פדה בשלום נפשי. מקרב לי (תהילים נ"ה י"ט). פרשת משפטים תשפ"ד
כבר עמדנו על כך מספר פעמים- כמה מופלא הדבר בעיניי שפסוקים שניתנו לפני אלפי שנים מדברים ישירות וברורות אלינו ועלינו כעת חיה. והנה חוזרים חיילינו משדה הקרב, מעזה ועוטפה ומן הצפון וגבולותיו, אחרי שבמשך שבועות וחודשים רבים היו בפניהם מראות זוועה, חיו במתח מתמיד ונדרשו לעסוק בפעולות שבאופן רגיל הנפש סולדת מהן והנשמה רועדת מהן. אך באומץ ובגבורה מילאו את חובתם בהגנה על המולדת, וקיימו את מצוות "ובערת הרע מקרבך" (דברים י"ג ו', י"ז ז', י"ט י"ט, כ"א כ"א, כ"ב כ"א). כמה פעמים חוזר הביטוי הזה במקרא, אף כי בכולם מוכוון הוא כלפי בני עמנו. אך כפי שכבר הבאנו בעבר (כגון בדברינו לפרשת יתרו) במהלך הדורות מתחלפות הפשטות ומה שנאמר עלינו נהפוך הוא על שונאינו.
והנה בפרשתנו, בריש פרק כ"ב, מופיע המושג של "בא במחתרת", דהיינו שאם בא גנב לתוך חצרו של אדם, אפילו אם כוונתו העיקרית היא אך ורק לגנוב, כאשר בעל הבית נתקל בו והורגו "אין לו דמים", כלומר אינו נחשב כרוצח, ועל כן אינו מתחייב על הריגתו. וכדברי רש"י שם, ד"ה "אין לו דמים": אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו-כאן רש"י מפרש את המילים "אין לו דמים" בשני אופנים שונים המשלימים זה את זה: "אין לו דמים"- אין זו רציחה [וכן דעתו של האבן עזרא שם], וכן אין לזה שבא במחתרת דמים "אלא הוא כמת מעיקרו". ובלשון מוסף רש"י: "אין לו דמים": כלומר הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להורגו [וכן הוא בלשון ברש"י לסנהדרין ע"ב ע"א], לפי שבא על עסקי נפשות.
וממשיך רש"י שם: כאן למדך תורה, אם בא להרגך השכם להרגו (על פי סנהדרין שם). וכתב בעל הטורים בשמות שם: "במחתרת" ב' [כלומר מילה זו פעמיים בתנ"ך], הכא ואידך, "לא במחתרת מצאתים" (ירמיה ב' ל"ד), שכיוון שבא [הגנב] במחתרת, ודאי בא להרוג (סנהדרין שם), דכתיב, "מצאתים [כי על כל אלה]". מה מחתרת דהתם (בירמיה) על עסקי דם, אף הכי (בשמות) נמי כן, וגו'. ואכן הדברים מפורשים בגמרא דסנהדרין שם בזה הלשון: אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת (כלומר, שאמרה תורה "אין לו דמים"…)? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו (שרואה שאחר נוטל ושותק), והאי (הגנב) מימר אמר: אי אזילנא (לגביה) קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטילנא ליה… והתורה אמרה ("אין לו דמים"), ללמדך, אם בא להרגך השכם להרגו, וגו'. (וכלשון הזה אף ביומא פ"ה ע"א.)
ובירושלמי סנהדרין ח' ח' איתא: כתיב "אם במחתרת ימצא הגנב, והכה ומת אין לו דמים"- תני רבי חייה: "במחתרת" אין לו דמים. חוץ למחתרת יש לו דמים (כלומר שיהיה חייב על הריגת הגנב)? תני ר' שמעון בן יוחי: אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים (כלומר אינו מתחייב על הריגתו). (וראו פני משה שם.) ופירשו המפרשים שהרי הוא כרודף, (וראו באנציקלופדיה תלמודית, חלק מ"ה ערך "מחתרת", תכ"ט-ת"ע.)
