אלו רצים ואלו רצות

שני אירועים הפוכים לחלוטין התרחשו השבוע, שניהם קבלו פרסום בציבוריות הישראלית. האירוע הראשון הוא תמצית הכיעור והשפלות שהחברה והתרבות המערבית הביאו לעולם והשני בעיני מסמל את הטוב שיכול להתרחש כאשר התרבות המערבית מקבלת את העידון הנצרך לה על ידי התורה.

האירוע הראשון הוא מסיבת מועדון הסטודנטים באוניברסיטת אריאל, מסיבה אליה הוזמנו רקדניות בלבוש חשפני (שלא על ידי האגודה, אך האגודה גם לא עצרה את המסיבה ברגע שהן הגיעו) . לא צריך להיות אדם דתי בכדי להבין מדוע מדובר בתמצית הגועל האנושי. החשפנות מחפיצה את האישה אך חמור מכך הופכת את האישה למוצר צריכה ואת הגוף האנושי לכלי ריק וחלול.

גם לפני זמננו התייחסו לנשים כמוצר ולא כאדם, אך דומה שהיום – במסגרת ההשקפה שגורסת ״שכל אחד יעשה מה שטוב לו ומה שמתאים לו״ – נעלמה הבושה. האדם לא חש צורך להסתיר את יצריו האפלים- הכל פתוח ופרוץ. נעלמה הצניעות, התפוגגה לה העדינות וחמור מכל אין בושה. זהו תוצר מובהק של התרבות המערבית, תרבות שמפחדת להביע עמדה ערכית מעבר לאמירה ״שכל אחד יעשה מה שמתאים לו בתנאי שהוא לא פוגע באחר״. אין זה משנה אם אותן חשפניות לא הביעו כל התנגדות להגיע למסיבה ואין זה משנה אם הן בחרו במקצוע זה מתוך בחירה חופשית (על אף שאני בספק אם אכן כך המצב). יש מעשים שהם פסולים, יש דברים שלא אמורים להתרחש מכיוון שהם לא מוסריים.

מוסר משמעותו הגבלה, המוסר מניח שיש מעשה שטוב לעשות ויש מעשה שלא טוב לעשות. כל עקרון חיובי ככל שיהיה – שאין עליו כל הגבלה, שאין עליו כל בקורת – סופו להתדרדר, סופו להשחת, סופו שיוביל במקום בנין העולם להשחתת העולם. המעשה המוסרי מניח שישנם דברים מעבר לתחום, שישנם דברים שהם רעים. נקודת המוצא אינה החופש ״לעשות מה שאני רוצה״, אלא לעשות משהו שיהיה טוב גם לי אך גם לעולם כולו. כאשר רק המימוש העצמי עומד במרכז, החופש שלי הופך מהר מאוד לביזוי האחר ולעיתים גם לפגיעה בעצמי. בצלם אלוהים שלי, במה שאני יכול להיות.

ברבים מספריו כתב הרב אליעזר ברקוביץ שזהו החידוש הגדול של ההלכה, ההלכה יודעת לקחת את הערכים האנושיים ולבדוק ולדאוג שלא יישחתו או שלא יתדרדרו, ההלכה דואגת שהצליל היסודי של האדם ישאר צליל מוסרי ושהאדם לא ידרדר  את העולם לשחיתות נוראית. זהו גם תפקידו ההיסטורי של עם ישראל, להיות מגדל אור המוסר העולמי להזכיר לעולם לא ללכת שבי אחרי האינסטינקטים האנושים ללא כל מגבלה.

אירוע נוסף התרחש השבוע, אירוע הפוך לחלוטין מן הראשון. אירוע זה גם כלל נשים, אך במקום להשתמש בגוף האישה כמוצר צריכה, האירוע העלה על נס את התרומה העתידית של הנשים לחברה, למדינה ולעולם. אירוע זה היה יום עיון בנושא גיוס הבת הדתית לצה״ל. גיוס בנות לצבא נתון במחלוקת הלכתית לא פשוטה, רבים הם האוסרים, אך אי אפשר להתעלם שישנם רבים המתירים. מספיק ללכת למדרשות לבנות ולראות מאות בנות שיושבות ועומלות בתורה לפני הצבא בכדי להבין שגיוס הבנות הדתיות לצה״ל אינו נעשה מתוך מרידה בתורה (גילוי נאות, הכותב הוא ר״מ במדרשת לינדנבאום בה לומדות מעל מאה בנות לפני צבא מתוך תחושה של שליחות לעם ישראל), אלא ההיפך, דווקא מתוך הרצון להגדיל את התורה ולהגדיל את התרומה לעם ולעולם כולו. הבנות הדתיות בצבא ממלאות שורה של תפקידים משמעותיים, בכל הקשת מחיל המודיעין ועד למורות חיילות.

חשוב גם להדגיש שללא הפנמה של התרבות המערבית הגורסת שנשים הנם חלק משמעותי בחברה כגברים, מהפכה זו לא הייתה מתרחשת. מעניין מאוד לראות להיכן ערך מערבי זה נלקח – לא לפריצות, לא לביזוי כבוד האדם, אלא לעוד תרומה, לרצון עז לנתינה. כפי שכתבתי, ברור שגיוס הבנות לצבא נתון במחלוקת הלכתית, אך ברור שהרוב המוחלט של הבנות לא היו מתגייסות ללא הידיעה שישנם רבנים רבים שחושבים שאין איסור הלכתי על בנות להתגייס לצבא. הניסיון להציג דבר זה אחרת פשוט אינו נכון ועושה עוול להמון בנות שבבחירה שלהן ללכת לצבא מתוך מקום של תורה- למעשה מיישמות את מטרת ההלכה, את מטרת התורה, עילוי האדם וערכיו ממקום שיכול להוביל לשפלות והשחתה למקום של תרומה שיוצאת מתוך הקודש.

שתי דרכים עומדות בפני העולם המערבי: השחתה ושפלות, אל מול עילוי ערכי העולם המערבי למוסר ולקודש. כאן בדיוק תפקידנו, לדאוג שקול התורה ישמע ויעצב ערכים אלו למקום מוסרי, למקום שמקדם את העולם ולא משחית אותו. השבוע ראינו באוניברסיטת אריאל מה קורה שהתורה אינה חלק מן המערכת, בכנס הבת הדתית ראינו איך קידום העולם מתוך התורה אמור להיראות.

 הרב אביע"ד סנדרס, ר"מ במדרשת לינדנבאום- אור תורה סטון, חבר הנהלת נאמני תורה ועבודהומלמד במתן השרון. 

המאמר פורסם באתר כיפה