ובגבורתם ידברו פרשת שמות תשפ"ד

באותו בוקר ארור שלפני כשלושה חודשים, כאשר נעשו מעשי קטל והרג באחינו ואחיותינו תמימי הנפש על ידי מפלצות-אדם, ועוד טרם נכנסו אנשי צה"ל הסדירים לשדה הקרב, קמו יחידי סגולה, גיבורי חיל ורוח, ונכנסו ישירות לעיר הדמים כדי להציל, ככל האפשר, את שרידי החרב המתבוססים בדמי חבריהם. נכנסו ויצאו בהצילם אחדים מאחיהם והביאום לחוף מבטחים בגבורה מרשימה. אך לא כולם זכו לחזור לחיק משפחותיהם, ויהא זכרם ברוך.

אך נשאלת השאלה ההלכתית: האם חייבים היו לעשות את אשר עשו? שהרי במעשי גבורה אלה סיכנו את נפשם. הכסף משנה (הלכות רוצח ושמירת הנפש א' י"ד) מביא את הגהות מיימוניות בשם הירושלמי (תרומות ח' א') שלפיו חייב אדם להכניס את עצמו לספק סכנה לשם הצלת נפשו של חברו: ונראה שהטעם מפני שהלה (=החבר) ודאי (פירושו: נתון בסכנה ודאית), ואילו הוא בספק [סכנה] וגו'. ואולם הלכה זו אינה מפורשת לא ברי"ף, ולא ברמב"ם, ואף לא בטור, ובשלחן ערוך וחושן משפט (תכ"ו ב'). משמעות דברים אלה היא כי הראשונים הללו לא סברו כן. דהיינו שלדעתם אין חיוב על האדם להכניס את עצמו בספק סכנה בכדי להציל את חברו מסכנה ודאית. ואכן כן היא דעתו של הרדב"ז (ר' דוד בן זמרא, בן זמנו של ר' יוסף קארו, ורבה של מצרים) בתשובותיו חלק ג' סי' תרכ"ז (אלף נ"ב) וזו אף דעתו של המנחת חינוך, מצוה רצ"ו. ואף הובאה דעתו זו בפרי מגדים אורח חיים סי' שכ"ח, (משבצות ס"ק ז'), ובפתחי תשובה חושן משפט תכ"ו.

אולם כאשר מדובר בהצלת הרבים, כאותו מעשה של אסתר המלכה, קובע הראי"ה קוק זצ"ל (במשפט כהן סי' קמ"ב-קמ"ד), כי לצורך הצלת כלל ישראל חייב אדם להכניס את עצמו למצב של סכנה ולמסור את נפשו בעבורם. (ועיין שם עמ' ש"ט, שט"ו-שט"ז, שכ"ב-שכ"ה.) ולא עוד שכתב: ודבר תימא שיסתפק שום אדם על כך (שם עמ' שצ"ז).

אך מאידך, ר' מאיר שמחה הכהן מדבינסק (הרי הוא בעל האור שמח), בספרו משך חכמה עמ' מ"ו, על הפסוק בשמות ד' י"ט, "לך שוב מצרים, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", כותב, שאילו היו עדיין קיימים האנשים המבקשים את נפשו, לא היה משה רבינו צריך ללכת למצרים להוציא את ישראל. ומכאן מוכח כי אף על פי שכל ישראל זקוקים לו, איננו צריך להכניס את עצמו בסכנה.

ולכאורה, ראיה לדבריו מן הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש ז' ח', דשם כתב: הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, אפילו לדבר מצוה… אפילו להציל נפש או לעדות,… אפילו כל ישראל צריכים לתשועתו… אינו יוצא לעולם… ואם יצא התיר את עצמו למיתה… וגו'. ודבריו אלה הם על פי מה דאיתא במכות ב' ז': ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם, שנאמר, "אשר נס שמה" (במדבר ל"ה כ"ה)- שם תהא דירתו, שם תהא קבורתו, וגו'. והאור שמח, (הלכות רוצח ושמירת הנפש ד' ח'), הוסיף טעם למה אינו יוצא מעיר מקלטו, אף על פי שפיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל וכפי שמוכח ממעשיה של אסתר: רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע… ומוכח מזה דלא כהגהות מיימוניות בשם הירושלמי דתרומות שהובא בכסף משנה (כפי שהבאנו לעיל).

אך הרב זוין (בספרו אישים ושיטות עמ' 185, וכן בספר לאור הלכה עמ' ט"ז) כתב: יש, לכשנרצה, מקום לפקפק בראיותיו של האור שמח, [כי] איסור יציאת הגולה מעיר מקלטו הוא פשוט גדר עונש לשם כפרתו, וגזירת הכתוב הוא שאפילו לדבר מצוה אינו יוצא. הרמב"ם מוסיף דין: מכיוון שאסור לצאת, ממילא אם יצא התיר את דמו למיתה, וגואל הדם [שהרגו] אינו נהרג עליו. אבל לא שזהו טעמו של דבר. ומן הפסוק בשמות [ד' י"ט] ודאי שאינו יסוד לבנות עליו הלכה. (וראו במפרשי התורה שם. וכן עיין במה שכתב הרב א"י אונטרמן, בהתורה והמדינה ז'-ח', תשט"ו-תשט"ז, עמ' כ"ט).

