על הסובלות מאלימות משפחתית, פרשת שמות, תשפ"ג
זה לא מכבר, הוקמו מרכזים לייעוץ וטיפול בנשים הסובלות מאלימות במשפחה. במרכזים אלה, ישנם תחת גג אחד עובדות סוציאליות, עורכות דין, אנשי משטרה וכולם עומדים לעזרת נשים אומללות אלה. אומנם לא תמיד נשים אלה מוכות פיזית, אלא שסובלות הן מאלימות מסוגים שונים, כגון אלימות מילולית, רגשית וחברתית. האם גם אלה נחשבות בגדר של אלימות בעיני ההלכה?
והנה בפרשתנו, על הפסוק בשמות ב' י"ב: "ויצא [משה] ביום השני והנה שני אנשים נצים. ויאמר לרשע: למה תכה רעך?", מצאנו כי הרבה מפרשים פרשו את הפסוק כפשוטו. כך למשל, בגנזי שכטר ח"א, עמ' 114, קוראים אנו: "למה תכה"- אמר ר' יצחק: מכאן אתה למד שכל מי שהוא מכה לחברו נקרא רשע, שנאמר, "ויאמר לרשע: למה תכה רעך?", ובתנחומא, מהדורת בובר, וארא י"ז: אמר ר' יצחק: כל השולח יד בחברו נקרא רשע. (והשווה תנחומא שמות י'.) וכן הוא בתרגום אונקלוס כאן: למה אתה מחי לחברך … וכו'. וכן הוא ברבינו מיוחס כאן: "לרשע"- לאותו המכה ברשע, "למה תכה?"- אף זה הווה לבלשון עתיד- למה אתה מכה בן ברית כיוצא בך שאינו חייב למלקות בבית דין וגו'. הרי שהמכה את חברו נקרא רשע.
אך רש"י, בפירושו לפסוק הזה כתב: אף על פי שלא הכהו נקרא רשע בהרמת יד. ודבריו הם על פי סנהדרין נ"ה ע"א, דשם איתא: אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר, "ויאמר לרשע: למה תכה רעך?- למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה. אף על פי שלא הכה נקרא רשע, וגו'. (ודלא כפירושו של רבינו מיוחס שראינו לעיל). וכן הוא בשמות רבה א' כ"ט: "ויאמר לרשע: למה תכה רעך?"- למה הכית לא נאמר, אלא "תכה", מכאן שמשעה שמרים אדם ידו על חברו להכותו, אף על פי שלא הכה אותו, נקרא רשע, וכו', ובתנחומא קרח ה', ובבמדבר רבה י"ח י"ב נאמר: שנו רבותינו: ארבעה נקראו רשעים: הפושט ידו לחברו להכותו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע, "ויאמר לרשע: למה תכה רעך?" הכית לא נאמר, אלא תכה וגו'. וכן תירגם יונתן כאן: כד חמא די זקף ידיה על אבירם למימחיה…", וכן הוא במשנת רבי אליעזר, פרק ד' עמ' 82, בשמו של ר' יצחק: מלמד… שעדיין לא הכהו…. וגו'. ובפסיקתא רבתי, כ' ע"א, משמו של ר' יצחק: הפושט ידו על חברו וגו'. וכן הוא בפסיקתא דרב כהנא, מהדורת בובר ק"צ ע"ב.
ראינו, אם כן, הרבה מפרשים שדייקו מן השימוש בלשון עתיד- "תכה"- שטרם נתן מכה ממש, אלא שהרים ידו באיום לתת מכה, ואף על זה נקרא רשע.
בהתאם לפרשנות זו פסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק ה' א'-ב': אסור לאדם לחבול… בחברו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל הרי הוא עובר בלא תעשה … אפילו להגביה ידו על חברו אסור, וכל המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו, הרי זה רשע, וגו'. וכן פסק הרמ"א בהגהתו בשלחן ערוך חושן משפט ל"ד ד': המגביה ידו על חברו להכותו פסול לעדות מדרבנן, וגו'. וכתב על כך הסמ"ע שם אות ז': אסמכוהו אקרא, שנאמר, "רשע, למה תכה רעך?"… דהיינו בהרמת יד עליו (על פי סנהדרין שם). וממשיך הסמ"ע שם אות ח': אף על פי שהוא איסור דאורייתא, מכל מקום מאחר שאין בו מלקות אינו פוסל (כלומר: לעדות) אלא מדרבנן, (בית יוסף ומרדכי פרק החובל [בבא קמא ק"ב-ק"ג] וכו'. וכן פסק הראב"ן, פרק זה בורר, סי' תרצ"ד, (והובא בשו"ת בית יוסף דיני קידושין סי' ב', עמ' ט"ז). וסיים הסמ"ע שם: דפסול לעדות ולשבועה עד שישוב מרשעו ויקבל עליו דין, אפילו לא תבעו זה אלא אחר, עד כאן לשון הדרכי משה ב'; וגו'.
