מדינת ישראל- מה נספר לילד?

 

 

על רקע הדיון ב"דעות" 41, בשאלה האם חובשי הכיפות הסרוגות הם ציונים על-תנאי.

הערב יתקיים אי"ה ביום שלישי י"א אייר תשס"ט , 5/5/09 .
19:45- תפילת ערבית. פתיחה: יונתן בן-הרא"ש, יו"ר נאמני תורה ועבודה.

הקרנת הסרט "הבן הסורר"/סרטה של שושי גרינפלד
21:00- פאנל
פרופ' אשר כהן, אוניברסיטת בר-אילן. "האומנם היחס למדינה משתנה?"
ד"ר משה מאיר, מחנך, מכון הרטמן. "המעבר ליחס אינדיבידואלי למדינה".
גב' לימור סון הר-מלך, מרצה לבני נוער, מטה "חומש תחילה". "סוף עידן התמימות".

מנחה: ד"ר חגי חריף, גלי צה"ל.
כניסה: 10 ש"ח למימון עלות הסרט
הערב יתקיים בישיבת בני עקיבא במודיעין, רחוב ראובן 4, מודיעין.

תמונות:

 

תמלול הארוע:

 

 תמלול זה נעשה ע"י מתמללת. הדברים הובאו כפי שנכתבו. לא ניתן לראות בכך ציטוט ישיר של הדוברים!

מדינת ישראל – מה נספר לילד?
האם חובשי הכיפות הסרוגות הם ציוניים על תנאי?
דיון בעקבות גיליון דעות מספר 42.
משתתפים בפאנל בעקבות צפייה בקרטה של שושי גרינפלד: הבן הסורר.
1. פרופסור אשר כהן, איש המחלקה למדעי הרוח בבר אילן, מתמחה ביחסי דת ומדינה.
2. ד"ר משה מאיר, מחנך, מרצה למחשבת ישראל, חבר נאמני תורה וחבר מערכת דעות.
3. לימור סון הר מלך, תושבת שבי שומרון, לפני 5 שנים וחצי נרצח בעלה שולי הר מלך בפיגוע ירי בדרכו לחומש, לימור נפצעה בפיגוע וילדה את ביתה.
מנחה: ד"ר חגי חריף.
דברי פתיחה – יונתן בן הרא"ש יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה:
אנו נמצאים עכשיו בניסיון להחזיר אותנו לימים שאולי החיבור היה מובן מאליו בין תורה לעבודה דרך פעילות במעגלים שונים. דעות הוא בבחינת במה מרכזית להפצת הרעיונות.
התנועה פועלת בשלושה מישורים מרכזיים:
1. הפצת ערכי התנועה בקרב הציבור.
2. ניסיון לתיקון בעיות שונות הקשורות בענייני דת ומדינה.
3. פעילויות בתחום החינוך. דוגמא לכך היא ניסיון להפיק חוברת לנוער בנוגע ליחס לציונות.
ד"ר חגי חריף: לפני שבוע חגגנו, לפחות רובנו, את יום העצמאות ה 61 של מדינת ישראל. עד לפני כמה שנים המצב היה פשוט. בני הציונות הדתית היו לובשים את בגדי הלאום, נושאים תפילת הודיה, אומרים את ההלל, רובם בברכה. אלא שלפני כמה שנים חוללה תוכנית ההתנתקות רעידת אדמה שיצרה גלי הדף שהשפיעו על הציונות הדתית. גם אם יהיה מי שיטען כי הסדק החל לפני, ההתנתקות מהווה נקודת שבר. יש אומרים כי ההתנתקות לא הייתה יש מאין, כי אם חיזקה תופעות של פוסט ציונות שהחלו לחלחל אצל הציונים דתיים.
היום עומדת למבחן עצם ההזדהות של החברה הדתית עם מדינת ישראל.
מה נספר לילד??

