כל הולך על גחון, פרשת שמיני תשפ"א
ישנו מאמר בספרות חז"ל שהתמיה ראשונים ואחרונים, והוא אשר מצינו בקידושין ל' ע"א:
"כל הולך על גחון" (ויקרא י"א מ"ב) -גחון- לפיכך נקראו ראשונים סופרים: שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא"ו ד"גחון", חציין של אותיות של ספר תורה… בעי רב יוסף: וא"ו ד"גחון" – מהאי גיסא או מהאי גיסא? [מצד זה או מצד זה?] א"ל: ניתי ספר תורה ואימנינהו [ניקח ספר תורה ונספור] מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום. א"ל: ואינהו [והם] בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן.
בכדי להגיע למסקנה זו צריך לספור ולדעת מניין האותיות שבתורה. והנה ישנה מסורת שהיא תמוהה למדי, כי בזהר חדש לשיר השירים ע"ד ע"ד איתא, שיש בתורה שישים ריבוא אותיות. ובעל המגלה עמוקות, הרי הוא ה"ר נתן נטע ב"ר שלמה שפירא (קראקא שצ"ז) באופן קפ"א חיזק מסורת זו באומרו: ישראל נוטריקון: יש ששים ריבוא אותיות לתורה.
ועל האמור לעיל כתב החוות יאיר (סי' רל"ה): אי אפשר לשכלי הדל להולמו [כי] אי אפשר שיהיו ששים ריבוא. וכמו כן כתב הפני יהושע לקידושין שם: ועמדתי משתומם ומתפלא, לפי חשבון… שיערתי בליבי שלא יהיו אותיות התורה כי אם חצי ערך החשבון הזה. ובעל חסד לאברהם, שהיה סבו של החיד"א כתב שאין אלא שלושים ואחד ריבוא אותיות בתורה. והרמ"ע מפאנו (חלק ג' כ"ה) סיפר בשמו של הר' משה בן יששכר: [שהוא] שקל כל פסוקי התורה אחד לאחד למניין האותיות והתיבות והיה לפנינו בבית המדרש והעיד כי אין בתורה אותיות במספר זה, זולתי שלושים ריבוא וחצי בקירוב. וזה מתאים למה שנמצא בחומשים: 304,805 אותיות.
כאמור, חידה זו הטרידה חכמים, ובכדי להסביר את התעלומה הציעו בין היתר, שהכוונה שבמניין שישים ריבוא היא למניין האותיות שבתורה יחד עם התרגום! ובעל ספר התניא (ליקוטי תורה, פרשת בהר) הציע: הגם דבכתב אינם שישים ריבוא אותיות… אבל ישנו במחשבה- וכוונתו שהכל בכתיב מלא. אתמהא.
ואולם גם המסורת של וא"ו בגחון שהוא חציין של אותיותיה של התורה גם היא נראית בלתי מדוייקת. שהרי אם אכן ישנן 304,805 אותיות בתורה כמניין המסורה שבחומשים, האות האמצעית היא 157,236, וזה אינו וא"ו דגחון. ועל כן יש שרצו לתקן את הגרסה שבגמרא בקידושין ל' ע"א דאשה הוא לה', שבויקרא ח' כ"ח. אך במסכת סופרים ט' ב' איתא בהדיא: וא"ו דגחון צריכה להיות זקופה [פירוש: גדולה] שהיא חצי אותיות של תורה… וגו'. ואכן וא"ו דגחון גדולה היא ולא אחרת.
וכבר עמד על כך הרב האי גאון שנשאל (באוצר הגאונים קידושין עמ' 84):
בעינא מינן, והא קא חזינן דלא הויה הכי. תשובה: יפה הוקשה לכם. ודאי דלא הוי הכין- אלא כך שמענו מפי חכמים הראשונים שאמרו ברייתא הדא בספרים מסכת [היא מסכת סופרים ו' ד'] באותו ספר תורה שמצאו אותו בירושלים שהוא משונה בכתב ובמניין שלו… והכוונה לספר "מעון" "זאטוטי" וכו' שהובא בספרי דברים שנ"ו. ויש שאפילו הרחיקו לכת לשבש את המקורות, בהציעם שוא"ו דגחון היא האמצעית שבאותיות המשונות שבתורה.
הרי שלפנינו תמיהה כפולה ומכופלת.
והנה הר"ר ראובן מרגליות בספרו המקרא והמסורה עמ' מ"ו הציע דרך אחרת לפתור את התעלומה, וז"ל:
צריך לספור את הרווחים בין האותיות שגם בהם קדושה.
וזה על פי מה דאיתא במועד קטן כ"ו ע"א: הרואה ספר תורה שנשרף צריך לקרוע שתיים, אחד על הכתב ואחד על הגויל. ובירושלמי שקלים ו' סוף הלכה א', קוראים אנו: "ראשו כתם פז" (שיר השירים ה' י"א) – שהתורה היא אש לבנה וחרותה באש שחורה, ופירושו: האותיות הכתובות הן אש שחורה, ואילו האוויר שביניהן אש לבנה. הרי שגם הרווחים שבין האותיות נחשבים הם, כי יש בהם קדושה ועל כן ייחשבו במניין.
והנה על דרך ההיקש (אנלוגיה) גם חייו של האדם מורכבים ומכילים תקופות של פעילות, כאותן מילים שחורות שבתורה, ותקופות של סבילות ואפילו אדישות ואף המתנה וציפייה, שהם כעין מרווחים בין עיתות המעש. לא זו בלבד אלא שחלק בלתי מבוטל מחיינו ישנים אנו, ושעות השינה הן כעין רווחים בין ימי הפעילות.
בשנה האחרונה רבים מאיתנו חיו חיי רווח ולא חיי רווחה, ישובים בבדידות ומנותקים מעבודתנו, ובחוסר מעש חיכינו לאמירה ולפעילות. והיה אולי נראה שאלה היו רווחי זמן ריקניים. ולא כן, כי גם אלה יש בהם קדושת הזמן, והעמק ההבנה שאין אנו אדונים על הכל, כי לה' הארץ ומלואה. ואף כאשר אין אנו זקופים, אלא כהולכים על גחון, סוף שנזדקף ונתרומם מגחוננו ונצא מן הלובן של ירח הלילה אל חירותו של השחר, כי עברנו מן הרווח אל האות.
