בית הכנסת- מי צריך להיות בו? שבת בראשית בירושלים

 

כמידי שנה גם הפעם נקיים אי"ה שבת קהילות בשבת בראשית בירושלים.   בתאריך: 1-2/10/10, כ"ג-כ"ד תשרי. במוצ"ש יתקיים ערב מסכם.

שבת קהילה בירושלים: בית הכנסת- מי צריך להיות בו?
על שילוב מגזרים שונים בתחום הדתי, העדתי והמגדרי בבית הכנסת הדתי-לאומי.
ליל שבת, 20:30. בית הכנסת "ידידיה", רח' נחום ליפשיץ 12.
"בית כנסת משֶלָך" – על מגוון גישות בתוך הפמיניזם הדתי – חוויות והתנסויות
יעל גוטל, מתפללת ב-"הקהל – מניין שוויוני בקעה".
שרה פרידלנד בן-ארזה, מתפללת ב-"שירת שרה" – קבוצת תפילה לנשים.
נעמי שטאל, יו"ר קהילת "ידידיה".
מנחה משתתפת: תמר ביאלה, עורכת הספר "דרשוני – מדרשי נשים".

שבת אחר-הצהריים, מניין "שלם" , תפילת מנחה ומיד לאחריה
הכלה של יהודים שאינם דתיים בבית הכנסת ובתודעה.
מקדה בן נאה, סופרת ילדים, תדבר על ספרה "שבת שלו", המתאר ומקבל מגוון שבתות בחברה הישראלית.
שמואל הר, חוקר תלמוד במכון "שלום הרטמן", היבטים הלכתיים ורעיוניים של שילוב אנשים שאינם שומרי שבת בבתי הכנסת.
שבת אחה"צ, "הקהל מניין שוויוני בקעה"
שילוב בין מסורות אשכנזיות ומזרחיות בבית-הכנסת – היבטים רעיוניים ומעשיים בתחום הנוסח והלחנים.
אורי קרויזר, "אני במערב וליבי במזרח" – על שילוב פיוטים ונוסחי עדות שונות בתפילה.
אסף פינק, שוויון מגדרי או שוויון לכל? – שוויון עדתי בבתי-הכנסת כמקרה מבחן.
מוצ"ש בראשית, 20:30 מכון "שלום הרטמן", רח' גדליהו 11 (ליד עמק רפאים).
בית הכנסת- בית לציבור הדתי או מקום כינוס לכלל ישראל?
האם וכיצד צריך בית-הכנסת להפוך למוקד משיכה למתפללים חילונים ומסורתיים- סיכויים ומחירים.
פתיחה: תהילה נחלון, יו"ר נאמני תורה ועבודה.
ד"ר אריאל פיקאר, מנהל חינוכי של תכנית "בארי", מכון "שלום הרטמן".
הרב אריאל קונסטנטין, רב ביה"כ "בית אל-קהילת תל אביב" ויו"ר "מציון".
אודי שפיגל, חוקר ומרצה על החברה הישראלית.
מנחה משתתפת: ד"ר עליזה לביא, מחברת "התרמיל היהודי"- מסע בר מצווה בקהילות ישראל.

תמונות:

לתקציר הערב המסכם היכנסו לידיעה זו או ראו מטה.

בית הכנסת- בית לציבור הדתי או מקום כינוס לכלל ישראל?

-האם וכיצד צריך בית-הכנסת להפוך למוקד משיכה למתפללים חילונים ומסורתיים-  סיכויים ומחירים

