פלל מעמקי הפלג לעושה פלא, פרשת פקודי תשפ"ד

בשבת שעברה, שבת שקלים, קראנו כי מצווה על כל אחד ואחד, מגיל מסוים להביא מחצית השקל לבית המקדש, כסף המיועד לתקצב את קורבנות הציבור (ראו מגילה כ"ט ע"ב). ונזכרתי שכאשר גויסתי לראשונה לצה"ל, ועברנו את שלב הטירונות, היה זה בקיץ, וישנו באוהלים, וכל אחד קיבל "פלג אוהל", פירושו חצי אוהל לישון בו. ואי אפשר היה להקימו בלא המחצית השנייה, שהייתה בידי חבר. כלומר, רק שניים יחד יכלו להקים את האוהל. כך שלכל אחד היה מעין חבר, שותף, וכזוג פעלנו יחד, ולמדנו לדעת כי כיחידים בלבד אי אפשר היה לנו למלא את תפקידנו, אך ורק יחד עם שותף התאפשר הדבר.

עניין זה היה לימוד כביר, שכיחיד בלבד אין אדם יכול לקיים ייעודו, אלא אך ורק כחלק מן הציבור ותלוי בדעת אחרים יוכל לקיימו במלואו. והוא הדין בתפילה, שאף שמותר להתפלל ביחידות חלקים מן התפילה, דברים שבקדושה דורשים מניין של עשרה: כלומר צריך אדם להצטרף למניין ולראות את עצמו, היחיד, כחלק מן הציבור, קרי "הכלל". וזה עומק הפשט של "כל ישראל ערבים זה לזה". והוא הדין לברכת המזון, שאף שניתן לברכה ביחידות, אין בה שלמות עד שמצרפים שלושה או עשרה לברכת הזימון.

והנה גם במלאכת המשכן מצאנו כי עיקר העשייה והפיקוח היה בידי שניים, בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, אשר הקב"ה מילא אותו בחוכמה ובתבונה ובדעת… (שמות ל"ה ל"א). ואף על פי כן זקוק היה לעזרתו של אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שם ל"ד). "לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש לכל אשר ציוה ה'" (שם ל"ו א') צריכים היו (לפחות) שניים. והרי זה כדוגמת "מחצית השקל". ואכן שניהם לקחו מאת משה את כל התרומות אשר הביאו בני ישראל למלאכת עבודת הקודש שנאמר, "ויקחו מלפני משה… והם הביאו אליו", וכו'. (שם ל"ו ג', וראו באברבנאל שם, ש"הם" קאי על בצלאל ואהליאב. וראו בתורה שלמה של רמ"מ כשר, שם עמ' ל"ד, הערה ג', ובמדרש לקח טוב לשמות ל"ח כ"ג (עמ' 218): מיכן שאין ממנין שררה על הציבור פחות משניים. (עיין שקלים ה' ג'.)

ולא זו בלבד אלא ששניים אלה היו משבטים שונים. בצלאל משבט יהודה (שם ל"א ב'), ואהליאב משבט דן (שם ו'). ואיתא בפסיקתא רבתי, סוף פרק ו', (כ"ו ע"א) בזה הלשון: את מוצא כשנעשה המשכן, שני שבטים היו שותפין במלאכתן. אמר ר' לוי בשם ר' חמא בשם ר' חנינא: שבטו של דן ושבטו של יהודה- שבטו של יהודה, בצלאל, שבטו של דן, אהליאב בן אחיסמך למטה דן. [ונעיר בסוגריים כי שמו כאילו מרמז על כך "בן אחיסמך", כי הוא מעין "אח" הסומך את שותפו, בבניין אוהל מועד.  ובמדרש השמות, ראו גם תנחומא ויקהל ג': בצלאל- ולמה נקרא שמו בצלאל? שעשה צל לקל, שנאמר, "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (תהילים צ"א א'). והשוה תורה שלמה לשמות ל"א ב', עמ' נ"א אות ז'*: בצלאל, שעשה צל לעולם; בן אורי שעל ידו באה אורה לעולם; בן חור, שעל ידו נעשו ישראל בני חורין; למטה יהודה, שיצא ממנו דור שמילא את העולם הודאות ותשבחות.]

וממשיכה הפסיקתא רבתי שם: וכן במלאכת המקדש שני השבטים הללו היו שותפין, שנאמר, "וישלח המלך שלמה [ויקח את חירם]" וגו' (מלכים א' ז' י"ג), והוא בן אישה ממטה דן (כמפורש בדברי הימים ב' ב' י"ג), ושלמה בן דוד שהיה משבטו של יהודה, וגו'. ובבראשית רבתי, ויחי מ"ט ט"ז, עמ' 244:.. ובמלאכת בית המקדש, שלמה היה מיהודה וחירם מדן. [והשוה תנחומא כי תשא סי' י"ג, שנאמר, "בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי" (מלכים א' ז' י"ד), ובדברי הימים (ב' ב' י"ג) כתיב, "בן אשה מן בנות דן", שהיה אביו מנפתלי ואמו מדן, עיין ערכין ט"ז ע"ב.]  וכן במשיח, אביו מיהודה ואמו מדן, שלכך נקרא יהודה ודן גור אריה (בראשית מ"ט ט', ודברים ל"ג כ"ב), שמשיח יוצא מבין שניהם וגו'. (והשוה מדרש הגדול שם.) ללמדנו שאף שהיו משבטים שונים, הצטרפו והתאחדו לשלמות אחת. אך תנאי להתאחדות מושלמת זו הוא בכך שתהא נקודת מוצא מרכזית משותפת, וכפי שמרומז בזה ששני שבטים אלה נמשלו כארי יחדיו.

ודומים דברים אלה בעיניי כאותה הלכה שמלאכה שנעשית על ידי שניים, ואין האחד יכול לעשותה לבד, העושה אותה אינו חייב על עשייתה, עד ששניים יעשו אותה יחד. (וראו בשלחן ערוך אורח חיים שט"ז ה', ובמשנה ברורה שם אות כ"ב, וכו'.) ואף שבשעות קשות אלה שנמצאים אנו בדור הפלגה שכה נפלגה הארץ, ואולי נכון יותר לומר בתור הפלגות, ומצויים אנו בתחתית ההריסות, עלינו להתייצב גם יחד, ולענות כל העם יחדיו (ראו שמות י"ט ח') "בקול אחד" (שם כ"ד ג') ובלב אחד (מכילתא מסכתא בהחודש), ונזכה שיהיו הסומים שבינינו רואים והחרשים שומעים (ראו בתנחומא בובר. יתרו סי' י"ב) עד כי נראה בקרוב שהמינים השונים יהיו באמת מהודקים באגודה אחת, ונשב כולנו בצילא דמהימנותא, כל ישראל בסוכה אחת (על פי סוכה כ"ז ב'), בשבת אחים גם יחד (על פי תהילים קל"ג א'). אמכי"ר.

ד. שפרבר