שטח סטרילי

שמעתי פעם על בית ספר דתי שלא העיף תלמיד שלו, לאחר שנתפס מחלל שבת בפרהסיה. שמעתי שמועה אחרת, שתלמידים מתיכון דתי, עישנו בסתר (לא דברים בריאים) והצוות החינוכי בחר להעביר אותם תהליך ארוך של שיקום וגמילה בתוך כותלי המוסד ולא מחוצה לו.

אלו הם סיפורים אמתיים, וכאלו יש עוד הרבה. תארו לעצמכם כמה נטל כבד היה יורד מעל כתפיי שאותה מנהלת או מנהל של המוסד החינוכי, אם היו בוחרים לזרוק את ה"בעיה" והכישלון יחד עם התלמיד ולהשאיר את המוסד ואת מצפונם, לכאורה – נקי.

אולם קיימים מחנכים שמבינים שלמעשה, ההתמודדות היא איננה רק מול המוסד שלהם או שמם הטוב, וגם לא בהכרח מול הציפיות של ההורים, אלא העניין הוא באמת – החינוך. הדאגה האמתית לנער או לנערה, לאלו שנמצאים בצומת, בדילמה או במבוך. פעמים רבות, שם קורה באמת תהליך חינוכי. דווקא בתוך ומתוך המשבר. נקודת המבחן היא של התלמיד מול המחנך/ת, באותה פרשת דרכים כואבת.

כאשר מסגרת חינוכית מנסה להיות "סטרילית", שטח נקי מאתגרים ומהתמודדויות חינוכיות, על ידי הרחקה של תלמידים, אזי נוצרות כאן שתי בעיות. האחת – מול התלמיד והשנייה, מול התלמידים והקהילה מסביב. מול התלמיד – המוסד כביכול מכריז כלפיו- אין לי חלק בחינוך שלך, אין לי יכולת ורצון להתמודד לעומק עם השאלות שלך, עם הדילמות שהן לעתים אמתיות ונוקבות, ואולי אפילו זה יותר= אין לי רצון להיות חלק מהצד הרוחני של עולמך.

אני רוצה שתהיה כלי קיבול בלבד, מכונה אוטומטית שמבצעת את ההנחיות ששתלתי בתוכה. אם וכאשר תחשוף בפני את חולשותיך, את הרהורייך ואת הקשיים הדתיים והרוחניים, ובמיוחד אם אתה מטיח אותם בפניי… אז אני לא כשיר להתמודד עם כל הנ"ל.

כלפי התלמידים וההורים האחרים, המשמעות היא שאנחנו רוצים שתחשבו שאנחנו מוסד חינוכי מצוין, שכל הפרחים בערוגה שלנו צומחים כנדרש. אין אצלנו שתילים נבולים ואין לנו מקום לכאלו שמצריכים דישון יתר. העניין הוא שכדי להפוך למוסד מצוין, אין אנו מקבלים זרעים שאינם משובחים מלכתחילה, או כאלו שצמיחתם מבטיחה (לכאורה) תוצרת משובחת.

ואולי דווקא הערוגה המשותפת לילדים שונים, משביחה את הקרקע?! האם ייתכן שמפגש של ילדים מבתים שונים יכולה להצמיח גדילה בטוחה יותר? שורשים עמוקים יותר?

קשה לדעת את הסיבות האמתיות שבגינן בוחר מוסד חינוכי להיפרד מתלמיד שסרח. אי אפשר לדעת מה באמת גרם לכך שהמחנכים לא הרגישו בטוחים להתמודד עם ה"כישלון" ועם השאלות של החברים לכיתה.

ואתם שואלים היכן הגבול?! אני לא בטוחה שאפשר לסמן אותו. אולם אני כן חושבת שצריך להכריע בצורה עמוקה עם מה אנו יכולים וצריכים להתמודד, ואילו תופעות אין אנו מסוגלים להכיל. נדמה לי שרבים יסכימו שאלימות קשה, מכל סוג, ובוודאי כזאת שפוגעת בביטחון האישי של תלמידים אחרים במוסד, היא סוג של קו אדום.

מאידך, כמה פעמים אנו נוטים לראות בילד שאיננו מקיים את תרי"ג מצוות (ויש בעיני להבחין בין רשות היחיד לפרהסיה) כחוטא שאין לו תקנה וכמערער על כלל המסגרת הדתית?! ועוד יותר מזה – כמה אנחנו נחרדים מתלמידים שראשם ורובם בתוך העולם המודרני על שלל תופעותיו (תוכני האינטרנט והטלוויזיה, תופעת הריאליטי, אופנה ומוזיקה שאינם הולמים את עולם הרוח והקודש…), ומרוב שאנו חרדים לעולם הדתי והערכי… אנו מנסים לכפות על תלמידינו את העמדות שלנו כלפי כל הנ"ל ואיננו רגישים למקום שלהם כמתבגרים שחיים בסביבה רוויית סתירות.

לצורך העניין, לו תלמיד או תלמידה שלנו מביאים אל תוך בית הספר את ההזדהות ואפילו הנהירה שלהם אחרי תרבות הריאלטי או כל תוכן מערבי אחר, האם אנו מנסים לפתוח ולרכך את המפגש בין העולמות או שאנו מכריעים על בניית חומה בצורה מול כל אלו ומקיאים החוצה את התוכן וגם את מי שהביא אותו…!?

אני בוודאי יודעת שטוב היה לו היינו בוחרים בדרך של התמודדות, של הכלה וחיבוק של התלמיד ושל קשייו, ולא מנסים לייצר סטריליזציה דמיונית של המציאות בה אנו חיים.