר הפנים אריה דרעי, הצעת החוק קיבלה את אישור וועדת השרים לחקיקה בנובמבר 2018 אך הסיכוי להעבירה במליאה קלוש לאור התנגדותם הגורפת של רובם המוחץ של המומחים בתחום. לטענתם הפתרון המוצע מייצר מנגנון ביורוקרטי מסובך ומורכב, ועלויות הפעלת המנגנון יושתו כמובן על בעלי העסקים שלא יסכימו לכך בקלות.[15] לכן נראה כי מדובר בצעד נוסף באמנות המריחה הפוליטית. הצעד נועד בעיקר להראות לבג"ץ שיש התקדמות ביישום פסק הדין, שכאמור ניתן במאי 2017, בגין עתירה שהוגשה כבר בשנת 2004. חמש עשרה שנים של הליך משפטי ללא מוצא.

כל המעורבים בתחום הכשרות בישראל יסכימו כי היה ראוי להפסיק את העסקת משגיחי הכשרות על ידי בעלי העסקים מזמן. מדוע זה לא קרה? כאן בדיוק באה לידי ביטוי הבעיה המבנית הקשה של מערך שירותי הדת בישראל והשילוב הקטלני שלה עם פוליטיקה מפלגתית.

כפי שמתואר לעיל, גופים שונים היו מעורבים בניסיון להביא לפתרון במהלך הזמן. למעשה, גם אם רצה הרב לאו להביא לפתרון הנושא, הוא נאלץ להתמודד עם מנכ"ל רבנות שהוצנח מעליו, כמינוי של ועדת איתור ממשלתית באופן רשמי, . המשמעות היא שמי שמנהל בפועל את הפקידות ברבנות הוא אדם שאיננו איש אמונו של מי שמתווה את המדיניות – נשיא מועצת הרבנות הראשית. אם נשווה זאת למשרד ממשלתי, הרי שזה כאילו יהפכו את מנכ"ל המשרד לאדם בלתי תלוי בשר, מה שפוגע ממילא במשילות. מנכ"ל הרבנות הוא איש מקצוע, אך נאלץ להתמודד עם לחצים פוליטיים עד שלבסוף השינוי אותו היה אמור להוביל נבלם.

בנוסף, השליטה במשרד לשירותי דת התחלפה אחרי בחירות 2015 בין הבית היהודי וש"ס. במקום שהמשרד לשירותי דת יהיה גורם מאזן ואף מוביל בדחיפת השינוי הנדרש, העביר את האחריות דה-פקטו לרבנות הראשית והסתפק בנציגות בלתי משפיעה בוועדות ההיגוי השונות.

המשגיחים התאגדו בינתיים בהסתדרות, וכאשר שלי יחימוביץ' התמודדה לראשות ההסתדרות בדיל פוליטי עם ש"ס, יצאה הודעה חריפה מטעם יו"ר ההסתדרות הנבחר, אבי ניסנקורן, שהתמודד מולה, בדבר הצורך בשמירה על האינטרסים של משגיחי הכשרות. ההודעה הזו לא הגיעה לחינם, היא חשפה מחלוקת פוליטית פנימית בהסתדרות בין החטיבה הדתית, שם יושבים נציגים שמונו עוד בתקופת אלי ישי, אל מול אנשי אריה דרעי. המחלוקת הזו הקטינה את ההיתכנות ליישום הרפורמה, משום שהגנה על המשגיחים הפכה להיות גורם לתחרות בין הפלגים השונים בש"ס.

אנשי דרעי לבסוף נדברו עם וועד המשגיחים כאשר הדד-ליין שנקבע בבג"ץ הפך ממשי והיה צריך להציג שינוי, אך במקביל היה צריך להתמודד גם עם תרעומת קשה מצד הרבנים המקומיים, שחשו שכל העברה של האחריות על משגיחי הכשרות לגורם שלישי ולא למועצה הדתית, פוגעת במעמדם ובסמכותם כמי שחותמים על תעודות הכשרות. נציגי איגוד הרבנים המקומיים עבדו על מנת לסכל את קבלת הרפורמה במועצת הרבנות הראשית בסוף יוני 2018. קליטה של כלל משגיחי הכשרות כעובדי המועצות הדתיות, הפתרון שהועדף על ידי הוועדה המיוחדת של הרבנות הראשית בתחילת הדרך וכן על ידי מועצת הרבנות הראשית, לא היה כלל על השלחן בשל התנגדות האוצר לקליטת אלפי תקנים חדשים בשירות המדינה.

ניסיון הרפורמה במערך הכשרות מראה כיצד גם כאשר היה רצון מצד הרב הראשי לאו להביא לשינוי משמעותי במערכת, הוא נאלץ להתמודד עם מספר רב של גורמים עליהם ההשפעה שלו הייתה מועטה עד לא קיימת: משרד לשירותי דת שלמעשה הסיר אחריות מהנושא, מנכ"ל רבנות לעומתי, מאות רבנים מקומיים שחששו לפגיעה בסמכותם, אלפי משגיחי כשרות שחששו לפגיעה בתנאיהם, פוליטיקה בתוך ההסתדרות, ושר פנים אחד שהתערב ברגע האחרון כדי לוודא שההחלטה שכן עברה נקברת קבורת חמור באמצעות חקיקה בלתי אפשרית.

אם כן, המאפיינים הייחודיים והבעייתיים של מערך שירותי הדת שתוארו לעיל באים לידי ביטוי היטב בסיפור ניסיון הניתוח להפרדת יחסי משגיח/מושגח:

-כפילות תפקידים בזהות ראש הפירמידה. השר לשירותי דת הוא לכאורה האמון על התוויית המדיניות בתחומו. אך הרבנים הראשיים, כל אחד בתפקידו, אמונים על הפן ההלכתי. כפי שהסברתי, הניסיון להפריד בין "הלכתי" ו"מינהלי" נידון לכישלון ועל כן מדובר במתח מתמיד בין שני תפקידים אלה, שבא לידי ביטוי גם במתיחויות בין הגורמים ההלכתיים והמנהליים ברמה המוניציפאלית – הרבנים המקומיים וראשי המועצות הדתיות.

-ריבוי גורמים עצום, שצריכים להגיע לסיכומים ביניהם, לא רק גורמים מממשלתיים אלא גם שלל גופים מקומיים: 130 מועצות דתיות ומעל מאה רבני ערים ורבנים מקומיים.

-מעורבות עמוקה של מפלגות דתיות בשירותי הדת כבסיס פוליטי; חברי המועצות הדתיות, משגיחי הכשרות, הרבנים המקומיים, כולם תפקידים ציבוריים שמשמשים בערבוביה, חלקם כנותני שירותים וחלקם כגורמים עצמאיים-הלכתיים שניתן להם חופש פעולה, אך בהליך מינויים של אלו גם אלו מעורבים גורמים פוליטיים שלאו דווקא מעוניינים להוביל לייעול המערכת.

המסקנה העולה מכל הנ"ל ברורה: בטרם מנסים (או ממשיכים לנסות) לחולל רפורמות בשירותי הדת בישראל, אם קלות אם משמעותיות, עלינו לתת את דעתנו להבראת מערך שירותי הדת בישראל וארגונו מחדש באופן שיאפשר תפקוד תקין ויכולת התפתחות – שני דברים הנמנעים ממנו בתנאים הנוכחיים.

תיקונים ופרימות

כמי שכבר שנים לוקח חלק פעיל בניסיון להבריא את מערכת שירותי הדת, הגעתי לא מכבר למסקנה שהדימוי הטוב ביותר למערכת סבוכה זו הוא של שטיח טלאים ארוג שתי וערב. החוטים בשטיח הזה מתוחים לאורך ולרוחב, ויוצרים סבך שמורכב מטלאים רבים, כאשר כמעט ובלתי אפשרי לפרום טלאי טלאי באמצעים כבדים מבלי להרוס את השטיח כליל. הפרימה תצטרך לבוא באמצעות משיכת חוט עדינה, כזה או אחר, שתוכל להתחיל את מלאכת התיקון. רבים וטובים במערך שירותי הדת היהודיים בישראל, שמכונה בשם הקוד הכוללני "הרבנות", בתוכו ומחוצה לו, מבינים שהמערכת מורכבת מאוד. על מנת להביא לשינוי, יש צורך בהבנה של המציאות הזו.