תקציר הערב- הערה חשובה: תקציר זה נעשה בידי מתנדב והוא אינו מהווה אסמכתא לאמירת הדברים ע"י המרצים עצמם. מטרת התקציר לאפשר הצצה לדברים שנאמרו.
עליזה לביא
אנחנו נמצאים בדיון מאוד מצומצם על בית הכנסת. הדיון הערב מבקש לפתח ולהתמודד עם שאלת בית הכנסת: האם הוא בית לציבור הדתי או מקום כינוס לכלל ישראל. חשבתי לפתוח את הערב בסיפור אישי, שיחה לא קלה שהייתה לי אתמול, עם חבר ממועצת הרשות השנייה, שהוא שף במסעדה גדולה בתל אביב, מול כיכר רבין. הוא זעף ואמר: "אתמול בלבלו לנו את המוח עם ההקפות ההזויות הללו, חצי מהשירים בנוסח אשכנז וחצי בעדות המזרח, באו בני עקיבא ורקדו בכיכר, למה הם באו לפה? למה באתם לתל אביב?" הקשבתי לו, אני חייבת לומר שהדברים הכעיסו אותי, אך הקשבתי לו. ההתבוננות שלו והכעס שלו על הצעירים שביקשו לשמח בפרהסיה, לא יכולתי שלא לרדת לשורש המצוקה שלו. אני פותחת את הפאנל בדוגמה הזו, משום שהדברים מנקרים בי. דיברנו על האוכלוסייה המשתנה של בית הכנסת, ואני חשבתי על חבריי מהמחזור. יש לפניי בבית הכנסת אדם שמשרת בשירות הביטחון הכללי, לא שומר שבת אך מגיע לבית הכנסת לכבד את אביו, והוא עולה לברכת כהנים. ישנה בעיה של הדתל"שים: איך אפשר לתת לדתל"ש להיות חזן? מדובר על אנשים שבשבת בר מצווה של הבן רוצים לבוא ולעלות לתורה. האם השאלה הזו עדיין רלוונטית?
ד"ר אריאל פיקאר
אני חושב שהשאלה רלוונטית, לאו דווקא במושגים של 'דתיים' ו'חילונים', אלה הגדרות מיושנות מבחינה פילוסופית אך נכונות מבחינה סוציולוגית, מבחינה סוציולוגית אנו פועלים לפי ההגדרות האלה; אך ניקח בית כנסת דתי רגיל, נמצא בו ספקטרום רחב של אנשים עם דעות שונות, ונמצא גם אנשים לא מרוצים. ישנם אנשים שמאוד מרוצים בדתיות שלהם, וחושבים שהבעיה היא בעיה של הנגשה והסברה. ארגון צהר, למשל, סבור שמערך הנישואין הוא בסדר גמור ואין בעיה עם הטקס האורתודוקסי, אך הרבנים לא מספיק ידידותיים ונגישים, אז הבה נקים ארגון שיטפל בבעיית ההנגשה. התחושה היא שהמסורת שלנו היא בסדר ולא צריך לעשות בה שום שינויים. בדומה לכך, מיזם נוסף של צהר קשור לבתי כנסת: התפילה וההלכה בסדר, החיים הדתיים הם טובים ומדויקים, וחבל נורא שהחילונים לא נחשפים אליהם – וזאת משום שהכל לא מספיק מונגש וידידותי, אז יש לעשות פעולות של הנגשה.
לדעתי יש גם בעיה עם התפילה עצמה, יש בעיה עם המדיניות ולא רק עם ההסברה. מהו בית הכנסת? איך הוא צריך להיראות היום בעולמנו המגוון והמורכב? אני חושב שבית הכנסת צריך להשתנות באופן מהותי.
אודי שפיגל
אני מגדיר את עצמי כאיש חילוני-מסורתי ובשנה האחרונה אני חבר בקהילה דתית. מהצצה קצרה יחסית ומוגבלת לעולם הדתי, נראה כי אחד הדברים הבולטים בעולם שלכם הוא השיח של קבוצות קטנות שמתפלגות, והפילוג של הפילוג וכו'. זהו שיח של אנשים העסוקים בחיפוס אחר הדומים להם, אחר אלה המתפללים ולעיתים גם חושבים כמוהם. כלפי העולם החילוני שסביב – השיח עסוק לעיתים קרובות בשאלה – "מתי החילונים יראו את האור". נראה לעיתים כי דתי אמיתי הוא מישהו שאם הוא היה יכול, היה לוחץ על כפתור והופך את כל החילונים לדתיים בבת אחת, וכך מביא את הגאולה השלמה. אני תופס את עצמי בקהילה שלי כמישהו 'מבחוץ', ומשתדל להימנע מלקיחת תפקידים בבית הכנסת. למה אני נמנע מכך ? בגלל חוסר נוחות, בגלל שהטקסט לא תמיד קל לי ומקובל עליי, ויש דברים בטקסט שאני פוסח עליהם בשמחה. אני נמנע מכך גם בגלל העובדה שאני מחלל שבת, לפחות באופן פוטנציאלי, וזה יכול בתחושה שלי לגרום חוסר נוחות לחברים בקהילה. יש כיום מניינים קונסרבטיביים ומנייני ניו-אייג', יש מניינים חילוניים, בהם הטקסט מתאים לי מאוד. נראה כי בימינו יש משמעות לשאלות הייחודיות של כל קבוצת אנשים, ולא לחיפוש אחר המכנה המשותף המתאים לכולם. אנשים עסוקים בשמירת האיכות ובקנאות לדברים החשובים להם, אך יש שאלה של היחס לאחר ומה הוא יכול לתרום לי. יש כאן מגוון שאלות: האם יש לנו אחריות לכלל ישראל ורצון להיפתח אליו ? האם הדתי יכול לקבל משהו חדש ורענן מעצם הגעתו של החילוני לבתי הכנסת – למרות המחירים של זה ? האם אנחנו באים להראות את האור לעם שבחוץ ולרקוד במרכז תל אביב ולהראות את האור לחבר'ה ? בשיח הזה יש משהו מתנשא.

