לפני שנה ניגשה אלי קשישה ברחוב. היא שאלה איזו שאלה ואני הייתי חסרת סבלנות. מלמלתי תשובה במהירות והלכתי. היא היתה נראית לי כל כך זקנה, כל כך לא מבינה, ופשוט לא היה לי כוח. כמה חודשים אחר כך הוזמנתי לארוחת שבת אצל אנשים שלא הכרתי. ברגע שדלת הבית נפתחה גיליתי פנים מוכרות. לקחו לי עוד שניה-שתיים לזהות – בעלת הבית היא האישה הקשישה שפגשתי. נשמע כמו סיפור חסידי אבל זו אמת לאמיתה. השפלתי מבט וקיוויתי מאוד שהיא לא זוכרת אותי. גם אם היא זכרה, היא לא אמרה דבר. בהמשך הארוחה גיליתי בקשישה ההיא, שחשבתי למתישה וטרחנית, עולם עשיר של אופי, הומור, חוויות אינסוף, בישול מדהים, עוקצנות, ידע וכשרון.
חשבתי אז איך נוח לנו להתעלם מהמבוגרים שסביבנו ולהפוך אותם במו ידינו ללא רלוונטים, רק כי נדמה לנו ש"מה כבר הם מבינים". כמה פעמים פספסתי, פספסנו. כמה הזדמנויות יש לנו ללמוד ואנו מוותרים עליהן רק כי ניצב מולנו אדם זקן. בכל מקום אנשים רוצים צעירים. לשווק לצעירים, להעסיק צעירים, להתחשב בקולם של צעירים, איך נביא יותר צעירים. מעולם לא עלתה המחשבה "איך נביא יותר קשישים". מתי בפעם האחרונה העסקנו את עצמנו בשאלה – איך נוכל להעביר את הידע העצום והחכמה שרכשו הקשישים, הלאה, אל הדור שלנו והבאים אחריו.
הבשורה הטובה לעניין זה היא שבעוד כמה שנים אוכלוסיית הקשישים תהיה רוב. אז כבר לא נוכל להתעלם.
***
זקנים, קשישים, ישישים, אזרחים ותיקים, הגיל השלישי, אנשי שיבה. כמה מילים שונות כדי לתאר את אותה תקופת חיים, שעד לפני כמה שנים ראו בה בעיקר סיום ואחרית. בתיאוריה הפסיכו-חברתית מציג אריקסון מודל אחר. בניגוד לתיאוריות התפתחותיות קודמות, אריקסון כולל את שלב הזקנה כשלב התפתחותי נוסף בחיי האדם. התפקיד ההתפתחותי של האדם בזקנה הוא סקירה של חייו, ההצלחות והכשלונות, השמחות והאכזבות. אם יצליח האדם להשלים עם חייו, הוא יזכה בתבונה, בשלמות עצמית ולא יפחד מן המוות. אדם שלא יצליח להשלים עם חייו ישקע בייאוש ובחרדה.
אריקסון גם מציין ששלב ההתפתחות הראשון – בינקות, תלוי בשלב האחרון – הזִקנה. תינוק שיוולד להורים שאינם חרדים מן המוות, לא יחשוש מן החיים. ואיזה מעגל מופלא זה. ההסתכלות שלנו על החיים כצעירים, תלויה בקשר שבו תופסים ההורים והסבים שלנו את חייהם ואת שלב הזִקנה, האם כסוף או כשלב נוסף בחיים.
הגיליון שלפניכם מנסה להציע דרכים שונות כדי לראות בזִקנה שלב נוסף, על קשייה ועל הטוב שהיא מביאה עימה. כך למשל הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי מציגה עקרונות לחיוב קשישים במצוות, גם אם מצבם הבריאותי אינו בהכרח תקין. ד"ר מיכאל שינדלר מציג את תיקון 18 לחוק העונשין ובו פתרונות חדשים הרואים בקשיש אחראי לחייו ולבחירותיו האישיות, גם אם ישנה היחלשות קוגנטיבית. תמר דשבסקי מציגה רעיונות למילוי שעות הפנאי ואסתר סולטן מציעה דרך לכיבוד הורים, מתוך המציאות וחיי היום היום.
***
זה הגיליון הראשון שאני עורכת. אני מודה שאני מתרגשת מאוד. ניתנה לי זכות גדולה מאוד לעסוק בענייני היום בחברה הדתית-לאומית ולגלות נקודות מבט שונות על חיי החברה והתורה שלנו. יחד עם השנה החדשה בחרנו להתחדש גם, ומהגיליון הנוכחי מתווספים אל המאמרים גם שירה וסיפורת.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאביעד עברון, העורך היוצא, על הגיליונות הנהדרים שערך ועל העזרה בכניסה לתפקיד הזה. אין ספק שהוא השאיר נעליים גדולות להכנס אליהן.
תודה גם לחברי המערכת, על החשיבה, העזרה, הכיוון והדרך שהם מתווים ביצירת הגיליונות כולם.
אני מזמינה אתכם, הקוראים והקוראות, להיות שותפים פעילים ביצירת "דעות". אם יש לכם רעיונות לגיליונות, נושאים שחשוב לעורר, אם יש לכם מאמרים, שירים, סיפורים, הערות והארות על הגיליונות, אני אשמח עד מאוד לשמוע.
שיהיה חורף טוב ושנה ברוכה,
רעות.
reuthamburger@gmail.com
