על מנהיגות אמיתית, פרשת עקב תשפ"א
למנהיגות אמיתית נדרשות שתי תכונות המנוגדות זו לזו: גמישות וקשיחות. בפסוק שבפרשתנו (דברים ח' ט') קוראים אנו "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת". ועל פסוק זה אומר ר' אבא, בתענית ד' ע"א: כל תלמיד חכם [והוא הדין לכל מנהיג] שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם, שנאמר: "אשר אבניה ברזל"- אל תקרא "אבניה" אלא "בוניה", כלומר המנהיגים ה"בונים" את הציבור שלהם. וכן כתב הר"ש בפירושו למקוואות ט' ו': של בנאים: מאי בנאים? אמר ר' יוחנן אלה תלמידי חכמים שעוסקים בבניינו של עולם ( ע"פ שבת קי"ד ע"א).
יסוד הדרשה הוא בכך שהרי בונים מאבנים, אלא שבכדי שהבניין יהיה חזק ויציב צריכות האבנים להיות קשות כברזל, כדי שלא יתפוררו בגשמים, כבתיהם של אנשי השרון שנצטרכו לחדש אותם פעמיים בשבוע [-שמיטה]. (ראו סוטה מ"ד ע"א, ותפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים בצאתו מבית קודש הקודשים.)
ועל הפסוק בקהלת י"ב י"א, "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות", נדרש בירושלמי סנהדרין י' א' (לפי הגרסה בשרידי ירושלמי לר"ש גינצבורג עמ' 262 שורה 30) : ולמה לא… מסמרות קבועים וכאילנות נטועים? בחרו להם בררו של ברזל… וכו'. תלמידי חכמים אלה (שבסנהדרין), דהיינו שמנהיגים את הציבור. "בחרו להם כוחו של ברזל", (ראו ר"ש ליברמן, יוונים ויוונות בארץ ישראל, עמ' 40), רוצה לומר, שאינם מתכופפים אלא עומדים זקופים בדעותיהם.
וכך כתב אבי זצ"ל, ר' שמואל שפרבר, על הסבא, ר' דוד שפרבר זצ"ל, במבואו לספר מכתם לדוד ח"א:
ושמא מתקבלת תמונה של אדם הנתון כולו לחסד ולרבות?
אין הדבר כן. מידת תלמידי חכמים הייתה בו שיהיה קשה כברזל לעת הצורך. היה דיין מומחה בענייני ציבור ודיני ממונות. והיו מזמינים אותו לשבת בבית דין כבורר או כראש בית דין בעניינים מסובכים קהילתיים או של יחידים. הדיונים הללו היו מסעירים את הרוחות ויש שניסו להשפיע עליו בצורות שונות או שלא לקבל את פסק דינו. זכורני: היה זה אחרי שהוציא פס"ד בענין שהיה בו דררא דממונא בסכום עצום וניסו לעמוד נגדו בכמה דרכים. אמר: לכאורה מפני מה בחרו בי לשבת בראש דין תורה זה? אם מפני ידיעת התורה בוודאי שיש גדולים ממני בתורה, אם מפני בקיאות בחוויות העולם בוודאי שיש בקיאים ממני, אלא מידה אחת יש בי שאני מקיים בנפשי לא תגורו מפני איש.
ואולם יחד עם זאת, נזקק המנהיג לתכונה הפוכה והיא הגמישות והענווה. שהרי באותה מסכת תענית, בדף כ' ע"א נאמר:
תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז. וכן הוא בדרך ארץ זוטא ח' א': הוי רך כקנה שהרוח נושבת בו לכל צד שתרצה, שאין התורה מתקיימת אלא במי שרוחו נמוכה עליו. וביתר הרחבה במסכתות דרך ארץ (פרקי בן עזאי ב' א', מהדורת היגער, עמ' 173-170):
אותו היום ישב ר' שמעון בן אלעזר ודרש בבית המדרש הגדול שלו: לעולם הוי רך כקנה, ואל תהי קשה כארז. מה קנה זה יצאו בו ארבע רוחות העולם, קנה הולך ובא עימהם עמדו ארבע רוחות העולם. קנה עומד במקומו. מה סופו של קנה זה? זוכה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו דברי תורה. אבל ארז זה אינו כן. כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. כיוון שנשבה בו רוח דרומית, עוקרתו והופכתו על פניו. לכך אמרו חכמים: הוי רך כקנה, ואל תהי קשה כארז. (והוא מכלה רבתי ז' א', מסכתות כלה, היגער עמ' 312-311. ראה עוד מדרש הגדול בראשית כ' י"ז, מרגליות עמ' של"ב: מכאן אמרו: הוי רך כקנה וכו'. המאמר מובא במעלות המידות, הוצאת אשכול, עמ' שי"ב. והרחבתי את הדיבור במהדורתי על דרך ארץ זוטא, עמ' 138.)
ובכלה רבתי, שם עמ' 312, תוספת לדברי הדרשה בנ"א: (… אבל ארז אינו כן… כיון שנשבה בו רוח צפונית דרומית, עוקרתו והופכתו על פניו.) ומה סופו של ארז זה? באין עליו סתתין ומסתתין ומסככין בו בתים והשאר מסיקין אותו באור. ובפסקי תשובות לאורח חיים קנ"ו ג': לכן יהיה אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז … ויהא מן הנעלבים ואינם עולבים (ע"פ גיטין ל"ו ע"ב)… וכו'. וע"ע סנהדרין ק"ה ע"ב-ק"ו, ע"א בענין הקנה והארז.
הוי אומר, שהחכם והמנהיג צריך לקפל בו את שתי התכונות ההפוכות הללו, כמידת הארז וכמידת הקנה, והתבונה והחוכמה היא לדעת מתי תגבר תכונה זו על חברתה. ויהי רצון שתכונות אלה תשכונה בליבותיהם ובנפשם של מנהיגנו, ברגישות לדעת מתי עת להגמיש ומתי עת להקשיח, והקב"ה ינחה אותם בדרך הישרה לטובתו של עם ישראל.