נתחיל עם פרופסור אשר כהן: ישנה תיאוריה כי אין ציונות דתית אחת. תן לנו תמונת מצב תמציתית של הציונות הדתית הזו.
פרופסור אשר כהן: תודה. לפני שאני מגיע לחלוקה הפנימית אני רוצה להעיר משהו על הפתיחה המאוד מאפיינת נגדה אני יוצא המון פעמים. ברור שהיה סדק ושבר, השאלה אם זה היה באוסלו או בהתנתקות ואני רוצה לדבר על העיוות של הפרופורציות. יש כמה רמות של איבוד פרופורציות. אני חושב שלהרבה אנשים אין מושג מה אומרים עליהם בעיקר בספרות עיון. תראו איך לבנות הכללות ואיך לבנות דימויים. זה לא שהתופעות לא קיימות ויש את הקבוצות הללו אשר מוכרות וידועות אך קורה מרצח רבין כי יש תופעה מדהימה של הכללות. מתייחסים לכמה קבוצות מוגדרות כאחת היא קבוצת הציונות הדתית ומכילים עליה את כל התכונות של הציונות הדתית.
הכללות מרצח רבין המובילות בהתנתקות לכותרות המובילות למלחמת אחים.
אני רוצה להציג מחקר של סטודנט חילוני מבר אילן אשר בדק את עלוני בתי הכנסת ערב ההתנתקות: אם רציתם לדעת מה הולך לקרות בהתנתקות הייתם צריכים לקרוא עלוני בתי כנסת ולא את ידיעות ומעריב. באופן טבעי קבוצות ככל שהן מיליטנטיות אידיאולוגיות ומסורות ומוכנות להקריב הן מושכות את תשומת הלב, תקשורתית, אקדמאית או מעשית אז הולך ומתעצם הדימוי כי התנועה מונה עשרות אלפים.
בואו ניכנס לפרופורציות. אני מקבל את זה. אני כעסתי בהתנתקות אבל אני לא חושב ויכול להיות שזה פגם אצלי אבל אני לא חושב שעברתי שבר או סדק ביחס למדינה וכי היה לי צל של מחשבה לא לומר הלל.
לקראת הפאנל תקתקתי בגוגל "הציונות הדתית לאן", קיבלתי 22 תוצאות, סימפוזיונים וערבים של השנים האחרונות, אין עוד קבוצה בארץ שאחת לכמה חודשים מעלה נושאים כמו הציונות הדתית.
לא קורה לציונות הדתית כלום. לא שלא קורים דברים בקצה המחנה אלא שלרוב המכריע בציונות הדתית בעקבות ההתנתקות לא קרה כלום. אם כן, מאין הכעסים? יש כעסים ויש ביקורת כלפי תהליכים דמוקרטיים אבל זה לא אומר שינוי ביחס למדינה.
ומה עם הנוער? אני מוכן לבדוק את הנוער.
סיפור: כל המעורבים תושבי מודיעין. מתקשר אלי חבר ושואל: מה יהיה? החבר'ה הדתיים לא יתגייסו למילואים. אמרתי לו שידבר איתי עוד כמה זמן. החשש מסירוב פקודה היה גדול מהגיוס ומההגעה של מילואימניקים..
אני לא יודע איפה מחפשים את השינויים אבל בפרקטיקה, השינויים הם שוליים ורואים נתונים חיוביים, גיוס של החבר'ה הכתומים. גיוס גבוה גם של סדיר וגם של מילואים. כאיש מחקר אני מבקש נתונים.
אני אחלק את הציונות הדתית המתפלגת כהתפלגות פעמון:
דתי לאומי באמצע, משמאלו – דתיים מודרניים, ירידה עד לקצה של אורתודוכסיה מודרנית, 20-25 אחוזים ומימין חרדים לאומיים. מעולם לרגע אחד מה שאנחנו קוראים חרדים לאומיים לפי אף מחקר לא עברו את השליש של הציונות הדתית ורובם המכריע הוא ממלכתי, הם לא הפסיקו כל כך מהר לומר הלל ותפילה לשלום המדינה, אלא שאנו ממקדים את תשומת הלב אולי בצדק בגלל הפוטנציאל, על הזרם ה"רדיקאלי" אני בודק כמה אנשים מקבלים את דעתו של הרב גינצבורג ומושפעים ממנו, זה עוד לא מתגלה בסקרים כיוון שזה לא בטווח.