 

הרב אריאל קונסטנטין
אנחנו רוצים להקים קהילה שמקבלת את כולם ומשרתת את כל הקהל. הקהילה עניינה לתת, השאלה היא מה אנשים רוצים, אני רוצה לשמוע מהקהילה מה היא מצפה ממני, מה היא רוצה ממני כרב. חלק רוצים תפילה, חלק רוצים קהילתיות, חלק רוצים תרבות יהודית, הרצאות. אלו גם דברים שניתן לעשותם במסגרת הרוחנית. בית כנסת הוא מקום שמתכנסים בו, לא בית תפילה. אנו לא מתפללים שחרית-מנחה-ערבית והולכים הביתה; אנו קהילה שבה מתחברים אחד לשני. ברוב בתי הכנסת בארץ אין רב קהילה. הייתי רב-אורח בבית כנסת ברעננה והיה דיון כזה שם. דוברי האנגלית רוצים רב והישראלים מתנגדים לגמרי. בסופו של דבר ראו ברעננה שיש צורך גדול ברבנים שיתנו כתף ויעזרו, וחלק מן המתנגדים התרככו. לאט לאט אנו רואים שניתן ליצור כאן קהילה שמסתכלת החוצה, איך אנו יכולים לתרום לחברה הישראלית.

 