להלן שני חוטים שמוצע למשוך בהם על מנת להביא ולו להתחלה של פתרון למערכת המורכבת והסבוכה הזו:

חוט ראשון: הסדרת תפקידם של הרבנים הראשיים והרבנים המקומיים כנבחרי ציבור אותנטיים. כאמור, כיום הרבנים הראשיים והרבנים המקומיים משמשים כמעין נבחרי ציבור, אך בפועל נבחרים על ידי גוף פוליטי צר באופן מובהק, מה שמביא ומסייע למעורבות עמוקה של פוליטיקה מפלגתית ונפוטיזם בשירותי הדת. כך הרבנים הראשיים מזמן כבר אינם דמויות רוחניות או הלכתיות משמעותיות עבור רוב הציבור בישראל;  כך נוצר מצב בו רבני ערים מוצנחים על הציבור המקומי על אף שאין להם קשר לאותו ציבור (דוגמת המצב בטבריה בה הוצנח מלמעלה רב מבני-ברק ללא קשר לרצון הציבור ולאורח חייו);[16] ומצד שני אין מדובר בגורמים מקצועיים אשר נושאים בסמכויות ביצועיות מלאות, שכן המועצות הדתיות לא כפופות להם מנהלית אלא לראש המועצה הדתית.

על מנת לחזק את מעמדם של הרבנים הראשיים והרבנים המקומיים, יש תחילה לחבר אותם לציבור ולחזק את מעמדם כנבחרי ציבור. זאת על ידי שינוי משמעותי של גופי הבחירה: הפחתת כוחו של השר לשירותי דת במינויים (דרך נציגי הציבור אותם הוא ממנה) והגדלת כוחו של הציבור (למשל באמצעות נציגי ציבור אשר ממונים על ידי נציגי כלל המפלגות). בנוסף יש לקצוב את כהונתם של הרבנים המקומיים באותו אופן בו קצובה כהונתם של רבנים ראשיים, אך באופן שמאפשר להם להיבחר מחדש בכל פעם, בדומה לבחירת ראשי רשויות.

חוט שני: העברת תפקידי הביצוע לגופי ביצוע יעילים ומובחנים המפוקחים על ידי הציבור, הן ברמה המקומית והן ברמה הארצית.

ברמה הארצית, יש להפוך את המשרד לשירותי דת לרשות לשירותי דת תחת משרד הפנים. כבר היום המשרד לשירותי דת מתפקד כמעין משרד פנים קטן, המשמש בעיקר כרגולטור של המועצות הדתיות. הרבנות הראשית היא יחידת סמך של המשרד אך היא ממילא תשמור על עצמאות בקביעת המדיניות ההלכתית. הרשות החדשה לשירותי דת תמשיך להיות רגולטור בזעיר אנפין של אגפי המועצות הדתיות ברשויות המקומיות ותשאף ולהפיכת המועצות הדתיות לרגולטורים קטנים בכל הקשור לשירותי השגחה על כשרות, רישום נישואין וגיור. הרבנות הראשית תהפוך לגורם המקביל לרבנות מקומית – גוף רבני שיש חובת היוועצות בו בתהליך קביעת המדיניות הקשורה בשירותי הדת ברמת המדינה.

על מנת להמחיש את הפוטנציאל הגלום בשינויים אלה, נחזור וננסה ליישם אותם על מערך הכשרות, עליו דובר בהרחבה בפרק הקודם. הפיכת הרבנים המקומיים לנבחרי ציבור באמצעות קציבת כהונתם וחיזוק כוחו של הציבור המקומי בהליך הבחירה, יביא את הרבנים להיות סוכני שינוי אפשריים בתחום. במקום שהרבנים המקומיים יהוו אבן נגף בשינוי בתחום הכשרות, הם יכולים להיות גורם מניע לכך, דוגמת פעולתו של הרב מיכה הלוי בפתח-תקווה אשר הכניס תאגיד חיצוני (במכרז) שהעסיק את המשגיחים במקום שיועסקו על ידי בעלי העסקים תוך שמירה על תנאי המשגיחים. ניתן כמובן לחלוק על אופן ויעילות פעולותיו אך בסופו של דבר פעל הרב לוי ככל שביכולתו להביא לתיקון המצב ולניתוק יחסי משגיח-מושגח בעירו. בנוסף, המעורבות הפוליטית-מפלגתית תפחת ככל שכוחו של הציבור הכללי בהליכי הבחירה יעלה, וכך ינוטרלו אינטרסים פוליטיים צרים.