ד"ר חגי חריף: שתי שאלות: תיארת כאן עקומת פעמון. מה קושר בין הקבוצות השונות? יש אתוס ציוני קלאסי? כתבת על הממלכתיות השורדת שעמדה כמעט בכל מבחן מאז ההתנתקות אבל בכל זאת גם אתה מודה כי המדדים הם פורמאליים ולא יחס נפשי למדינה, הציניות, הבוז למדינה, האדישות לא מחלחלים מתחת לפני השטח?
פרופסור אשר כהן: מה שקושר בין הקבוצות הוא לא כי אני מגדיר אותם על דרך השלילה, הוא ביחס החיובי למדינה. הרוב נותן למדינה משמעות דתית. זה אתוס שהוא נכון לגבי רוב גדול בציונות הדתית. הפרמטר המרכזי הוא המחויבות להלכה ובהקשר זה אני יכול לראות חיבורים.
לגבי היחס הנפשי אני לא יודע איך מעריכים ומודדים כזה דבר. אם יש שינוי ביחס למדינה הוא עובר על כל החברה. השינויים שאתה מדבר עליהם מעידים על מעורבות עמוקה של הציונות הדתית. מה שעובר על החברה עובר גם עלינו. הציונות הדתית היא ימנית. הייתה טעות בנוגע לאופי הימניות שלה. 90% מפוזרים מהליכוד וימינה. זו תמונת המצב כרגע ויש 10 אחוז הנוטים לשמאל.
חגי חריף: אתה מבקש לנפות את זרמי האידיאולוגיות. אתה מצביע על 4 מאורעות המשפיעים על הציונות הדתית ששמעה את קול אלוהים שומע אליה: הציונות, שואה, הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים. אתה איבדת את אביך במלחמת ששת הימים מצד שני ההיסטוריה שבנתה את הצינות הדתית גם סדקה אותה: מלחמת יום הכיפורים, אוסלו, התנתקות.
משה מאיר: הנחת היסוד שלי שונה משל אשר. בעיני מבחן התוצאה, אחוזי ההתגייסות לצבא, אמירת התפילה לשלום המדינה אין בהם כדי להרגיע או להשקיט את הקולות הרוחשים. הסרט מעיד בצורה חזקה. תחושת המציאות של אותו נער בסרט היא אחרת משל אביו ובעיני מוכרחים להקשיב להם ואף להעצימם כי שם מתרחשים הדברים. בפער בין סבי שהיה לובש בגדי שבת לפני הבחירות לבין תחושת החיים העכשווית. תחושת החיים האחרת מצביעה בין התבניות שנבנו בציונות דתית על גווניה בכדי להכיל חיים אלו לבין מה שקורה בלב וחובתם של הורים הוגים מחנכים להיות קשובים לא רק בשעה שהמציאות מתפרקת כי אם להיות קשובים ולבנות תבניות שיתאימו לרוחו של הדור הצעיר.
אני רוצה להצביע על שלושה אזורים:
הראשון: ישנה נטייה לא בריאה במגזר הדתי לאומי לחשוב על כל דבר בבועה הפנימית שלו ולא כחלק מהמציאות וחלק מתפיסת העולם והחברה הישראלית כולה ולכן הלך רוח זה אינו נחלתו של הציבור הדתי.
לפעמים הציבור הדתי אוהב להתהדר בכל כי ההתפרקויות בציבור החילוני אינן קורות בציונות הדתית והאמת היא כי דברים מאוד עמוקים השתנו. מי שמסתובב היום ברחובה של העיר מרגיש תחושת חיים אחרת ביחס למדינה המגלה פערים בין החיים למדינה ובאים לידי ביטוי במערוכת המשפט, במספרים הגדולים של המצביעים למפלגות הזויות ועוד… לא פוסח על בני הציונות הדתית. משהו כאן קרה ואנחנו חייבים לבנות את הכלים שיוכלו להכיל אותם. אני רוצה להצביע משני כיוונים. האחד מצד החיים. יחסית לדורות שבנו את הארץ, בדור זה הזהות האינדיווידואלית והמשפחתית עומדות בסדר ראשון אל מול המדינה. הפער בין החיים בצבא לבין הרצון להיות בחוץ ולהתלבט כמו כולם ניכר בימים אלו. נדמה לי כי האזור הראשון אותו יש לבנות מחדש זה את הניתוק הרגשי מהחיים המלאים ובין המדינה. להיות אזרח במדינה זה לא דורש כי הזהות הקיומית שלך להיות אזרח במדינה או חייל בצבא. החיים המדיניים הם הכרח לעם. המחשבות המסוכנות וילדותיות כל כך על האפשרות על פירוקה של המדינה נובעות מהמחשבות כי החיים חייבים להיות חלק מהמדינה ולא כי החיים צריכים להיות אינדיווידואליים הכרחיים.
