למחות, ולהתנגד / רענן פורשנר

בתחילת חודש יולי סגרה הממשלה את מנהלת ההגירה והקימה במקומה את יחידת ״עוז״ שתחת רשות האוכלוסין. יחידה אזרחית במדים, מלווה בשוטרי מג״ב. חודש יולי הוא החודש ה״מנומנם״ של הגירוש. הפקחים פושטים על הרחובות (בעיקר באזור דרום תל־אביב), מזמינים בנימוס כל מי שאין לו אשרה לעלות על האוטובוסים ולוקחים אותם למאסר. כנראה שיש הוראות ברורות לא לרדוף אחרי אנשים, ולא להשתמש בכוח רב מדי.
על הכוונת: מהגרי עבודה (אותם עוצרים ומגרשים) ופליטים (אותם זורקים מאזור המרכז בשל נוהל חדש שאוסר עליהם להיות דרומית לחדרה וצפונית לגדרה).
החל מחודש אוגוסט, באופן חסר תקדים (ובניגוד לאמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן), יגורשו וייעצרו לראשונה גם ילדים. ילדי הפליטים ייכלאו, ואילו ילדי מהגרי־העבודה יגורשו ״לארצותיהם״, כלומר לארצות זרות לאותם ילדים שנולדו, למדו וגדלו בישראל. בפשטות, ״הילדים לא נותנים הגנה להורים״ כפי שאמר ראש מנהל האוכלוסין יעקב גנות בראיון.המחאה הציבורית של מתנגדי הגירוש מלאה, ובצדק, בציטוטים מהמקורות היהודיים ובאיזכור ברור להיותה של ישראל חברת מהגרים ופליטים. החברה בישראל היא חברה ששומרת ואוצרת בתוכה חוויות של פליטות ועקירות.
יש עוד דבר המשותף לכל סיפור עקירה, לכל סיפור פליטות, שאני מכיר: סיפור ההתנגדות.
תמיד, לצד המגורשים, עומד מיעוט שעושה הרבה – לפעמים עושה הכל – בכדי לעצור או לעכב את העוול. הציווי ״זכור׳ מעולם לא עמד לבדו, הוא תמיד הוצמד לקריאה לפעולה: לצמצם פגיעה, לעצור אותה.
ניתן למחות כנגד מבצע הגירוש הזה, וגם להתנגד. אם אנו לא רוצים שהכלבים ינבחו והשיירה תעבור, צריך למצוא דרך לעצור את השיירה. אין מתכונים בטוחים להתנגדות – זוהי פעולה אקטיבית, מגוונת ויצירתית; והיא תלויה בכך שנחליט שלגירוש הפעם לא רק נתנגד – אלא גם נביא להפסקתו.