עליזה לביא: האם השאלה היא אופי הרב, או אופי הקהילה? הייתי בכנס של רבנים הקונסרבטיבים לפני כשנה. התקופה הייתה מבצע עופרת יצוקה, ולפתע מצאתי את עצמי מאזינה לשיחות טלפון של רבנים עם חברי הקהילה שלהם, והרגשתי שהם יכולים להיות פסיכולוגים ממש. מצד אחד זה עורר בי הערצה רבה, מצד שני שאלתי את עצמי האם הם מוכשרים לתת את הייעוץ הזה לבני קהילותיהם?
הרב אריאל קונסטנטין
הכשרת הרבנים בארה"ב היא לא רק הכשרה הלכתית אלא גם הכשרה פסיכולוגית וייעוצית. ההכשרה הבסיסית כדי לתמוך בקהילה היא שאני לא עושה "קירוב" והחזרה בתשובה, אני עושה caring, איך אני יכול לעזור לבן-אדם לא רק בצורה דתית אלא גם מבחינה אישית, אני אומר לאדם: אני כאן בשבילך. הייתה אישה שעמדה מחוץ לבית הכנסת ולא רצתה להיכנס, היא לבשה גופייה והתביישה. ניגשתי אליה מכיסא הרב – מה שהדגיש עבורה שהרב ניגש אליה ולא להיפך; הגישה שלי היא לגשת אל האדם, להביא אותו לבית הכנסת, לתת לו להרגיש בנוח. אמרתי לה: לא מעניינים אותי הבגדים, מעניין אותי האדם. היא אמרה: אנשים יסתכלו עליי. אמרתי לה: אנחנו לא מסתכלים על אנשים בצורה הזו. את מוזמנת להיכנס ולהתפלל. מה שחשוב הוא הבן-אדם עצמו ולא החיצוניות.
עליזה לביא: האם הנגישות שאתה מראה לקהל שלך תגיע גם לשאלת הנוסח? האם תהיה מוכן להציע נוסח חדש לקהילה שלך, שאולי לא מתחברת לטקסט הקלאסי?
הרב אריאל קונסטנטין: יש קהילות בתל אביב שאימצו טקסט חדש, עם קטעים של ביאליק וכו', אני באופן אישי יותר שמרן והולך עם הטקסט הקלאסי, עם הסברים, עם מנגינות. הנוסח עצמו, אני שומר על הנוסח, אני חושב שזה מה שמחבר את עם ישראל בכל העולם, בכל מקום שבו אני נוסע, אפילו אם הוא זר לי לחלוטין ואני מרגיש לא במקום, אני נכנס לבית הכנסת ומרגיש בבית.
עליזה לביא: השאלה היא האם התפילה היא הנושא המרכזי שצריך לפלח את העם? כל מי שרוצה מקים לעצמו בית כנסת!
אריאל פיקאר
באזור של קטמון והמושבה הגרמנית אכן ניתן למצוא את המניינים החדשניים ביותר בעולם האורתודוקסי, ואכן נעשו שינויים מרכזיים בתחום זה, אך בנוסח לא נוגעים. חבר טוב שלי, חילוני, נכנס בערב שבת אחד ב-2003, אחרי שבוע שבו היו פיגועים רבים, ושומע את כולם שרים "לכו נרננה לה'", באותו נוסח כמו תמיד. אני חושב שיש כאן משהו לא אנושי. חוסר הנכונות שלנו לגעת בתפילה הוא מטריד. האם התפילה צריכה להיות רלוונטית? סיימנו כעת חודש של סליחות, חלקן נפלאות וחלקן ממש לא. סליחות אשכנזיות וספרדיות התחברו בימי הביניים, שהייתה תקופה יצירתית בה חכמים ופייטנים כתבו פיוטים וסליחות. האם אנו דואגים לכך שהתפילה תהיה רלוונטית? אני טוען שלא, ואנו מפחדים לגעת בתפילה. חלק מהנינוחות שלנו עם התפילה היא חוסר ההקשבה שלנו למילים. ישנו פחד – אפילו בבתי כנסת מאוד מתקדמים – מלגעת בנוסח, ואני חושב שהגיע הזמן לעסוק בשאלה הזו. אני חושב שצריכה להתכנס ועדה שתאמר שאם השבוע קרה משהו במדינה או בחברה, צריך לאור זה להוסיף או להחסיר קטע. זה מראה שאנו מחפשים רלוונטיות בתפילה שלנו. לי קשה מאוד להתפלל בימים נוראים, תפילות שמדברות על הקטנת האדם והגדלת האל. אינני מתחבר עם התפיסה הדתית שעולה מחלק מהתפילות.
עליזה לביא: כיצד אפשר לעשות כך כאשר אין בעם היהודי גוף או אדם אחד שמוסכם על כולם? האם השיח שלנו הוא קהילתי-פרטני או כלל-עולמי? מדוע לא קורה כמעט שום דבר בתחום הזה חוץ מבירושלים? האם הדיון עם עצמך הוא קהילתי או כללי-ציבורי-אורתודוקסי?
אריאל פיקאר
אני כבר מזמן חדלתי לנסות לאחד ולייצג את כלל הציבור. אדם צריך להשתחרר מתחושת המשפחתיות הדביקה, האורתודוקסיה-המודרנית, הציונות-הדתית. אני צריך להציב אלטרנטיבה ולהציג מודל קצת אחר. האם האלטרנטיבה תקסום לרבים? כנראה שלא. אני חושב שצריך להציב אלטרנטיבה מצד אנשים שמרגישים לא בנוח עם דברים מסוימים ביהדות. למה אנחנו לא מעצבים מחדש ומתחדשים? זהו צורך של מעטים, אך גם הם צריכים זכות קיום, הם לא צריכים להסתכל ימינה ולצדדים ולחשוב "מה יגידו עליי". לעולם יגידו שאתה רפורמי. החשש שמא ניתפס כפורצי גדר יהיה תמיד. איננו פורצי גדר, אנחנו בונים גדרות אחרים, צריך להודות בזה ולהיות מוכנים לשלם את המחיר.