השני: מצד התיאולוגיה המחוננת את אחד הכלים על פיהם מתייחסת הציונות הדתית ביחס למדינה. אני רוצה לבדוק מה הסיפור שסיפרו לנו המדינה והתפילה לשלום המדינה. דרכה אני רוצה לבדוק זאת כי על ברכיה חונכנו. נדמה לי כי לעיתים פסחו על השאלה מה אנחנו אומרים כאן, ואני כאיש של מקורות ושפה ראה בכך דבר חשוב והכרחי. התפילה לשלום המדינה מבטאת התייחסות לשלום המדינה כאישיות, היא זו שיש בה יועצים ושרים ולשלומה אנו מתפללים וכשהמדינה הופכת ישות ועוברת האנשה, מדינה כזו היא כזו היכולה לבגוד ולהפנות עורף ואם שריה ויועציה בחרו להחליט החלטה שונה ממנני אני מבין זאת כהתנתקות. עלי לראות במדינה כמנגנון, כדבר בירוקראטי ולא נפשי, היא לא כיסא ה' או ספירת מלכות כי אם מנגנון על מנת שנוכל לקיים את עצמנו. הדבר שנבנה בציונות הדתית אשר העצים את מקומה של המדינה הביא לכך שלא מכירים בצורך במבנה המינימליסטי של המדינה שאין בה אתחלתא דגאולה. הניסיון ההיסטורי הכול כך קרוב אלינו כאילו לא היה כי ניתן לחיות כאן ללא מדינה אינה יכולה לעלות על הדעת.
שלישית: הסכנה הקיימת בחברה הדתית ובזה יש לנו ייחוד הוא שהשפה הדתית אוהבת אוטופיות ומושלמות וקשה לה לראות דברים סדוקים, כשם שהקב"ה חייב להיות שלם כך המדינה חייבת להיות שלמה כיוון שאני רואה בה מפעל אלוהי והיכולת לראות בסדקים ובאי המושלמות, לא פיתחנו את היכולת להכיל אפשרות זו. האתגר: לפרק את אותה שפה דתית ולבנות במקומה. אתגרים אלו בעיני צריכים לעורר אותנו לכך שהדברים הם לא כפי שהיו והתבניות שניתנו לנו על ידי 2 הדורות שניתנו לנו אינן יכולות להכיל את המציאות הקיימת ואל לנו לנוח על זרי הדפנה כיוון שבסופו של דבר אותה תחושת חיים חשובה על מנת שנוכל לחיות בה חיים מלאים.
חגי חריף: אולי בניגוד או בנוסף, את לא פחות מהם מנסחת את העמדה שלך במונחים פסקניים: סוף עידן התמימות. ביחס למה?
לימור סון הר מלך: תמימות, משמעותה שלמות ואני חושבת שאם היו מושגים שעד עתה קידשנו אותם ולפחות אני גדלתי על המושגים הללו והיום אני עוברת תהליך נפשי לא פשוט כדי לתת להם את המקום האמיתי שלהם התמימות והשבירה של התמימות. אני בשטח. במהלך השנים האחרונות פגשתי עשרות אלפי בני נוער. אני פוגשת אותם בכל הארץ, דתיים וחילוניים. אני לא גדלתי בבית לא דתי ולא ימני. התהליך של הבירור של מה שהגעתי היום הוא תהליך מאוד מאוד אישי ומברר. לכן המפגש שלי עם נוער דתי ולא דתי. גדלתי מחומש, אני אחת ממגורשות חומש, הבית האחרון, ישוב לא דתי.
משמעותי הוא המפגש שלי עם ילדי שראו את החיילים ניצבים בבית ומבקשים לפנות אותנו. ילדי שאלו אותי למה הם עושים את זה, הם אמורים להיות טובים. ככה הם למדו בבית. הייתי צריכה להתמודד עם השאלות הללו כי חיילים הם אלו שמגרשים אותנו למרות שאני אומרת שהם קדושים וטובים.
