לקריאת הכתבה כפי שפורסמה בדה מארקר בתאריך:06.03.2019 12:35 לחצו כאן
הקביעה כי מצבה של מערכת החינוך הישראלי גרוע, כמעט ונהפכה למוסכמה כלל ישראלית, כשהשאלות היחידות שעומדות על הפרק הן מה הם הגורמים למצב זה וכיצד אפשר לשפר אותו. גם האמונה שתקציב החינוך בישראל גבוה באופן יחסי ובשל כך תוספת תקציב לא תועיל למערכת משותפת לישראלים רבים.
בשתי ההנחות האלה ניתן וראוי לפקפק. מערכת החינוך הישראלית המושמצת, היא אותה מערכת חינוך שבה התחנכו ולמדו כל אותם ישראלים שמאיישים את ה"סטארט-אפ ניישן", וזו ש-77% מההורים של התלמידים בה שבעי רצון ממערכת החינוך של ילדיהם. תקציב החינוך בישראל אמנם גבוה מהתקציב הממוצע בקרב מדינות OECD, אבל כשבודקים את תקציב החינוך לפי תלמיד, מתברר שתקציב החינוך בישראל אינו גבוה כלל, אלא נמוך משמעותית מהממוצע ב-OECD (ב-8%-41%).
ובכל זאת, ישנם רבים הסוברים כי מערכת החינוך הישראלית נמצאת במצב לא טוב וכי יש לחפש אחר רפורמות משמעותיות שיגרמו לשיפורה. אחת הרפורמות המדוברות בשנים האחרונות היא "שיטת השוברים", שיטה שאף נכנסה למצעה של מפלגת זהות.
שיטת השוברים נהגתה לראשונה על ידי פרופ' מילטון פרידמן, פרופ' לכלכלה וזוכה פרס נובל יהודי-אמריקאי, שהיה ממובילי הניאו-ליברליזם העולמי ובמאמר שכתב ב-1955 פרש את עקרונות השיטה. בקצרה, משמעותה הוא ביטול מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים, מתן היתר לגופים פרטיים להקים בתי ספר כרצונם, כשהמימון הממשלתי שמגיע לכל תלמיד "ינדוד" איתו לבית הספר שיבחר. בעזרת השיטה קיווה פרידמן לאפשר חופש בחירה רחב יותר לאזרחים, לעודד תחרות בין בתי הספר ולהימנע מהפעלת המערכת הממשלתית הכושלת לטענתו.
בעשרות השנים שעברו מאז נוסתה השיטה בכמה מדינות, בין השאר בצ'ילה, הולנד, שבדיה וארה"ב. תוצאות הניסויים האלה שנויות במחלוקת בין חוקרים שונים והן נעות בין כישלון וירידה בהישגים לבין עלייה מינורית יחסית בציונים. בצ'ילה התוכנית בגדול נכשלה, בשבדיה ירדו הישגי התלמידים אך לא ברור אם בגללה, בארה"ב הדעות חלוקות ובהולנד נראה שהיא מוצלחת יחסית.
משום מה, הגורמים הדנים בשאלת התאמת שיטת השוברים למערכת הישראלית מתעלמים מכך שחלקים גדולים במערכת החינוך הישראלית מתנהלים כבר כיום בצורה דומה. במערכת החינוך הממלכתית דתית העל יסודית ובמערכת החינוך החרדית בכללה קיימת שיטה הדומה לשיטת השוברים. נכון, זו לא השיטה המלאה, אך היא הקרובה ביותר לתוכנית ריאלית.
במערכת החינוך הממלכתית דתית בישראל קיימים בתי ספר תיכוניים ציבוריים לצד ישיבות תיכוניות לבנים ואולפנות לבנות. הישיבות התיכוניות והאולפנות שייכות רובן ככולן לרשתות חינוך שהם עמותות פרטיות, והורים לילדים בחינוך זה יכולים לבחור האם לשלוח את ילדיהן לשם או לתיכון הדתי האזורי. קל יחסית לפתוח ישיבה תיכונית או אולפנה חדשה והתלמידים באותם המוסדות מקבלים תקצוב דומה לזה שמקבל תלמיד בתיכון. על מנת להתקבל למוסד, התלמידים הצעירים צריכים לעבור מערכת סינון שכוללת בדרך כלל שליחת תעודת סיום של היסודי, ראיונות ומבחנים. אם יתקבלו, הוריהם יאלצו לשלם סכום שנע בין 2,000 ל-12,000 שקל לשנה עבור כל תלמיד.
