ברכות הגאולה שבפתח פרשת בחוקותי מקיפות את הקיום הלאומי של עם ישראל מאלף ועד תיו, הן פותחות באות אלף של "אם בחוקותי תלכו", ומסתימות באות תיו של המילה "קוממיות".[1] אנחנו רחוקים עדיין מלראות את התגשמותן המלאה של כל האותות והאותיות שבגאולה, אבל אותות ואותיות הן מהמילה איתות, וזכינו לראות במאה השנים האחרונות לא מעט איתותים כאלה, וזאת בכל שלושת התחומים בהם עוסקות הברכות: הכלכלי, הביטחוני והרוחני.
מילת הסיום "קוממיות" היתה מאז ומעולם מושא החלומות של העם היהודי בשאיפתו לגאולה, והיא מופיעה כמילת מפתח להתגשמות הציפייה המשיחית הן בברכת המזון והן בברכת "אהבת-עולם" שלפני קריאת שמע, בהן אנו מבקשים מ-ה': "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו".
המושג קוממיות התפרש במדרש ועל ידי פרשנים רבים במובן של הליכה "בקומה זקופה" (בראשית רבה יב, תרגום ירושלמי, רש"י, ראב"ע וספורנו). לפי שיטה זו הבקשה לקוממיות מבטאת כמיהה לצאת מהגלות, בה העם נתון תחת שלטון זר, ולשוב לזקיפות קומה אישית, לאומית ודתית שאמורה להתממש עם החזרה לעצמאות בארצנו.
הגמרא, לעומת זאת, הסבירה את ההבטחה "ואולך אתכם קוממיות" במובן של "שתי קומות” (סנהדרין ק, א). הראי"ה קוק פירש את שתי הקומות הללו בהתאמה לשני שלבים שאמורים להופיע בתהליך הגאולה: שלב משיח בן יוסף ושלב משיח בן דוד. הרב קוק שאל מדוע יש צורך בשני משיחים, והסביר שמדובר בשני מרכיבים הכרחיים של גאולת ישראל: משיח בן יוסף מבטא את ההיבט החומרי, שכן הוא בונה את החוסן הפיסי של העם, ומחזיר לאומה את התפקוד הכלכלי, המדיני והביטחוני. לאחר מכן אמור להגיע שלב התחיה הרוחנית, המזוהה עם משיח בן דוד, וזו אמורה לבנות את קומת הקודש (מאמרי הראי"ה א, צד-צט). כך נהג הרצי"ה לומר: "בונים בחול ואחר כך מקדישים". שלבים אלה אף תואמים את סדר הברכות שמופיעות בפרשתנו.
המילה "קוממיות", שחתמה את הברכות בפרשה, הפכה, לכאורה, למציאות במלחמת הקוממיות של מדינתנו. ברם, גם בשנת השבעים לעצמאות מדינת ישראל מן הראוי לבקש ש-ה' יוליכנו "קוממיות לארצנו", שכן עם ישראל טרם הגיע למצב של זקיפות קומה יהודית בכל אתר ואתר, וכן שיוליכנו לקוממיות בארצנו (כגרסת מהר"ם בן חביב, רבה של ירושלים במאה ה-יז ומהר"י חאגיז), [2] באשר מדינת ישראל אף היא טרם הגיעה אל זקיפות הקומה הכלל-עולמית לה אנו מייחלים.
אולם מעבר לכך, עלינו לשאוף להשלמת הקומה הרוחנית, כפרשנותו של הראי"ה. מלחמת הקוממיות ביססה את התשתית לקומת היסוד הפיזית, ומלחמת ששת הימים, בה שוחררה ירושלים, הניבה תקוות להקמת הקומה הרוחנית. אולם עם הזמן התברר שעוד ארוכה הדרך בשני המישורים, וכבדה המשימה ליצור חיבור הדוק ביניהם.
לא פעם נדמה שמגזרים וקבוצות שונות מנכסים לעצמם תחום אחד של פעילות בונה ורואים בעשייה שלהם כחזות הכול, תוך שהם מתנכרים לזו של האחר. דוגמה חיובית לשילוב הראוי בין בוני החומר ובוני הרוח ניתן למצוא בסיפור מימי ראשית ההתיישבות החדשה בירושלים.
עם היציאה מן החומות בירושלים הוקמה חברת 'נחלת שבעה' ביזמת שבעה בני טובים ירושלמים, ובקיץ תרל"ב (1872) החלו המייסדים בבניית 50 דירות בשכונה החדשה. טרם הושלמה הבנייה הגיע הסתיו, ימות הגשמים עמדו לבוא, ור' יוסף ריבלין, מראשי הבונים, פנה למנהלי תלמוד התורה 'עץ חיים', שישלחו נערים לסייע בבנייה. רבני התלמוד תורה הססו ופקפקו בדבר ההיתר לבטל נערים מלימוד תורה, ועל כן פנו לרבי שמואל סלנט, שהיה רב קהילות האשכנזים בירושלים שיורה להם כיצד לנהוג. רבי שמואל סלנט התיר זאת וקבע שבנין ירושלים הנו נדבך בקירוב הגאולה, שכן כתוב "בונה ירושלים ה'", ואחר כך "נדחי ישראל יכנס".
בתשכ"ז חזרנו אל תוך החומות, והיו אלה לחומות של תקווה. אולם כדי שתתגשמנה כל התקוות יש צורך בשילוב ידיים של שני סוגי הבונים: הבונים בחומר ובלבנים, והבונים בתורה, תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, עליהם נאמר: "אל תקרי בנייך אלא בונייך". רבי חיים בן עטר, בספרו ראשון לציון כתב על הפסוק (שיר השירים ה,ח) "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם", שמילה בנות היא מ"לשון בניין". כלומר: הקב"ה השביע אותנו לבנות את ירושלים.
הקוממיות השלמה כרוכה בהשלמת שתי הקומות: הן הכלכלית ביטחונית והן הרוחנית, והיא דורשת גם את ההשלמה ביניהן. או אז נזכה לקיום ההבטחה: "וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם", יהודה לעולם תשב בקוממיות אמתית, וירושלים לדור ודור.
[1] היות הברכות מאלף ועד תיו מובא בכמה ספרים כוורט חסידי, ואולם על עובדה זו ועל משמעותה עמד כבר רבי לוי בגמרא בבא בתרא, פח, ב.
[2] מהר"ם בן חביב ומהר"י חגיז חיו שנים רבות לפני קום מדינת ישראל, אולם הם סברו שכל היושבים בארץ ישראל צריכים לומר: "ותוליכנו מהרה קוממיות בארצנו", אולם שינוי הנוסח לא התקבל ברבים. ראו על כך מאמרו של הרב יהודה הלוי עמיחי "קוממיות לארצינו" או "קוממיות בארצינו"? הנוסח הנכון לברכת המזון בארץ ישראל, באתר "מכון התורה והארץ".