השינוי המשמעותי יותר יבוא לידי ביטוי לאחר שינוי מבני כולל במערכת שירותי הדת שיפריד בין המערכות המנהליות להלכתיות ויעביר את המועצות הדתיות לאגפים ברשויות המקומיות. שינוי שכזה ינטרל את הכפילות המובנית בין תפקיד הרב המקומי כתפקיד ביצועי לתפקיד ראש המועצה הדתית, וכן בין המשרד לשירותי דת לרבנות הראשית. במקום שהרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית יעסקו בפרקטיקה של העסקת המשגיחים, הרשות לשירותי דת במשרד הפנים תהפוך לשחקן המשמעותי ביצירת השינוי ותרכז את שלל הפעולות. הרגולציה הישירה אל מול הרשויות המקומיות תסייע להביא ליישום הרפורמה במועצות הדתיות, תוך התייעצות הלכתית בלבד עם הגורמים ההלכתיים. (כהן וגרושה וכיוצא באלו). בכך ימנעו החיכוכים ואי הסדרים הנובעים מעצמאותם ההלכתית של רבני הערים.

סיכום

גם מתנגדי ה"רבנות" וגם תומכיה יכולים היום להודות שמעמדה נמצא בשפל וששירותי הדת נגועים בכשלים רבים שמונעים התייעלות של המערכת. במאמר זה סקרתי שני מאפיינים בולטים של המערכת שמביאים לחוסר היכולת להביא לתיקון, גם כאשר נמצא הרצון לכך בקרב בכירי המערכת. המחשתי את המבנה המסובך והמבוזר של אלפי גורמים בעלי אינטרסים שונים ומשונים ואת עומקה של המעורבות הפוליטית המפלגתית לצד קידום הקרובים והמקורבים שאינם מאפשרים שידוד מערכות.

הצעדים המוצעים הם צעדים שיכולים להתקיים במקביל, או כצעדים משלימים, בדרך להפיכת שירותי הדת לרלוונטיים שוב לציבור. מצב העניינים הנוכחי הוא ש"הרבנות" בשמה העממי, מאבדת לגיטימציה בקרב הציבור הישראלי. צעדים אלה לא יביאו לפתרון מושלם של כלל המערכות. הם כנראה לא ישכנעו את כל הישראלים שאינם יהודים על פי ההלכה להתגייר או יתנו מזור מוחלט למצבן של כלל העגונות ומסורבות הגט בישראל, אך הם יאפשרו את קיומה של מערכת שירותי דת תקינה ומחוברת יותר לציבור, מה שבתהליך ארוך-טווח יביא הן להתייעלות המערכות והן לשיקום מעמדה של היהדות המשתקפת מחלונות הראווה של הרבנות בקרב הציבור בישראל.

הגדלת כוחו של הציבור בפיקוח על המערכת ויצירת שינוי מבני באמצעות הקמת רשות לשירותי דת שתפקח על האגפים לשירותי דת ברשויות המקומיות לצד הפיכת הגופים הרבניים לגופים מייצגים ומייעצים. מי שעוד סבור שיש אחריות למדינה על שירותי דת, ראוי שיתחיל לקדם צעדים אלה בהקדם, בבחינת "סור מרע ועשה טוב".

_____________________________________________________________________________

[1] הרב הורשע בקבלת שוחד, נידון לשלשה וחצי שנות מאסר בפועל, ושוחרר לפני כחצי שנה לאחר שהרצה כעשרים ושניים חודשים. ראה איתי שיקמן, "אחרי 22 חודשים בכלא: הרב הראשי לשעבר מצגר שוחרר", ynet, 06.03.2019.

[2] המועצה ותפקידיה מוגדרים בחוק הרבנות הראשית תש"ם (1980). הרכב המועצה המלא הוא: שני הרבנים הראשיים; הרב הצבאי הראשי; אחד מרבני העיר מכל אחד מארבעת הערים ירושלים, תל-אביב, באר שבע וחיפה, המכהנים ברוטציה (פעם הרב הספרדי ופעם האשכנזי); ועוד עשרה רבנים הנבחרים לכהונה של חמש שנים.