נראה מדברי הפוסקים הללו, שדרשה זו שהבאנו לעיל, שעל פיה אף מי שאינו מכה ממש נחשב כרשע, דרשה גמורה היא ואינה בבחינת אסמכתא בעלמא (אף שאסמכוהו אקרא). ועל כן האיסור איסור מדאורייתא הוא, וכדברי הסמ"ע דלעיל. וזה שאינו פסול לעדות מדאורייתא, אלא רק מדרבנן, זהו משום דבעינן רשע דמלקות כפי שמבואר ברמב"ם הלכות עדות י' ב'. והסיבה היא שלמדו מן הפסוק שבדברים כ"ה ב', "והיה אם בן הכות הרשע", דלגבי פסול לעדות בעינן דעבר על לאו שיש בו מלקות (וראה בראש השנה כ"ב ע"א, על פסולי עדות מדרבנן, ובכסף משנה לרמב"ם שם.)
ברור איפוא שאסור לאדם להכות את חברו, ואף לאיים עליו להכותו אסור באיסור דאורייתא. ומובן מאליו שדין זה תקף אף במכה או מאיים להכות את אשתו. לא זו בלבד אלא שכתב הבית יוסף באבן העזר קנ"ד ג': מצאתי בתשובת רבינו שמחה שהמכה את אשתו מקובל שיש יותר להחמיר מבמכה את חברו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ואשתו חייב בכבודה יותר מגופו (יבמות ס"ב ע"ב), והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי, אף לקוץ ידו אם רגיל בכך (סנהדרין נ"ח ע"ב, ורש"י שם ד"ה קץ ידא. וגו'), (וראה עוד בדרכי משה שם אות כ', שהביא את המרדכי לכתובות סי' קס"ד, ובתשובות מהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונא סי' רמ"א, וכו'.) אף שלא כורתים ידיים בימינו, ראוי להענישו בחומרה רבה.
ולא רק שאין לו להפחידה באיומים, אלא שאסור לו לבזותה ברבים כלשון הגהות אשרי (בשם האור זרוע, חלק ג', פסקי בבא קמא סי' קס"א). ובימינו התנהגות כזאת נקראת אלימות רגשית. ובדומה לכך אסור לו למנוע ממנה ללכת לבית אביה, או לשאול דברים מאת חברותיה (כתובות ע"א ע"ב-ע"ב ע"א), כי גם זה בגדר של אלימות רגשית.
ואולי נוכל לסכם ענין זה במה שהובא בכתובות ס"א ע"א, על הפסוק בבראשית ג' כ', "כי היא [חוה] היתה אם כל חי"- לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה. וכתבו על כך הדיינים ווגל, מונדשיין ופרדס, בפסק דין ארוך ומפורש מבית הדין שבנתניה. מי"ב בכסלו תש"פ, כי יש בניסוח זה "כדי לשרטט מסגרת המגדירה בכלליות את תוכן חיי הנישואין במסגרת של "חיים" ולא של "צער", ומשיוצק הבעל לאותה מסגרת כוס התרעלה וממלא אותה צער ומכאובים, דינה של אותה שותפות שאיננה ממלאת את ייעודה להיאבד מן העולם".
ועל כן, מצוה גדולה עשו כל אלה אשר הקימו את המסגרות אשר הזכרנו בראשית דברינו, כי איככה נראה את כל העשוקות הללו ודמעתן על לחיין, ומיד עושקיהן אין מציל. ויהי רצון שבעזרתם של אנשי ונשות חסד אלה תהפוך צרתן לשמחה ונס יגון ואנחה. אמכי"ר.
