השנה כולם אוכלים שוקולד בפסח אך מקפידים יותר על שמירת הלשון

 

 

עם הגעתו של פולמוס הקטניות השנתי קורא שמואל שטח להפריד בין סוגי הקטניות ובעיקר בין העיקר לתפל.

שמואל שטח 23/03/2009

"שוקולדים וממתקים , אף שכתוב עליהם כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד, מותרים מצד הדין גם למי שנמנע ממאכלי קטניות". את הדברים הללו לא פסק הרב נח המואשם בטעות בחברות בתנועת נאמני תורה ועבודה אלא רבנים מכל חלקי הציונות הדתית, כולל הרב אליעזר מלמד והרב דב ליאור. לא רק שמדובר בתערובות שבטלו ברוב, אלא ששמני הקטניות הנמצאים בהן לא נכללו כלל בגזירת הקטניות. יאכלו ענווים וישבעו!

במקום להתפלמס שוב ושוב בסוגיית הקטניות הקשורה בטבורה לסוגיות עקרוניות של סמכות והלכה, נוכל בקלות לשדרג את תפריטם של אחנו האשכנזים ע"י ויתור על חומרות בלתי נצרכות. אנשים רבים המקפידים שלא לאכול קטניות אינם מבחינים בין קטניות שנאסרו בגזירה הידועה לבין תוצרת קטניות וחומרות אחרות. אם רק הייתה נוצרת אבחנה ברורה זו, היו נמנעים לא מעט תסכולים הבאים לידי ביטוי בכתבות הרבות העולות חדשות לבקרים ביום שלאחר פורים.

אלא שמסקר קצרצר בין חברי האשכנזים ( הכותב, ממוצא מזרחי ל"ע, זולל קטניות לתאבון), עולה כי רובם עדיין מקפידים שלא לאכול שוקולד ודומיו בפסח. פער זה בין פסיקות הרבנים לבין הציבור שמחמיר יותר מן הנדרש הוביל אותנו לארגן ערב שיתקיים השבוע בנושא: "עבד ה'- הוא לבדו חופשי"?

הנדסת חומרה (במלעיל), היא לא רק תחום במחשבים אלא גם טבע אנושי דתי וראוי לעסוק במחירים שהיא גובה: הקלות בצדדים אחרים, יציאה כנגד המסגרת ההלכתית, אובססיות, ולעיתים אף פגיעה ממשית בערכים אחרים.

כותרת מאמר זה עלתה כרעיון לכותרת הערב. הרעיון מאחוריו מציע שבמקום להחמיר במה שלא צריך, בואו נחמיר בעיקר. חכמי המוסר הדגישו זאת בצורה פשוטה: "יותר ממה שנכנס לפה, יש להחמיר במה שיוצא מן הפה".

סיפרתי את רעיון הכותרת לרב חשוב וידוע, שהסכים בהתלהבות שאכן המסר ראוי וחשוב ."חכה רגע" אמר לי הרב , "אשאל גם את אישתי". צלצלתי שוב אחרי כמה דקות והדברים השתנו. "אשתי מטילה וטו על העניין: מה אכפת לכם מה יש (או אין) בצלחת של השני. מי שלא רוצה לאכול שוקולד אינו פוגע באף אחד! זו בעיה שלו ולא שלכם!". דבריה של אותה אישה הובילו אותי לחשיבה מחדש ביחס לכותרת וביחס לכל ההתעסקות בנושא. האם באמת חובתנו לצאת בהכרזות נגד חומרות שאינן אלא עניין אישי?

בהיותי חייל, הוקפצנו לנקודה נידחת בצפון. מטעמי כשרות, נאלצתי, להסתפק שבוע שלם בלחם, ריבה ולוף בלבד. משך כל השבוע, חשתי התעלות רוחנית של מי שמוסר את נפשו ותאוותו למען הדת. באופן דומה, יתכן שרצונם של בעלי בתים "חפיפניקים" להקפיד בפסח דווקא על אכילת מצות, ביצים ותפוחי אדמה בלבד בא בדיוק מאותו מקום: זה לא משנה מה מותר – כך, הם מרגישים את החג.

כשראיתי בעלת בית מבוגרת מצפה את הקרמיקות הגבוהות במטבח במפות ניילון פרחוניות משנות ה-50, אמרתי לה כי אין בכך כל צורך הלכתי וכי יש דרכים פשוטות יותר להכשיר מטבח. היא, גערה בי וענתה: "בלי המפות הללו, אני לא מרגישה את הפסח". מדוע שנצא נגד אותם אנשים אם ע"י כך הם מתקרבים יותר לאלוקים? מדוע שניכנס להם לצלחת ולאופן בו הם רוצים לטעום את חירותם?

נראה כי כותרת המאמר צריכה לבא כמתאבן לדיון חשוב אך לא כהכרזה רשמית. עדיף לתת לתהליכי עולם ההלכה לעשות את שלהם. האמת ההלכתית, ערבוב העדות המבורך וריבוי מגוון המאכלים כבר יעשו את שלהם.

ביום שלישי יערך במזכרת בתיה, ערב של מרכז יעקב הרצוג ונאמני תורה ועבודה בנושא החומרות בפסח.

הכותב הינו מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה