שבת קהילה בירושלים תש"ע. הילכו שניים יחדיו?

 
הילכו שניים יחדיו?
על הסיכוי לשילוב זהויות בחברה הישראלית

 

יום חמישי, כ"ז תשרי, 15 לאוקטובר, בי"ס קשת, אלכסנדריון 23

רב שיח: אחדות הניגודים – שילוב בחינוך- עם מי ולמה?
מנחה: שמולי בינג.   משתתפים:

תמר הקשר -נציגת בית ספר "ראשית" המשלב בין ילדים עם מוגבלות ואלה בלעדיהם. עלא ח'טיב- נציג בית הספר 'יד ביד' הדו-לשוני. רותי להבי – נציגת בי"ס "קשת".

סיכום הפאנל נמצא מטה.
ערב שבת, זהויות של יהודי ארצות הברית והשפעתם על הקשר עם ישראל.
פותח: אלדד וייל, מדריך בפרוייקט "תגלית" ו"מסע". שיחה עם פרופ' יונתן סרנה.
שבת בבוקר, 17 אוקטובר, מניין "הקהל", אולם הספורט של מתנ"ס בקעה , רח' יששכר 3.
תפילת שחרית 8:30. לאחר התפילה קידוש ושיחה מפי:
פרופ' קימי קפלן- "האומנם גילויי ישראליזציה בחברה החרדית?"

 

בית כנסת קשת, רח' אלכסנדריון 23
ד"ר חנן בירנבאום- טריטוריה, יוחסין או תרבות: על זהות יהודית בימי הבית השני.
מוצ"ש, שעה 20:00, מכון הרטמן, רח' גדליהו 11 (ליד עמק רפאים).
דתיים, חילוניים ומה שביניהם – האם עדיין יש לנו משהו במשותף?
קטעים מתוך הסרט: "עד שאלוהים יפריד בינינו" – על זוגיות דתית חילונית (כחצי שעה). דברי הקדמה של הבמאי, יורם שפר .
רב שיח:
ח"כ אורי אורבך, סיעת "הבית היהודי".
שחר אילן , סמנכ"ל עמותת חידו"ש לחופש דת ושוויון.
ד"ר' מאיר בוזגלו, החוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית.
מנחה: רחל עזריה, חברת מועצת עיריית ירושלים.

 

לסיכום הפאנל על  שילוב בחינוך- עם מי ולמה, הכנסו לידיעה .

סובלנות לא פעם מוגדרת כיכולת לקבל את האחר. לעיתים נדירות אנו שואלים את עצמנו מי הוא האחר אותו אנו נדרשים לקבל והאם יש הבדל בין דרכי הקבלה שאנו זקוקים להם בשביל "אחרים" שונים.

בדיוק בנושא זה נסב הערב שהתכנס במסגרת שבתון בקהילה של נאמני תורה ועבודה בבית ספר קשת. בערב דיבר פאנל של אנשים שכל אחד מהם עוסק בחינוך לקבלת האחר- האחד, מנהל שותף בבית הספר הדו-לשוני בירושלים, עלא חטיב, השניה, רותי להבי, המנהלת לשעבר והמייסדת של בית ספר "קשת" בירושלים, אחד מבתי הספר הראשונים שעסק בשילוב בין דתיים לחילונים, השלישית, תמר הקשר, מהמייסדים ומנהלת לשעבר של בית ספר "ראשית" בראש צורים, המשלב בין ילדים עם מוגבלות לילדים שאינם עם מוגבלות. המנחה היה שמולי בינג, פעיל חינוך, שעוסק בכעין שילוב אישי- שמולי הוא חובש כיפה שעובד כרכז שכבה בבית הספר "הראל" הממלכתי.

התברר שיש הרבה במשותף בין בתי הספר. כל השלושה ציינו את חשיבות המחויבות של הצוות לבית הספר ולרעיון השילוב. שלושתם ציינו שלדעתם הם רואים בבוגרים שלהם אנשים עם רגישות מיוחדת לאחר ולסביבה.