והוכחה לכך שאין ממשה ראיה היא במשנה נדרים ט' א', דשם למדנו:… ועוד אמר ר' אליעזר: פותחין בנולד. וחכמים אוסרים, וגו'. וכתב רש"י שם: פותחין בנולד: בדבר שלא היה בעולם בשעת נדרו, ועדיין עתידין לבוא לעולם לאחר שנדר… וגו'. ובגמרא שם (ס"ד ע"ב) איתא: ומאי טעמא דר' אליעזר? אמר רב חסדא: דאמר קרא, "כי מתו האנשים"- והא מיתה דנולד הוא. מכאן שפותחין בנולד וגו'. וביאר רש"י שם: לפי שנדר משה ליתרו שלא לשוב מצרימה בשביל אותן האנשים המבקשים את נפשו, כדמפרש לקמן, "ויואל משה [לשבת את האיש]" (שמות ב' כ"א)- ופתח לו במקום דרך, "לך שוב מצרים" (שמות ד' י"ט), ומותר לך כדין, שבשביל אותן שנדרת כבר מתים הן, וגו'. והר"ן כתב: אף על פי שיתרו השביע למשה, דכתיב "ויואל משה" (שם ב' כ"א). לפיכך פתח לו הקב"ה, "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", וגו'. ואף כך כתב הרא"ש: משה נדר לשבת במדיין ושלא לשוב למצרים, ופתח לו הקב"ה פתח, שאם היה יודע שמתו שונאיו לא היה נודר… וכו'. הרי שהיסס משה להפר את נדרו ליתרו, עד שהתיר לו הקב"ה.

כבר ראינו לעיל שקבע הרב קוק זצ"ל שכאשר מדובר בהצלת ישראל חייב אדם להכניס את עצמו לסכנה בכדי להציל את אחיו. אך במקרה דידן דעזה, לא מדובר "בכלל ישראל". ואכן כתב הרב קוק (במשפט כהן סי' קמ"ב-קמ"ה) שיש להבדיל בין רבים לרבים- סתם רבים, כל זמן שאין בו רוב האומה דינם כיחידים, מה שאין כן כאשר מדובר ברוב האומה. (ראו לאור ההלכה שם עמ' ט"ז.)

אך הרמב"ם בהלכות מלכים ב' א', בקובעו מה היא מלחמת מצוה, שהיא מלחמת חובה, מונה ג' סוגים: מלחמת שבעת העממים, מלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, דהיינו שמלחמת התגוננות מלחמת מצוה היא.

אכן זהו חידושו של הרמב"ם (ראו לאור ההלכה שם עמ' י"ב-י"ג). וביאר ענין זה בשיירי כנסת הגדולה (אורח חיים, חידושים על הרמב"ם) באמרו: דהא ביחיד הנרדף איכא עשה ולא תעשה להצילו דכתיב "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט ט"ז) וכתיב, "והשבתו לו" (דברים כ"ב ב')- זו אבידת נפשו… וכו'. וכמו כן כתב המאירי (לסוטה מ"ג, עמ' 56): שמלחמת מצוה היא שבאו האויבים על ישראל מאיזה צד, וכו'. ותמצית הדברים בלשונו של הרב זוין (שם עמ' י"ג): כשאנו הולכים עליהם- מלחמת רשות. כשהם באים עלינו- מלחמת חובה. (וראו בהמשך דבריו המאירים.) ואם בסכנת היחיד חייב אדם להציל את חברו, כגון כאשר לסטים באים עליו (כהא דסנהדרין ע"ג ע"א), שיש בהצלתו גם משום סכנה, סכנת רבים לא כל שכן. ואין כאן מקום להאריך.

אך אותם אנשי חיל וגבורה כאשר השליכו את עצמם לגיא ההריגה ולעיר הדמים להציל אודים המוצלים מאש, שלא התדיינו בליבם ולא היססו בנפשם מלפעול למען הצלת אחיהם, ושלא שמרו על עצמם (ראו בערוך השלחן, חושן משפט תכ"ו ד'), עליהם נאמר "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם ומלואו" (בבא בתרא י"א ע"א, סנהדרין ל"ז ע"א, וכו'), אכן לכמה עולמות זכו אלה גיבורי ישראל! הקב"ה ישלם שכרם וישלח ברכה והצלחה לכל מעשה ידיהם, עם כל ישראל אחיהם, ונאמר אמן.