עליזה לביא: אם הדיון הוא על תפילה, מדוע לבוא דווקא לאורתודוקסיה? ישנם מקומות רבים ששינו ויצרו אלטרנטיבה.
אודי שפיגל
זו שאלה קשה, כי יש כוח לאורתודוקסיה גם כאשר ישנם מניינים רבים שלקחו את התפילה למקומות אחרים. ההנחה של החילונים היא שהאורתודוקסים מתפללים, אך כאשר אתה נכסף לכך בצורה רצינית יותר אתה מגלה שבחלקו הגדול, העניין הוא לצאת ידי חובה. אני לא תמיד יודע אם בית הכנסת עבורכם הוא משמעותי באמת, או שהוא מקום שחשוב שהילדים יתחנכו לאורו. מה הצורך באמת בריטואלים הללו, מה הצורך שלכם לעשות זאת אם לא מתעמקים בטקסט ? אתה אכן לא יכול להתעמק בטקסט שאתה חוזר עליו שלוש פעמים ביום. הפרקטיקות של חיי היומיום לא בהכרח מחייבות משמעות מיוחדת, ויש להם המון חשיבות בחיינו ואני מעריך שכך גם בתפילה. במידה וכך, שאלת התכנים לא ממש רלוונטית כי אנשים עסוקים בעצם המעשה ולא בתכניו. יש משהו תמוה בריטואל הזה בבית הכנסת בשבתות: זה אמור להיות שיא היום ושיא השבוע, אך אפילו בחגי תשרי יש תחושה שמשמעותם של המילים לא מובנת תמיד או לא חשובה. כאן עולה החשיבות של המפגש עם האורחים מבחוץ – עם המתפללים לרגע. כאשר מגיעות אוכלוסיות אחרות כאורחות, האדם הדתי לפתע צריך לבחון את עצמו. זה שובר שגרה. יש משהו נוח לשבת באופן קבוע עם אותם חבר'ה ועם אותה רכילות ועם אותו נוסח, אך יש משהו חשוב בשינוי ובבחינת הדברים. הקשיים האלה בולטים ביחס לנשים. בבית הכנסת שלי דנים המון זמן על עליית נשים לתורה, ואני כאדם מבחוץ מסתכל בתמיהה על הדיונים הללו ועל דיונים נוספים, שבעולם המודרני הם מובן מאליו, ובבית הכנסת עוד מתווכחים עליהם. לגבי האוכלוסייה האורתודוקסית שזה רלוונטי לה – זו שלא מסתגרת במאה שערים או בהתנחלויות – היא צריכה לשאול את עצמה – מה היא מוכנה לשנות ומהם הגבולות שלה ? האם השינוי חשוב או שדווקא הנהגים הישנים – מסורת האבות – הנוחות והשגרה – הם שחשובים? כשנשים התחילו להשתלב בתפילה, היו חברים רבים ורציניים שעזבו. באופן פרדוקסאלי, דווקא הניסיון להתאים את התפילה לעולמנו ולעשות אותה רלבנטית היה איום לגבי רבים.
עליזה לביא: התפילה בעם ישראל התחילה כתפילה אישית, תפילת האבות. למעשה אין לנו טקסטים של תפילה, טקסטים מתוך חמישה חומשי תורה שמשולבים בתוך התפילה. למה המספר לא מספר לנו את הטקסטים של התפילות האישיות של תקופת התנ"ך? אולי הגיע הזמן שנחזור לתפילה האישית?
הרב קונסטנטין
אפילו תפילת שמונה-עשרה הייתה אמורה להיות מסגרת לנקודות החשובות של התפילה, ואנו לקחנו את המסגרת והפכנו אותה לחשובה, ושכחנו את התפילה האישית. תפילה היא עבודה שבלב, והיא אמורה להיות שיח עם הקב"ה באמצעות הלב. יש משהו חשוב בריטואל, שמגדיר את היום בשחרית-מנחה-ערבית, ההתמדה עצמה נותנת לי משהו בחיים שלי. הריטואל חשוב לי. ב'שמע קולנו' אנו אמורים לומר תפילה אישית, אך היום דחינו את זה לסוף התפילה, וזה חוסם את התפילה האישית. אני חושב שבתוך המסגרת שלנו ניתן להכניס תפילה אישית. הטקסט עצמו מסייע לאחדות ישראל, והפילוגים הקיימים בנוסח מבלבלים. אפשר לקחת כמה דקות ולחשוב בתוך התפילה, ניתן לעשות יוגה לפני התפילה, התפילה צריכה להיות פיזית וגם רגשית. אפילו ההכנה העצמית לתפילה, כמנהג החסידים הראשונים, יכולה להיות ביטוי לעבודה שבלב. גם הסברים על התפילה יכולים לסייע, חזן לפעמים יכול לפרש את התפילה במוזיקה שלו. בקהילה שלי בחו"ל החלטנו להתקין מערכת הגברה הלכתית, פיתוח של מכון צומת. המהנדס הלא-יהודי, שהתקין את המערכת, רצה לבדוק את התקינות שלה. הוא פתח סידור, והחל להקריא באנגלית את המילים "וים סוף בקעת וזדים טיבעת וידידים העברת..". אני קראתי את זה אלפי פעמים ולא שמתי לב למילים, ופתאום כששמעתי זאת בשפת האם שלי – נבהלתי. אך מצד שני, יש חשיבות להתחבר למה שעשינו בדורי דורות. יש "אלוהינו" ו"אלוהי אבותינו", ואנחנו צריכים לגשר בין השניים. יש מקום למסורת, למה שעשו אבותינו. מתוך המסורת ניתן להכניס דברים חדשים, מבלי לפגוע במה שהיה פעם. אני חושב שהתפילה חייבת להיות חוויה. אני חושב שיש מה לעשות עם הטקסט כפי שהוא כיום.