אך היו גם הבדלים מעניינים. רותי מ"קשת" ציינה שהתלמידים שלה מניחים שיש להם בסיס תרבותי משותף, וזה מסייע בשילוב. דווקא עלה מדבריה של רותי שהקשיים הם די גדולים, כמו אותו יום שהיא ציינה כשאחד הילדים שכנע את הכלל שאלוקים לא קיים. היא ציינה דווקא את הקושי של תלמידים רבים (וגם מורים!) להגדיר עצמם כדתיים או חילונים, הגדרה שבית הספר זקוק לו כדי לשמור על איזון וכדי שכל הקולות הללו יישמעו.

גם רותי וגם עלא ציינו שבית הספר שלהם נוטה להעמיק ולחזק את הזהות של תלמידיהם, כי הם זקוקים להגדיר את עצמם כנגד חבריהם השונים.

עלא ציין שדווקא הרבה פעמים התלמידים המגיעים לבית הספר צריכים לגלות כמה יש להם במשותף, למרות ההבדל הלאומי- וציין שמי שיותר זקוק להכיר את הצד השני היו הילדים היהודים, כשמירב הילדים הערבים מכירים במידה רבה את התרבות היהודית. הוא גם ציין שהערבים מגיעים לבית הספר עם ידע בעברית כשהיהודים מגיעים בלי ידע בערבית, ובדרך כלל היהודים מגיעים לרמה נמוכה בערבית מאשר רמת הערבים בעברית- בכיתות הנמוכות, הוא ציין, הילדים מדברים ביניהם עברית, כי ילד ערבי שרוצה כדור אין לו סבלנות לחכות שהילד היהודי יטרח להבין את הערבית שלו, לכן עדיף לו לצעוק כבר בעברית. הוא גם סיפר על זמנים קשיים במיוחד, כגון תקופת המלחמה בעזה, שאפילו הגדרת המאורע ושמו היה נושא למחלוקת בין קבוצות התלמידים והמורים.

תמר דיברה על הלימוד שהתלמידים ללא מוגבלויות צריכים לעשות כדי לקבל את אלו עם מוגבלויות- כשהיא מציינת שהדבר מצליח עד כדי כך שגם במקרה אחד קיצוני שבו ילד עם מוגבלויות הוצע מבית הספר בגלל שהיה אלים, ההתנגדות הגדולה לכך היה מבני כיתתו, שהיו לא פעם הקורבנות לאלימות שלו. היא ציינה שבוגרים שלה מציינים שהלימודים בבית הספר שלה בתור ילד ללא מגבלויות מהווה "עבודה", כי הם עסוקים מאוד בלסייע לחבריהם עם המוגבלויות. היא ציינה שפעמים רבות הילדים עם המוגבלויות הופכים לחברים של הילדים ללא מוגבלויות.

שאלה מעניינית שאחד מהקהל שאל היה האם הילדים לא הופכים ל"דגלים", לדואגים לכלל ולשילוב והמקום שלהם כפרטים, כאינדובידואלים שיש להם את הכאב והשמחה האישית שלהם נפגמת. שלושתם הודו שאולי הדבר קורה לפעמים. תמר מ"ראשית" ציינה שלא פעם הלימוד עם ילדים שיש להם מוגבלויות שם את בעיותיהם של הילדים האחרים בפרופורציה, מה שלפעמים יכול לגרום להם להמעיט בכואב להם.

ערב זה גרם לי לחשוב שאולי צריכים לשנות את ההגדרה שלנו לסובלנות- אולי צריך להבין שסובלנות צריכה להיות לא היכולת לקבל את האחר, אלא היכולת לקבל כל אחר בצורה נכונה, כי הרי קבלת האחר שבתוך עמך הוא שונה מקבלת האחר מעם אחר, והבנת היכולות של מי שנראה לך כמוגבל היא אחרת ממי שנראה לך כבעל אותם יכולות כשלך.
אולי ניתן להגדיר את שלוש בתי הספר כבתי ספר שבהם כולם הופכים לאחרים.

 

 

נכתב ע"י צבי ברנהרט