"פני המלחמה מפנים ומאחור" (שמואל ב' י' ט') פרשת כי תצא, תשפ"ד

ממשיך אני בהרהורי עיון העולים אצלי במחשבותיי לאורך סדרת הפרשיות הללו שקוראים אנו בשבועות האחרונים. כי פרשת השבוע מתחילה במילים "כי תצא למלחמה על איביך…" (דברים כ"א י'), והוא בדיוק כפי שקראנו בפרשה הקודמת, "כי תצא למלחמה על איבך" (דברים כ' א'), ובלשון אבן עזרא: זו הפרשה דבוקה עם "כי תצור אל עיר" (דברים כ' י"ט) ונכנסה ביניהם פרשת עגלה ערופה… וכו'. (ויש להעיר ששם חסרה היו"ד השניה שב"איביך", וראו על כך מה שכתב בכלי יקר כאן. ועוד יש להעיר כי פסוקים אלה עוסקים במלחמת יחיד, ואצל בעל הטורים הגרסה בשניהם עם יו"ד!) מודגש, אם כן, בלשון המקרא דווקא ה"לשון יחיד"- "כי תצא" וכו'. ויש בכך משום שוני מהמשך העניין מאחר דשם נאמר, "והיה כקרבכם אל המלחמה" (דברים כ' ב'), "ואמר אלהם, שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה … כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם" (דברים כ' ג'-ד'). ואכן, עמדו על כך המפרשים כי הפסוקים הפותחים הם דווקא בלשון יחיד, כפי שהערנו, בהסבירם שבכדי לנצח במלחמה צריך שתהיה אחדות בעם, וכי יש לעמוד במערכה הקשה הזאת שבה נמצאים אנו כיום, כאיש אחד ובלב אחד, וכפי שביארו לנו חז"ל בירושלמי פאה א' א': דורו של אחאב כולם עובדי עבודה זרה היו, ועל שלא הייתה ביניהם מחלוקת, היו מנצחים במלחמה, וגו'.

רואים אנו כמה שיבחו חז"ל את עניין אחדות העם. אך, לעומת זאת, רואים אנו כמה חסרה היא אצלנו בימים קשים אלה, ימים שבהם המחלוקות הן פנימיות וחיצוניות.

והנה עמד כל כך הנצי"ב: [ש]שני אופני מלחמה [הם]: א', במלחמות תנופה שיוצאים מחנה מול מחנה, ובזה כתיב "כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס [ורכב עם רב ממך]"  (דברים כ' א'), וב' שמצרים על עיר, ובזה כתיב, "כי תצור אל עיר [ימים רבים להלחם עליה לתפשה]…" (דברים כ' י"ט), [ובדומה לזה, "כי תקרב אל עיר להלחם עליה…" (שם כ' י')] …, מעתה יש להבין דלפי הנראה עניין פרשה זו שייך יותר במלחמת מצור על עיר מלאה אנשים, מה שאין כן כשיוצאים במלחמה בשדה… וכו'. כי בשדה הקרב, מחנה מול מחנה, אין זמן להרהר הרהורים למיניהם, אלא כל צד משליך את עצמו בלהט נלהב לתוך תוכה של המערכה, בגו אבק ועשן הלחימה. ואילו כאשר צרים על עיר במשך ימים רבים, וישנן כניסות ויציאות משדה הקרב, אזי עולים ההרהורים והספקות הטורדים את נשמתו של הלוחם, ואין כאן כאיש אחד בלב אחד. ועל כגון דא אמר הכתוב, "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ' ח'), כי הסכנה הגדולה היא בכך שהספקות והפחדים הללו יחדרו אף לעמקי נפשם של אחיו הלוחמים.

וחשבתי בליבי כי לשון היחיד שבפסוקים הללו משמשת לתרי אנפין: ליחיד הבודד עם כל הספקות והמחשבות הקשות שלו, מחד גיסא, ומאידך, את אשר נדרש מאיתנו בימים אלה להשוות את המחלוקות הפנימיות הפוגעות באחדות העם ומערערות את חוסנו, ולהתאחד ולהיות כאיש אחד ובלב אחד. ואז יהא מובטח לנו הניצחון והביטחון. ותפילתנו כי הקב"ה ייתן את אויבינו בידינו (על פי שם כ"א י'), ונזכה לחיות באחווה ואחדות בהשקט ובבטחה כל הימים. אמכי"ר.

ד. שפרבר