 

-סבב שאלות-
אריאל פיקאר
יש בתי כנסת שבמשך שנים זונחים פיוטים מסוימים של ימים נוראים, אך כשמישהו מביא מנגינה טובה – חוזרים לומר את הפיוט. אי אפשר להמשיך עם חוסר ההקשבה הזה. כשהייתי רב צעיר הייתי קורא בחתונות את הכתובה בעברית, אך הבנתי שזו טעות חמורה – עדיף שלא יבינו. מי שמבין את הטקסט של הכתובה מבין את הבעייתיות שבו, ועדיף לומר אותו בארמית. אני חושב שרובנו מתרגשים במילה בתפילה משום שהתו בה עלה למעלה, למרות שהמילים לא משמעותיות, אך כשיש מילים משמעותיות אנו רצים על פניהן כי עוד לא המציאו להן מנגינה טובה. זהו מנגנון הגנה שמשרת את הנוחות שלנו עם המסורת, אך זה לא מספיק טוב. צריך להתחיל להסתכל. אתם לא חושבים שהתפילות בימים נוראים ארוכות מדי? כשכן רוצים לעשות שינוי, אין זמן לעשות אותו. יש לנו תפילות בימים נוראים, שאפשר להוריד מהן קטעים מסוימים, ובמקומן – לחשוב, לעשות דברים אחרים. יש רגעים מרגשים, אך אנו צריכים להתחיל לגעת בנושאים האלה. כאקט חינוכי עלינו לחשוב על התפילה.
אודי שפיגל
אני חושב שחילוניות היא בעיקר מודל. רוב האוכלוסייה היום היא מסורתית ברמות שונות, גם אצל אשכנזים לא מעטים. עושים כך או אחרת מתוך הרגל. ברגע שחילוני מגיע לבית כנסת, הוא במובן כלשהו נהפך קצת למסורתי – זה הפרדוקס בדיון הזה. אני מאוד מסכים לגבי כוחה של תפילה, יש צורך מודרני להתחבר לכל דבר, לחוש את האותנטיות, גם החרדים עסוקים בכך והם חלק מהעולם המודרני גם אם הם יוצאים נגדו. העולם המסורתי במהותו אומר: 'למה אני עושה כך – בגלל אבא שלי וסבא שלי'. יש תחושה שנכנסתי לבית הכנסת להתפלל כמו שמשה רבינו עשה. חשוב לשים לב שלמרות זאת השינויים נכנסים גם לתוך בית הכנסת ולמקומות אחרים גם במקומות הכי אורתודוקסים. מעניין להגיע ליישובים (התנחלויות)ולשמוע שבטקסים, אחרי "התקווה" שרים את "אני מאמין". זה ההמנון האלטרנטיבי המציין את ההבדלה וההבחנה. יש מתח בתחום הזה.

 

הרב קונסטנטין
לא נגענו בהגדרת בית הכנסת כמקום קהילתי, וראוי להגדיר דיון על מהותו של בית הכנסת כמתנ"ס יהודי-חברתי. כשאני התחלתי בבית כנסת שלי, התקבלתי כרב קהילה, עשינו בה יום ספורט וימים קהילתיים אחרים. בית כנסת יכול להיות מקום חברתי ולתת לאנשים להתחבר איך שהם מתחברים. ראוי לגעת גם בנושא הזה.