שנה וחצי אחרי הגירוש השתתפתי בפאנל בו הייתה אישה שבחנה את הנוער אחרי הגירוש ודיברה על תהליך שמתחיל בהתמרדות פנימית בכל המערכות ואחרי שלב היא חילקה את הדברים לכך שמי שעובר את זה נכון חוזר למערכות בהן היה ומי שעובר את זה לא נכון הם אלו שלא התברגו למערכת ובהם יש לטפל. להתעלם מהיחס הנפשי אותו אני פוגשת בשטח ומדבר אלי אני רואה כי אי אפשר להתעלם מהמצב הנפשי ואם נער אינו עושה עם עצמו את הבירור האישי הוא חולה אם הוא חוזר לנקודת ההתחלה אם לא עשה את הבירור. הנוער חווה. יש לו את הזמן לחוות את הפניות והכישורים מה שאנחנו לא נותנים לעצמנו לחוות.
אני לא קוראת או עושה מחקרים אבל אני רוצה להתייחס לספרים עליהם דיבר פרופ' אשר כהן ולספר כי לפני כשלוש שנים הוזמנתי לשיחה באוני' העברית בירושלים. השיחה הייתה של נוער תא כתום ובמהלך השיחה היה אחד מדוברי גוש קטיף ואחד הבחורים היה חסר נחת והתרי בשאלות. דובר גוש קטיף סיפר בגדולת הישוב של גוש קטיף, והבחור אמר ראינו אתכם. הדובר אמר כי אלו הקיצוניים. אני אמרתי
אני עוברת תהליך מאוד לא פשוט נוקב ומברר ואני חושבת שהיחס שלי למדינת ישראל על מוסדותיה הגיעה לבניין חיצוני. יש לנו מבנה. כשהיום ניצבות בפני המדינה שאלות התוכן התחושה שלי היא כי חשוב לי לומר שאסור לציבור שלנו להתנצל כל הזמן. יש לנו המון מה לתת ותכנים להנחיל. אני מבקשת מהנערים להגיע לבירור אמיתי ולעבור בין השאלות כדי להבין אם יש משימות כמו סירוב פקודה.
תשובה טבעית היא שהייתה צריכה להינתן לפני כל התיאוריות. היחס הנפשי חשוב מאוד.
פרופסור אשר כהן: רצון למעורבות בחברה, במידה רבה לא מראה על תגובה של אפטר התנתקות. העלייה בליכוד היא לא בגלל פייגלין, המעבר לליכוד הוא ללא הקשר חברתי. ברור כי המגמה להשתלב במפלגה גדולה מהווה ביטוי לרצון להשתלב בעשייה רק ילך ויגדל.
אומר משהו על השפה וההקשר הנפשי, אני אומר כי לימור היא ההוכחה לתזה שלי כי היא ממשיכה לומר הלל. הזיקה היא עדיין דתית וחיובית.
לו היה יוצא פרופ' ישעיהו ליבוביץ'…
משה מאיר: מתוך משהו שחי בעולם דיאלוגי הייתי רוצה להתייחס לדברים של לימור. כחוליה מקשרת אני רוצה להבליט עד כמה אני מתקומם עמוקות נגד התחושה כי הכול בסדר. כי לימור מניפה את הדגל. רעייתי העובדת בבריאות הנפש עסקה בתחום זה באחד מבתי הספר והיא בדקה את קריסת המשפחות ומוצאת כי התופעות קשות והשאלה אם אותו בחור יתגייס או לא, שאלה חשובה, אבל העובדה שהם מתגייסים היא לא הסיפור האמיתי. יש בי אמפטיה לאותם אנשים שעולמם חרב עליהם ויחד עם זאת, התלמוד מספר על ר' יוחנן שלקח אבן קטנה בניחום אבלים כדי להצביע על הבן העשירי שאיבד. אולי בלי סיפורו האישי של אדם הסיפור הופך מופשט ומופרך. אני יודע מה פירושו של בית שנהרס כתוצאה מתהליכים של המדינה. מותו של אבי לא רק מוות במלחמה כאשר הטנקים של חבריו הגיעו לאותו בית אחרון אותו את מתארת היו דברים שקרו ולא היו צריכים לקרות. כשלים מרמת הטנק הבודד עד לרמה הגבוהה ביותר שגרמו למותו ומעוררים בי עד היום כעס גדול ויחד עם זאת יש דברים שלמרב הבנתי אסור להגיע אליהם. יש הבדל מאוד גדול בין המצבים של אבי פליט בשואה בין מי שגירש אותו וחשב על רעתו. המציאות שלנו הדבר הבסיסי ביותר אותו אספר לידי הוא שיש בינינו מחלוקות ויש פגיעות ברמה הקרובה לחיינו אבל זו האמונה הבסיסית שלי אנחנו נמצאים במדינה ועם שיש אנשים