לא צריך טובות

אתחיל מהסוף:
נתבקשתי לספר את סיפורם העצוב של נערים ונערות שסוננו ולא התקבלו למוסדות דתיים ממיינים. מכיוון שעונת הרישום עדיין לא החלה, הייתי צריך לחזור לאלה שפנו אלינו בשנה שעברה, למוקד שהתנועה מפעילה. התקשרתי למשפחה אותה ליוויתי, עת ניסתה (ונכשלה) להכניס את בנה לישיבה תיכונית הנחשבת למצויינת ויוקרתית.

"מה שלום הילד?", שאלתי.
ציפיתי לשמוע מהאב את אותן מילות ייאוש ותסכול אותן ביטא בפני בעבר.
אלא שהאב ענה: "עזוב. במקום שבו הוא לומד עכשיו, אין הילה, אבל יש לב!"
והאב המשיך לספר בשבח המוסד שקיבל את הילד בזרועות פתוחות: כיצד הילד התאקלם שם, כיצד רכש חברים חדשים בקלות וכיצד הרמי"ם שם דואגים לכולם. "הכל היה לטובה" סיכם האב.

-זה העניין. אם באתם לרשום את בנכם ונתקלתם בסירוב. אמרו "תודה", "לא צריך טובות" ותמשיכו הלאה. כיום יש מספיק בתי ספר דתיים מצויינים שיקבלו את בנכם. הם נטולי יוקרה, אך מלאי אהבת אדם, יראת שמיים וחינוך למצויינות. איש חינוך שמקפיד לקבל כל אדם לשורותיו, הוא בהכרח דמות חינוכית טובה יותר, שתצליח להאהיב על ילדינו חיים של תורה ומצוות.

ואם קרה שבשביל להתקבל למוסד הנכסף יש צורך להפעיל "פרוטקציה" , הרי שזה פגם מהותי ביכולת החינוכית של המוסד. הילדים שלנו ישמרו על המסורת אם יפגשו אנשי חינוך כנים וישרים. לעומת זאת, התנהלות לא ראויה, היא דבר שילדים מריחים וזוכרים עד סוף כל החיים. וכפי שהמשיך האב ואמר: "למדנו שבענייני בין אדם לחברו, יש רבנים אמיתיים ויש הצגות".

וכן, לא כל ילד מתאים לכל מוסד ולא כל מוסד מתאים לכל ילד. הלחץ ההורי להכניס את הילד יחד עם כל החברים מהכיתה הוא לעיתים אם כל חטאת. כל ילד, יאתר במהרה חברים חדשים. זה יקח זמן וידרוש התמודדות, אך זו תחשל אותו.

אחריותם של ההורים הינה גם לבחון איזה מסר הם משדרים בבית בעונת ההרשמות. אם ההורים נלחצים ומלחיצים את הילד, הרי שהחוויה הנחקקת אצלו היא שלא הצליח לעמוד בציפיות הוריו ושם מצויה הטראומה. בבית רגוע, סביר להניח שהילד יתמודד בצורה בריאה ובונה גם עם תשובה שלילית.

הייתי אמור לכתוב כאן על המסכנות של הילדים הנדחים, על הפצע שהם לא רוצים לפתוח מחדש, על ההורים שמסרבים להתראיין בגלל תחושת ההשפלה, על מצוות הקירוב לנערים הרבים שנאלצו ללכת לחינוך חילוני ועוד. -אלא שזה מיותר: כשההחלטה מגיעה לפתחה של משפחה, כל הורה יפעל על פי טובת הילד שלו ולא על פי אידאולוגיות נעלות. לכן, לא אעסוק כאן ב"מדוע צריך לקבל את כולם", אלא ב"מדוע יש לשלוח את הילד למוסד שמקבל את כולם".

בשנים האחרונות מנסה מנהל החינוך הדתי לעשות סדר בדרכי המיון והסינון בכניסה לבתי הספר העל- יסודיים. הדרך עוד ארוכה, אך עיקר הקשיים מגיעים דווקא מצד ההורים- אנחנו, שבוחנים את טיבו של מוסד חינוכי על פי סממנים חיצוניים וחוקי עדר. הסתכלו נא סביב למילים אלו וראו עד כמה אנו מוקפים בפרסומות למוסדות תיכוניים. כמו בשוק המשקאות הקלים, גם בתחום זה, אנו רצים אחרי מותגים מלאי סוכר, ויעידו הפרסומות הרבות שמנסות להסב את עיננו למקום לימודיו של סגן חתן תחרות הפיסיקה במחוז צפון.

יתרה מכך, גודל בית הספר והאינטגרטיביות שבו שלו עלולים להפחיד אותנו בשעה שבי"ס תיכון אינו מעון לפעוטות: דווקא בית ספר גדול יכול לספק תוכניות חינוכיות ושעות רבות יותר מאשר בי"ס קטן. יתרון הגודל מאפשר להחזיק יותר חוגי תורה, יותר מגמות, יותר פעילויות, יותר עזרה ייעוצית, וגם צוות גדול יותר ומגוון שוודאי אחד ממנו יצליח להשפיע רוחנית על הילד . ודווקא הימצאותם של בני השכנים שאינם בדיוק "דתיים כמונו" היא זו שתעזור לבן שלנו לגבש זהות עצמית ולא להיפך.

נערים שיגדלו במוסד אינטגרטיבי, חברתית ודתית, יצליחו בקלות רבה יותר להתמודד בהמשך חייהם עם אתגרים ופיתויים שמלווים את האדם בכל עת. מראש, רישמו את ילדיכם למוסדות שפתוחים לכל.

מוסדות הומוגנים זה לחלשים!

שמואל שטח, פורסם במקור ראשון, 16/12/16