[4] ברשת נמצא למצוא דיווחים רבים על כך מתאריכים שונים. ראה למשל אפרת קרסנר, "הרבנות הראשית תעקוף את רב העיר פתח תקוה", כיפה, 22.03.2016. אחד הניסיונות הבולטים להביא לשינוי ושיפור בשירותי הדת בישראל בתחום הניסיון ניסה לנצל "פרצה" זו של עצמאותם הרבה של רשמי הנישואין: המדובר בחוק פתיחת אזורי הרישום לנישואין, המכונה "חוק צהר". תיקון זה לפקודת הרישום לנישואין קובע כי אדם המבקש להירשם לנישואין רשאי לעשות זאת בכל מקום שיחפץ, ולאו דווקא במקום מגוריו. ההנמקה הרשמית לחוק היתה להקל על זוגות צעירים המתגוררים במקום מסוים (נאמר, קרוב למוסד ההשכלה הגבוהה בו הם לומדים) אך כתובתם הרשמית עודנה בית הוריהם. אולם למעשה נועד החוק לאפשר לזוגות לבחור רשם נישואין על פי העדפתם, בין השאר בשל מדינויתו לגבי בירורי יהדות, הכרה בגיורים, הדרכת כלות וכיוצא באלו (משום כך הוא מכונה "חוק צהר": החוק מאפשר לכל זוג להירשם לנישואין דרך רבני צהר המשמשים כרשמי נישואין במקומותיהם). ראה יהונתן ליס, "הכנסת אישרה את החוק לפתיחת אזורי הרישום לנישואים", הארץ, 28.10.13. החוק עבר, אולם הרבנות הצליחה לצמצם את השפעתו על ידי הוצאת הנחיה לפיה הוצאת "תעודת רווקות" – מיני-פרוצדורה המהווה שלב ברישום לנישואין – חייבת להיעשות רק במקום המגורים הרשמי. בהקשר זה אירע ארוע יחסית מתוקשר נוסף: הניסיון למנוע את הארכת כהונתו של הרב שלמה ריסקין, רבה של העיר אפרת. הרב ריסקין, הידוע בעמדותיו הליברליות במושגים דתיים, מהווה כתובת מרכזית עבור זוגות המבקשים להינשא בתנאים "מקלים" מאלו שדורשים הרבנות. בהגיעו לגיל פרישה, במקום שכהונתו תוארך אוטומטית, ניסתה הרבנות לטרפד זאת. הדבר עורר סערה, ולבסוף כהונתו של הרב ריסקין הוארכה. ראה יקי אדמקר, "חרף ההתנגדות: הארכת כהונתו של הרב הליברלי של אפרת אושרה", וואלה, 29.06.2015.

[5] להרחבה בנושא זה ראה אלון שלו, אלעד קפלן ושוקי פרידמן, בירור יהדות בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה ועמותת עתים, תשע"ט.

[6] כאן המקום לציין שמערכת הרישום לנישואין של ה"רבנות", באמצעות המועצות הדתיות ורשמי הנישואין, אינה מהווה מונופול ממשלתי מלא כמו למשל בנושא הגירושין. המדינה הכירה בנישואין בחו"ל לצורך רישום במשרד הפנים. אך ישנו עדיין פער משמעותי בין הכרה בנישואין בחו"ל או במעמד משפטי זוגי כמו "ידועים בציבור" ובין מתן אפשרות להירשם לנישואין בישראל למי שהוא אזרח ישראל. האפשרות הזו נמנעת ממי שרשמי הנישואין קובעים שאינו כשיר להתחתן הלכתית, אם מפאת ערעור על יהדותו, אם מפאת סוגיות של ממזרות או פוליגמיה כתוצאה מאי-הכרה בגירושין ועוד.

[7] יאיר אטינגר, "בית הדין הרבני הגדול לא הכיר בגיורי הרב לוקשטיין וחייב צעירה יהודייה ב'גיור לחומרא'", הארץ, 14.07.2016. בעבר היו תקדימים של פסילות של גיורי רבנים שנקבעו באופן שרירותי וללא קריטריונים להכרה או לפסילה. פסילות אלו כונו "רשימות שחורות" אבל גם הן היו לא אחידות. אחרי הסערה הזו ובלחץ של ארגונים שונים התחילו להסדיר את הנושא ולהציע קריטריונים להכרה בבתי דין.  עם זאת, עד שלב זה אושרה רק טיוטה של קריטריונים, גם הם עוסקים בקריטריונים להכרה בבתי דין בלבד ביחס לגיור וגטין ולא ברבני קהילות בכל הנוגע לאישורי יהדות, נישואין ורווקות.