שחושבים שמה שהם עושים הוא לטובתו של העם. אנחנו יכולים לחשוב אחרת ולחלוק אבל אנחנו לא נמצאים במצב בו אנשים רוצים לפגוע בנו. גירוש הוא מושג שהשפה לא יכולה להכיל. פה מדובר במהלכים, יש פה מבנה צורני ובכל תקופה ותקופה יש אירועים המתקבלים ויכולים להשפיע על חיי אבל המסגרת הזו היא שלנו ולא יעלה על הדעת גם כשאני רואה חיילים בשחור ולא יעלה על הדעת אותם ביטויים שבשפה והתנהגויות שהם מעבר לקו האדום ובהקשר זה על כולנו להיות שותפים. לא די שנניף את הדגל ונאמר את התפילה לשלום המדינה. אכפת לי שאנשים יראו במנגנון שנקרא מדינת ישראל כתופעה ההיסטורית החשובה בתקומתה של מדינת ישראל. אנחנו עסוקים במדינה אותה מסגרת שאמורה להכיל את כל ההבדלים. יכול להיות שגם בעתיד המדינה בזמן נתון…
לימור סון הר מלך: אני מניפה דגל ביום העצמאות כי אני מאמינה שהמדינה משמעותית וחשובה ואני חושבת שאני צריכה להודות שאני לא נמצאת לפני תקומתה. אני באמת רואה כי המדינה יוצרת מבנה. למבנה אני מרימה את הדגל, לכן אני אומרת הלל אני שמחה. גירוש זה מה שהיה שם. יש משהו שאומר כי תם עידן התמימות. כולם מאוד מתכוונים לטוב. הממסד מתנהל בדרך חיובית. אני היום לא מאמינה בזה ואני מאמינה שיש שם הרבה מאוד מחלות ופגעים שצריך לתקן, אחת המטלות המוטלות על הציבור שלנו היא דווקא לראות איך אנחנו מקוממים איך אנחנו מציפים תכנים. אני לא אוהבת לעשות את "חטאנו עווינו פשענו" אני מרגישה שהלכתי למשימה שאני מבצעת, קשה ולוקחת ממני אנרגיות ואני צריכה לעכל הרבה דברים אבל בעיני יישוב הארץ הוא אחת המשימות. בעולם שלי זו התורה שלי. הגבולות שלי ברורים. תורת ישראל, ההדרכה היא בתורה. מה שהוא לא תורה…
כל היחס הנפשי היום הוא יחס מברר ולכן אני לא התשובה של התזה. אני בבירור האמת. מדינת ישראל משמעותית עבורי וחשובה אבל יש משהו לא
מעשה חומש תחילה הוא המשימה שלנו עכשיו. נעשה מהלך חמור. התחלנו אותו בחנוכה. מעט מן האור דוחה מעט מן החומש. אז אנחנו חוזרים הביתה.
שאלות מהקהל:
פרופסור אשר כהן: אני מסכים שיש שבר השאלה היא איפה. אני לא שולל דבר על התהליך הנפשי אני אומר שאולי העולם של מדעי החברה הוא מוגבל כי אני לא רואה שבר. יכול להיות שלימור צודקת ובקרב ציבור מסוים הקשור באידיאולוגיה, נעשה בירור אישי, אבל בסוף הם הולכים לצבא, ליחידות הכי טובות ואת זה לא עושים תוך כדי בירור. יש סתירה בין להפוך את המדינה למינימאלית ומצד שני לתת לה משמעות גדולה שבלעדיה מה יהיה. אם כן, יש מקומות בהם יהודים חיים בביטחון והרבה יותר טוב. אני יכול לזהות מקומות בהם צורת הארגון טובה יותר ולכן יש משמעות לאומית דתית גדולה יותר מאשר רק בנין.

שרגא: האם יש מחשבות על הסירוב הבא? מפקדים חוששים מכך…
שאלה ללימור: האם באמת אין פה חוצפה לומר כי אנחנו הכתומים נשב ליד ההגה ועכשיו את מה שאת טוענת יעשו הכתומים לכולנו.
לימור סון הר מלך: אני חושבת שאני לא פחות מעורבת ומעורה במתרחש במדינה מכל אדם אחר. מאוד אכפת לי. אני לא חושבת שאנחנו יכולים לעשות דברים כל כך מפחידים.
לקצינים שלא רוצים להראות את הסקרים אני רוצה לומר שיש עליה בנכונות לתמוך בסירוב למילואים. ואת הנתונים האלו לא מציגים.

…..

תודה רבה לכולם