הפרדה מגדרית- ההיבט החינוכי- פדגוגי- פסיכולוגי

"... אנחנו, שמאמינים שחברה מעורבת יכולה להיות צנועה, צריכים לחשוב על מחירים נוספים של ההפרדה.
אגב האלימות הגואה בבתי הספר יש להפרדה חלק משמעותי בהתגברות האלימות הבית-ספרית. אלימות שכיחה יותר בכיתות נפרדות ועוד יותר בבתי ספר נפרדים. ברור שיש הבדלים בין אזור לאזור, בין כיתה לכיתה ואפילו בין שיעור לשיעור.
מי שמעדיף היום חינוך מסתגר הוא מפני שהוא פוחד להתמודד- הוא רוצה חינוך פרוסי. מי שפוחד ממרדנות, מהפרת סדר, מפגיעה בצניעות, פוחד גם מיצירתיות...".

"...לדעתי, בגילאים הצעירים של החינוך היסודי אין צורך בהפרדה... חשוב להבין שאחד העקרונות החשובים בחינוך הוא שהחינוך משקף במידה רבה את החברה שממנה יוצא המתחנך ואליה הוא חוזר. פער גדול מידי בין הנורמות החינוכיות, לבין החברה שבה הוא חי, יוצר בסופו של דבר נזק חינוכי מפני שהוא הופך את החינוך לבלתי אמין כי הוא מנותק מהחיים האמיתיים. במקרה כזה הסכנה היא שגם דברים אחרים שחשובים יותר מהחינוך לצניעות, נתפסים כנכונים רק בביה"ס. אם יש פער גדול מידי, זה הופך את הערכים החשובים ביותר בעולמנו כמו תפילה ושבת לדברים ששייכים רק לביה"ס.

כמו כן יש לזכור שעם כל החשיבות של הצניעות, גם העיסוק בצניעות צריך להיעשות באופן צנוע ובאיזון הנכון. לעתים העיסוק האובססיבי בצניעות , הוא עצמו הופך לחוסר צניעות...לפיכך, בגילאים הצעירים של החינוך היסודי אין צורך בהפרדה".

"...ההיפך הוא הנכון - אם בגילאים אלה יגדלו הבנים והבנות יחדיו, כדרך הטבע, ישחקו יחדיו, ויכינו שיעורים ביחד, הם יתרמו אלה מאלו. הבנים ילמדו רוך ועדינות, מתן חשיבות לאסתטיקה, ילמדו להבין את ה"ראש" של הבנות. והבנות - תתקלנה בשובבות, במענה "מפולפל". תינתן אפשרות לבנות ה"טום בוי" להרגיש בנוח בחברת הבנים, ולבנים עדיני הנפש להרגיש בנוח בחברת הבנות. ערך מוסף רב יש לאינטראקציה ביניהם, זאת בעת שהזהות המינית עדיין אינה דומיננטית, ואז לא ייפגשו "מאדים" ו"נוגה" רק בגיל עשרים, כאשר הם משתדכים ואינם יודעים זה על זו דבר. כל זה אינו סותר חינוך לצניעות.

חינוך זה מתחיל בביתם של הילדים וממשיך בגן, בבית הספר ובתנועת הנוער. חינוך לצניעות אינו מתבטא רק באורך השרוול או בגודל הכיפה. חינוך לצניעות הוא הרבה יותר פנימי ועמוק מזה. הוא חינוך להתנהגות צנועה, ל"דרך ארץ", לכבוד לאחר.

מדיניות ההפרדה המוחלטת אינה התמודדות חינוכית. היא בריחה! היא עקיפת הבעיה על ידי הסתגרות. ממתי אנו, בציונות הדתית, חוששים מהתמודדות? הלא זו דרך חיינו בהגדרתה!

"איזהו גיבור הכובש את יצרו". ‘כובש’ נאמר ולא בורח ממנו!"

"...במקום לקיים שיח בריא בין המינים, להתמודד עם הקשיים שהוא יוצר בצורה פתוחה וגלויה, מכבדת את האדם ומכבדת את ההלכה, במקום לקיים שיח גלוי כלל - אנו משתיקים כל שיח. כך אנו דוחקים את ילדינו הצעירים לקיים בתוך עצמם את כל השיח והמחשבות אודות המין האחר, שיח שהוא אך ורק מיני, ובשל כך מפחיד ומרחיק. גם אם יש מקום לחשוב על הפרדת תלמידים ותלמידות בגילאי העשרה, משיקולים פסיכולוגיים, התפתחותיים ואחרים, הרי דוקא בשל כך עלינו לשמור על כך שיתקיימו מעגלי מפגש ושיח בגילים הצעירים יותר, בתנועת הנוער, בפעילויות שאינן במסגרות הלימודים, כדי שיתפתחו להכיר, לכבד, להעריך, ולחיות באופן הרמוני ונכון.
אנו מגדלים את ילדינו בתוך משפחות בריאות, שומרות תורה ומצוות, שיש בהן מקום ראוי לכל אחד מבני ובנות המשפחה, ומייחלים שכך גם הם יבנו את ביתם. כדי ליצור מצע בריא כזה, כדי ליצור משפחה שיש בה חיים דתיים ואנושיים על פי דרכה של תורה, ראוי לנו ללמד את ילדינו לחיות בצוותא, ללמוד בצוותא, להעריך כל אחד את כל חברותיו וחבריו על יסוד מכלול אישיותם ולא רק על בסיס מיניותם...".

"...דווקא משום ההלכה וחשיבותה עלינו לחנך ילדים להתמודדות עם המצב, דבר שיכול להיעשות במקומות שיש בהם חיבור בין המינים תוך שמירה מוחלטת על ההלכה...".

"... אין קשר בין מעורב או נפרד, לבין יכולת תורנית וישנו יתרון דווקא במפגש בין המינים" .