למה חשוב לי שהבת שלי תלמד גמרא?
אלי ברוש מספר לנו
לכאורה אם אני רוצה לחנך את הבת שלי לקיום תורה ומצוות מספיק לחנך אותה ללמוד הלכה.
אם כך שאלה זו יותר רחבה ,למה בכלל למוד גמרא?
כמובן שתשובות רבות ומאמרים רבים נכתבו בעניין. אני אמנה את אלא שאני מזדהה איתם.
א) כל הספרות היהודית הענפה שמבוססת על הגמרא ממשיכה בראשונים ומסתיימת באחרונים, כתובה או מטובלת בשפה ובמנגינה שהגמרא כתובה בה. כיום אם אני רוצה לפתוח ספר ולחקור נושא המעניין אותי , יש לי את הכלים לפתוח את הספר ולהבין את המקורות ללא צורך בתיווך. וזאת מפני שאני מכיר ויודע את השפה שבה נכתבו הספרים, שפת הגמרא. החל בשאלות הלכתיות לדוגמא האם או למה יש הבדל בין נ"ט בר נ"ט דאיסורא לנ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכלה בשאלות פילוסופיות ומוסריות , לדוגמא להבין את דברי השפת אמת על פרשת השבוע.
ב)לימוד גמרא כסדרה ללא מטרה יישומית המוכר בישיבות כלימוד "לשמה". לימוד זה גורם לחיבור ל'הוויות אביי ורבא' בניסיון להרגיש , לחוש ולהחיות את בית המדרש שבו דנו התנאים, האמוראים , הראשונים והאחרונים. להרגיש ולהיות חלק בלתי נפרד משרשרת הדורות של המסורת היהודית
ג)סיבה נוספת, החשובה למיעוט מהלומדים, הינה ידיעה של חלקים גדולים מהתלמוד כדי לפסוק הלכה בשאלות המתחדשות בכול דור.
האם אני רוצה לחסום את הבת שלי בשלושת המעלות הללו? האם אני רוצה שבתי לא תוכל ללמוד לבד מאמר שהוא בסיסי ביותר במסורת היהודית? אני לא רוצה שביתי תרגיש ותהיה מחוברת למסורת היהודית? איני רוצה שביתי או בת אחרת תהיה בעלת ידע מספיק לפסוק הלכות?
ברור לי שלא רק שאני צריך לאפשר זאת לבנותיי, חובתי היא לפתוח בפניהם שערים אלו.
בשולי הדברים אני רוצה להוסיף שכאשר יוצא לעיתים מאמר או ספר על ידי אישה תלמידת חכמים תמיד יהיו כאלה שיצקצקו בלשונם ויגידו שהמאמר או הספר אינם ברמה גבוהה מספיקה ולא עומד בשורה אחת עם מאמרים של רבנים (לפעמים בצדק ולפעמים שלא בצדק). אותם הייתי רוצה לשאול- כמה מאמץ השקעתם כדי שהמאמרים והספרים האלו יישארו ברמה נמוכה?
למה חשוב לי שהבת שלי תלמד גמרא?
הדס פורת מספרת לנו
אחר סיום התיכון, החלטתי ללמוד במדרשה לבנות בקיבוץ עין הנצי"ב.
במדרשה למדתי לראשונה "לפתוח דף גמרא".
בחודשים הראשונים נאבקתי בשפה הארמית הלא-מוכרת; במבנה ובהגיון התלמודי השונה כל כך מכל טקסט שאי פעם נתקלתי בו; בספרות הפסיקה ההלכתית המפותלת.
כל אלו היו לי כסתירת לחי מצלצלת.
ככל שהלכתי והתגברתי על הלימוד, כך גבר בי הכעס על המערכת החינוכית בה גדלתי. מעבר לתסכול הנורא על כך שבגיל 19 אני לומדת לראשונה מושגים שאחיי הקטנים למדו כבר בכיתה ה'. כעסתי, בעיקר, על כך שמערכת שלמה הסתירה ממני את העולם הזה, העצום והמופלא, שהוא הבסיס לעולם פסיקת ההלכה העוטף את חיי מכל עבר.
עברו השנים ומצאתי עצמי עומדת באותה נקודה בדיוק: ביתי העולה לכיתה ה' בבית הספר הממלכתי דתי, צפויה שלא ללמוד גמרא. כך היה כשלמדתי אני בכיתה ה' וכך גם 25 שנה אחרי: הגמרא תישלל מבתי.
המחשבה שבתי וחברותיה החכמות והמוכשרות לא ילמדו תחום חשוב ומרכזי כל כך בזהותן הדתית לא נתנה לי מנוח. במיוחד הפריעה לי הידיעה כי בית הספר היסודי, שאמור להעניק את הבסיס החינוכי ולהכיר לתלמידיו לראשונה את ים הידע האינסופי, ימנע, מראש, תחום לימודים שלם מבתי, אך ורק משום שנולדה בת.
את האפליה הזו, שהיא כל כך אבסורדית בשנת 2016, חייבים לשנות.
למה חשוב לי שהבת שלי תלמד גמרא?
אביטל שפירא מספרת לנו
אני חושבת שזה הגיע בעיקר מהבית.
גדלתי עם חמישה אחים שלמדו גמרא בישיבה התיכונית בצורה אינטנסיבית מאוד. זה השפיע על השיחות סביב שולחן שבת, על דרך המחשבה שלהם ואפילו על השפה היומיומית בבית.
משם התחלתי לאהוב את הגמרא, לשמור לה מקום מיוחד בלב. ולמרות שזה מעולם לא היה בתכנון, ואפשר לומר שזה קרה בטעות- הגעתי למגדל עז, וביום אחד התחלתי ללמוד גמרא.
כמו הגדולים.
כמו החכמים.
הצטרפתי לעולם המופלא הזה.
זה לא קל ללמוד שפה חדשה, לרכוש אופן חשיבה שמעולם לא היה קיים בעולם שלי, במיוחד אחרי שעיצבתי את העולם שלי במשך כל חיי בצורה אחרת.
זה אתגר לא קטן, אבל זה שואב. שאב אותי מיד. היופי האינסופי הזה. ההפתעה שיש בכל דף, בכל שורה, ועם זאת- היכולת לקשר הכל למקור אחד.
הבנתי שזאת הדרך בה עוצבו החיים היהודיים, זה התהליך שהעם שלנו עבר, זה מה שהביא אותנו למקום שאנו נמצאים בו היום. בעצם הבנתי שזה ממש המקור של מי שאני, של כל הדברים הקטנים שאני חיה ביומיום. הרגשתי מחוברת למשהו גדול ממני.
איזו זכות זאת לקחת חלק בהסטוריה ולהרגיש שזה קורה עכשיו יחד איתי, בבית המדרש הקטן שלי. וזה קורה באותו זמן גם בבני ברק, וגם בניו יורק, ובפריז ובניו זילנד. בכל מקום שיש יהודי- יש דף גמרא. הכח שיש לרעיון הזה הוא מעבר לתפיסה האנושית. נכון שעוד לא נגעתי בקצה של הים העצום שקיים, אבל עצם הכניסה היא המרהיבה.
והיא שווה את כל המאמצים.