ומהן תוצאות והישגי שיטת השוברים בחינוך הדתי? ראשית, סגרגציה (בידול) משמעותית. על פי מחקר של אריאל פינקלשטיין מ"נאמני תורה ועבודה", כשליש מהתלמידים בישיבות התיכונית מגיעים מבתים ברמה חברתית כלכלית גבוהה, לעומת 17% שמגיעים מבתים ברמה חברתית כלכלית נמוכה. נתון הפוך לגמרי מתקבל כשבוחנים את תלמידי התיכונים, שם התוצאות הן 20% ו-30%, בהתאמה. תוצאה ברוח דומה מתקבלות מבחינת המוצא של אותם תלמידים. כ-40% מתלמידי הישיבות התיכונית מגיעים ממוצא מזרחי, זאת לעומת כ-90% המגיעים מאותו מוצא ולומדים בתיכונים המקיפים.
ומה עם ההישגים? שיעור הזכאים לתעודת בגרות בחינוך הממ"ד גבוה בכ-3% משיעור הזכאים לתעודה זו בחינוך הממלכתי, אך לתעודת בגרות איכותית, כזו המאפשרת קבלה ללימודים אקדמיים, זכאים כ-3% פחות בחינוך הממ"ד, וישנו פער משמעותי באחוזי הזכאות בין בוגרי הישיבות התיכוניות, האולפנות והתיכונים העיוניים לבין בוגרי התיכונים המקיפים. שיעור הניגשים ליחידות בגרות רבות יותר גבוה במעט בחינוך הממ"ד, אך שיעור הניגשים לבגרויות במקצועות המדעיים נמוך יותר. גם שיעור המצטיינים גבוה יותר בחינוך הממ"ד, אבל הישגי התלמידים באנגלית ובמתמטיקה נמוכים יותר גם כשבוחנים אותם לפי הרמה החברתית כלכלית אליה משתייכים התלמידים. הנתונים המעורבים ממשיכים בכל תחום ותחום, גם במבחנים הבינלאומיים כמו TIMS ו-PISA.
במערכת החינוך החרדית כמעט ואין בתי ספר ממשלתיים, ורובם המחלט של בתי הספר הם פרטיים לגמרי. התלמידים הלומדים בהם אינם מקבלים תקצוב מלא, והוא נקבע לפי קריטריונים שונים. מחקר של מיכל צ'רנוביצקי מצא כי לצד המעלות של מערכת החינוך החרדית ומעבר לציון המובן והנמוך בעשרות אחוזים בבחינות השונות, מערכת החינוך החרדית "מצטיינת" בשיעור הנושרים הגבוה ביותר, באפליה שיטתית ומוצהרת על רקע עדתי, בסגרגציה עצומה, בפרוטקציות ושחיתויות שונות בקבלה ובמנהלים ומורים שלא למדו ולא כשירים לתפקידם.
ואם תגידו שמטרתם של החינוך הממ"ד והחרדי אינה הישגיהם הלימודיים אלא השארתם דתייים וחרדים בבגרותם? נתונים שפורסמו לאחרונה ע"י קמיל פוקס ושמואל רוזנר מראים כי שיעור היוצאים ממערכת החינוך החרדית הנשארים חרדים עומד על 77%, דומה למערכת החינוך החילונית (75%). שיעור הלומדים במערכת החינוך הדתית הנשארים דתיים עומד על כ-60%, כך שגם בתחומים אלה לא נרשמה הצלחה יתרה.
לא בטוח ששיטת השוברים היא הגורמת לכל הצרות האלה, אבל היא בטח לא מנעה אותן ורחוקה מלהיות פתרון הקסם שתומכיה מקווים לו. לפני שממהרים לאמץ שיטות חינוך שונות ולבדוק מה קורה בחו"ל, ראוי לבדוק מה קורה אצלנו בבית והאם אנחנו רוצים לשכפל את המודל הזה לכלל מערכת החינוך.
הרשמה לניוזלטר
