שחיתות, סיאוב ומרמה: הרבנות נגד הכשרות

פורסם באתר NRG.

מערך הכשרות אמור לייצג את יהדותה של המדינה. בפועל, הזיהוי של הכשרות בקרב הציבור איננו של יהדות נקייה וזכה. הגיע הזמן לפרק את המונופול הרקוב ולהעביר את האחריות אלינו, צרכני הכשרות.

עם כניסתו לתפקידו כרב הראשי לישראל, הודה הרב הראשי האשכנזי, הרב דוד לאו, שיש מקומות בארץ בהם לא ניתן לסמוך על הכשרות, אך סירב להצביע באלה מקומות מדובר. אותו רב לאו, הוא זה שיצא השבוע בהכרזות על מהפכות בתחום הכשרות. אך נשאלת השאלה: מדוע לקח לרב לאו שלוש שנים וחצי מאז כניסתו לתפקידו ועד שהגיע למסקנה שיש לבצע מהפכה בתחום הכשרות? ואולי אף יש לשאול – אם הרב לאו אכן מאמין בנחיצותה של מהפכה, היכן הוא היה עד היום?

הממצאים של תחקיר "360" הם חמורים ביותר ועולים בקנה אחד עם הדברים שנאמרו על ידי הרב הראשי בעצמו. הם אף מתחברים לסיפור של יו"ר וועדת הכספים של הכנסת, ח"כ משה גפני, שהעיד בדיון שנערך לאחרונה שבהיותו סגן שר הדתות, בשנות ה-90', הוא ביקש להביא לו סנדוויצ'ים בהכשר בד"ץ בלבד. גפני והרב לאו מצטרפים למסורת ארוכה של פוליטיקאים ורבנים חרדים, שמסרבים לצרוך את הכשרות של הרבנות, עליה הם מגינים בחירוף נפש חדשות לבקרים. כאישי ציבור הם דורשים ממני ומכל צרכני הכשרות הבסיסית בישראל להמשיך ולאכול טרפות בחסות הרבנות, אך מעצמם הם דורשים יותר. לא בהכרח רק בגלל חומרות הלכתיות, אלא גם בגלל שהם מבינים שבהרבה מקומות בישראל אין באמת כשרות.

הישראבלוף שנחשף בכלי התקשורת לאחרונה בתחום הכשרות מתחיל לגעת בבעיה האמיתית: צרכני שירותי הדת בישראל, בהם צרכני הכשרות, הם קהל שבוי שמקבל תכתיבים מאנשים שרובם לא צורכים את אותם שירותים. הדבר דומה לביקורת שנשמעת כלפי שרי תחבורה שאחראיים על הטיפול בתחבורה הציבורית, אך בפועל הם נוסעים ברכביהם הפרטיים ולכן לא מודעים לקשיים בהם נתקלים צרכני התחבורה הציבורית. שתי המערכות סובלות מתת-תפקוד, אך במערך הכשרות טמון עוול נוסף. מערך הכשרות, כחלק ממערך שירותי הדת בישראל, אמור לייצג את יהדותה של המדינה. בפועל, הזיהוי של הכשרות בקרב הציבור הרחב איננו של יהדות נקייה וזכה, אלא של שחיתות וסיאוב. יש כאן הרחקה של הציבור מהיהדות על ידי זרועות של המדינה, וזוהי ללא ספק פשיטת רגל של הממסד הדתי הרשמי בארץ.