והמאירי (לסנהדרין שם), מהדורת סופר עמ' 166, כתב: ומעתה, הרי הוא כבא להרגו והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו. והיכן אמרה? פירשוה בתנחומא (פרשת פנחס אות ג'): מ"צרור את המדינים… כי צררים הם" (במדבר כ"ה י"ז-י"ח), ולשון "צוררים" רוצה לומר מתמידים להצר לכם. ומעתה, הצר להם אחר שדעתם להצר לך. ולא סוף דבר שהרשות ביד בעל הבית להורגו, אלא אף לכל המוצא: שהרי כרודף הוא חשוב, וגו'. (והשווה עוד שם עמ' 268.)
ומעניינים הם דברי ר' ישכר תמר, בעלי תמר על ירושלמי סנהדרין שם (עמ' קע"ז), שכתב: הבא במחתרת וכו'. קשה, שהיה לו לומר הנמצא במחתרת, וכן, היו במחתרת, [ואילו] לשון המקרא "ואם במחתרת ימצא הגנב", ונראה לומר על פי פירוש רש"י בחומש: "אם במחתרת ימצא הגנב", שהיה חותר את הבית וכו'. למדנו מדבריו פירוש הלכה זו. שלא רק כשהגנב נמצא במחתרת והכה ומת אין לו דמים, אלא אפילו כשמוצא הגנב שחותר את הבית והכהו ומת, גם כן אין לו דמים. ולא אמרינן אמרי שאיננו עוד במחתרת אלא עוסק בפעולת החתירה, בוודאי יברח, ובכל אופן כל שבעל הבית יעמוד עליו לא יהרגו, אם כן אין כאן "הבא להרגך השכם להרגו". קא משמע לן, שאף במוצאו בפעולת החתירה "אין לו דמים", שכבר נחשב כרודף.
וכן מצאתי ביוסיפון בקדמוניות היהודים בתרגום א' שור, ס"ד כ"ח, וזה לשונו: אם המית גנב אשר חתר לתוך הבית, יהיה נקי גם אז כשהגנב עודנו עסוק בהריסת הקיר, עכ"ל. ומקורו בוודאי מההלכה הרווחת כזה. ונראה לי שכן הוא גם דעת התרגום יונתן בן עוזיאל שתרגם: אין בתרכא דכותלא משתכח גנבא וכו'. וביאורו שאם נמצא בתוך הקיר שהוא חותר, אף שלא הגיע עדיין בפנים המחתרת, גם כן ההלכה אם הכהו ומת אין לו דמים. ומפרשי התרגום יונתן בן עוזיאל לא עמדו על סודו. ועל פי זה נראה לומר שהמשנה רמזה הלכה זו בלשונה: "הבא במחתרת", היה בא במחתרת, ללמדך שאף שלא חדר עדיין לפנים המחתרת, אלא הוא עוסק בפעולת החתירה, מפני שהוא במחתרת גם כן דינו כגנב שימצא במחתרת, וכו'. (וראו בהמשך דבריו המעלפים.)
ואף כי ישנם ראשונים שסבורים שדין הבא במחתרת הוא אך ורק אם הוא בא בלילה (ר"ן בשם רבינו יונתן, ראב"ד וכו'), אך המכילתא דמשפטים לא חילק בין יום ללילה. וכן היא דעתו של הרמב"ם בהלכות גניבה ט' ז' וכו'. (ראו במרגליות הים, לר"ר מרגליות, לסנהדרין שם, עמ' 71 אות ה', ושם עמ' 77-76 אות כ"ח.)
ואם על הבא לגנוב נאמר כי הותר דמו, הבאים במחילות מחתרתם להרוג לא כל שכן שיש להשכים להורגם. ואף כי קשה הדבר לנפשות העדינות של אלה שהוטלה עליהם החובה להשלים את המשימה, ניזכר בדברי הפסיקתא רבתי (ל"ד י"ג, 17) לאותו פסוק שכבר הזכרנו לעיל, "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים…", אמר הקב"ה: כך היא אומנותי, ובדבר שאני מכה בו אני מרפא וכו'… "מכנף הארץ זמירות שמענו" (ישעיה כ"ד ט"ז), כלומר, המשימה הקשה הזאת תזכה אותנו לזמירות ותשבחות. ויהי רצון שבקרוב בימינו נוכל לזמר שירות ותשבחות לקל אשר פדה את נפשנו מכל צרה.
ד. שפרבר