[8] ראה למשל, יאיר אטינגר, "מאבק בבית הדין הרבני על פסילת אלפי גיורים", הארץ, 04.05.2008. יש לציין כי פסיקתו של בית הדין קובעת שגרים אלו אינם יהודים לצורך נישואין; אולם אין לו השלכה על מעמדם של גרים אלו כיהודים לצורך רישום כיהודים במרשם האוכלוסין היהודי. כאן מתגלה אנומליה משונה נוספת, שאין כאן המקום לדון בה, והוא הפער בין מערכת הרבנות ושירותי הדת לבין משרד הפנים, בו אדם יכול להיחשב יהודי במערכת אחת אך לא יהודי בשניה. זהו פרדוקס העובד לשני הכיוונים: אדם יכול להיות רשום כיהודי הלכתי במשרד הפנים, אך מסיבותיה שלה הרבנות לא תכיר בו כיהודי ותדרוש ממנו לעבור בירור; ולעומת זאת, ייתכן ובית הדין הרבני יכיר באדם כיהודי כיוון שהוא צאצא ליהודים, אך משרד הפנים יסרב להכיר בו כיהודי כיוון שאחד מאבותיו התנצר – מה שלא משפיע על מעמד אישי מבחינה הלכתית אך כן על פי חוק השבות. ראה יקי אדמקר, "אחרי עשרות שנים, משרד הפנים הודיע לזוג אחיות: 'אתן לא יהודיות'", וואלה, 11.04.2018.

[9] נושא הגיור הוא אחד המדוברים בהקשר שירותי הדת בישראל, ויש עליו כתיבה ענפה. ראה נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ה. וראה גם ידידיה שטרן, שאול פרבר ואלעד קפלן, הצעה לחוק גיור ממלכתי, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה ועמותת עתים, תשע"ד. הצעת חוק על בסיס הצעה זו קודמה בכנסת על ידי ח"כ אלעזר שטרן (ג"נ, מחבר המאמר שימש כיועצו הפרלמנטרי במשך חלק מהתקופה הרלוונטית) ונתקלה בהתנגדות חריפה. ההצעה עברה גלגולים רבים עד שלבסוף מוסמסה.

[10] יש שיטענו שמינוי קרובים, ובייחוד "בנים ממשיכים", בתפקידי רבנות, היא לא תופעה חדשה ושורשיה נעוצים בדורות של רבני עבר. אכן היתה פרקטיקה נפוצה ביהדות הגולה בה בניהם של רבני ערים ירשו את מקומם, וכן בניהם של ראשי ישיבות – שממילא היו מוסדות פרטיים – ירשו את אבותם בראשות הישיבה. הרוצה להרחיב מוזמן לעיין במחקריהם של שאול שטמפפר על עולם הישיבות הליטאי ושל מרדכי זלקין על עולם הרבנות במזרח אירופה. וראה גם ירדן ופינקלשטיין, רבני ערים בישראל (לעיל ה"ש 3), עמ' 16–19. ואולם, גם אם נקבל זאת בימינו במסגרות פרטיות של ישיבות או בד"צים, וודאי כי במקום בו מכהנים רבנים רבים בתפקידי רבנות וחינוך ממלכתיים, אין הצדקה לכך שבתפקידים הלכתיים רשמיים יכהנו דווקא בנים ממשיכים.

[11] מבקר המדינה, דו"ח שנתי 67ב, ירושלים: משרד מבקר המדינה, תשע"ז, עמ' 57–166, ובפרט עמ' 73–84; וראה שחר אילן, "איך הצליח משגיח כשרות לעבוד 27 שעות ביום ב-18 בתי עסק?", כלכליסט, 16.05.2017.

[12] פילבר, עמיחי, הסדרת הכשרות בישראל, ירושלים: פורום קוהלת, 2018, עמ' 99–100.

[13] ראה ה"ש 12 לעיל.

[14] משרד ראש הממשלה, הודעת מזכיר הממשלה בתום ישיבת הממשלה מיום 8 ביולי 2018, 08.07.2018.

[15] ראה הדר קנה, " האוצר נכנע: מונופול הכשרות של הרבנות יישמר – ואנחנו נשלם ביוקר", דה מארקר, 30.05.2018; משה ויסטוך, " 'שיתוק מוחלט של המערכת': טענות לכשלים בהצעת חוק הסדרת הכשרות של הרבנות", כיפה, 02.10.2018.

[16] ראה יהודה וייס, "ביזיון בישיבת המועצה: תושבים צעקו לעבר רב העיר 'בוז'", אקטואליק, 11.12.2018.