הגבריות אזוקה אל האלימות. היבטים רבים במציאות מתחזקים ומכוננים את הקשר הזה, הנושא בכנפיו מחירים רבים. המציאות בה האלימות היא תופעה תוך מגדרית של הגברים, קשה וכואבת, אך דרכים לשינוי המצב צריכות לכלול גם הבנה והערכה חיובית של המצב הנוכחי.
"לאחרונה נעשיתי גבר. זה קרה בפעם הראשונה שאישה נמנעה ממני על המדרכה… כאשר האישה הביטה לאחור… היא שינתה כיוון וחצתה את הרחוב, כמו שמשה עשה לים סוף. צעדיה לימדו אותי את סכנת ידיי. לימדו אותי את המשמעותית האמיתית של להיות גבר"[1]
הגבריות אזוקה אל האלימות. היבטים רבים במציאות מתחזקים ומכוננים את הקשר הזה, הנושא בכנפיו מחירים רבים. המציאות בה האלימות היא תופעה-תוך מגדרית של הגברים, קשה וכואבת, אך דרכים לשינוי המצב צריכות לכלול גם הבנה והערכה חיובית של המצב הנוכחי.
יש שיאמרו שהשידוך בין אלימות לגבריות טבעי כמו שהשמש זורחת במזרח. ייתכן שהן מעולם לא שודכו משום שהאלימות והגבריות נולדו כרוכות יחדיו. עם זאת, אפשר לוותר על השאלה האם החיבור בין הגבריות והאלימות הוא טבעי או יצירה חברתית, ולהסתפק בתהייה על החיבור השזור בין גבריות לאלימות. מדובר על חיבור רב פנים הנשען על יסודות שונים שאינם נפרדים לגמרי, והוא בעל תוצרים מועילים והרסניים, ערכיים וחסרי מצפון כאחד.
גברים בסיכון גבוה
גברים נקשרים באלימות בשל השייכות שלהם לזירות בהן רמת המסוכנות גבוהה, כאלה שגופים ונפשות סופגים בהם פגיעות. הנוכחות של ההרסנות מעניקה לגברים ערך גבוה על סולם הגבריות, המודד את איכות הגבריות ומשפיע על האופן שבו גברים וסביבתם תופסים אותם. כדוגמה רכה אפשר לבחון את לוחמי האש (שעברו מיתוג-מחדש משמעותי מ"מכבי אש"), שרובם גברים. לוחם אש נאבק בתופעה שמסכנת חיים ורכוש, הוא נעזר בגופו ובמיומנותו על מנת לנטרל את האש, תוך שהוא מסכן את עצמו גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך בשל שאיפת עשן וכדומה. לוחם אש ממלא מרכיבים רבים מהגדרת ה"גיבור", הנחלץ לסייע לחסרי האונים ומציל אותם בגופו, המשלם גם מחיר כחלק מההצלה.
גברים נקשרים באלימות בשל השייכות שלהם לזירות בהן רמת המסוכנות גבוהה, כאלה שגופים ונפשות סופגים בהם פגיעות. הנוכחות של ההרסנות מעניקה לגברים ערך גבוה על סולם הגבריות, המודד את איכות הגבריות ומשפיע על האופן שבו גברים וסביבתם תופסים אותם
בשוק העבודה, גברים מאיישים את הרוב הגדול של התפקידים המוגדרים כמי שכרוכים בסיכון גבוה. הסיכון הגבוה מגיע לרוב בצמוד לתוספת כספית, ובאופן טבעי גברים נפצעים ונהרגים יותר במסגרת עבודתם ביחס לנשים.[2] מקצועות נחוצים כמו עובדי מתח גבוה ופועלי בניין, גובים מחיר דמים בעיקר מגברים.
מוסדות המדינה וזרועות הביצוע שלה מחברות אף הן את הגברים למרחבים אלימים. הדוגמאות הבולטות הן הצבא, המשטרה ובתי הכלא. מרבית המשרתים בתפקידים הכרוכים בהפעלת כוח ואלימות, הם גברים. גברים מפעילים את האלימות וסופגים את התוצאות שלה. למשל, גבר המשרת כלוחם בצבא ומחסל מחבל המנסה לדרוס תושבים, ממלא את תפקידו כחייל, מגן על חיי האנשים שהוא מחויב אליהם, מוכיח את כשירותו ויכולתו לפגוע וזוכה להערכה כגבר וכגיבור. אותו גבר גם עלול לסבול מפוסט-טראומה וכמובן שלהיפגע במהלך החתירה למגע, אבל זהו חלק מהתפקיד ומהסיבה שהוא גם זוכה לתהילה, תופעת לוואי מקובלת. במדינה כשלנו, בצבא ההגנה לישראל, יחסית פשוט לראות את הנחיצות והערכיות הגלומה בלוחמה, השוכנות לצד מחיריה הגבוהים.
מוסד חברתי נוסף הוא בתי הכלא. מלבד הסוהרים שמרביתם גברים, האסירים המאכלסים את בתי הכלא כמעט תמיד גברים (בארץ מדובר על 98.5% על פי דו"ח השב"ס לשנת 2018),[3] פליליים וביטחוניים כאחד. הכלא הוא ממלכה גברית ובה הכולאים והנכלאים, השולטים והנתינים עומדים כמעט על טהרת הגבריות.
יציבים, חזקים, שולטים
מוקד אחר הקושר את האלימות לגבריות הוא הציפיות המגדריות. אלה הן ציפיות מגבר להיות מוצלח בכל מה שהופך גבר ל"מוצלח". לדוגמה, מצופה מגברים להיות יציבים, חזקים ושולטים ברגשותיהם; "אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ" וממלא את תפקידו של הגבר ש"דַּרְכּוֹ לִכְבּוֹשׁ" (קידושין לד ע"א). מחקרים מורים כי אלימות מעלה את רמת הגבר בסולם הגבריות וכך גם נטילת סיכונים, וכי בעזרת הפגנת יכולת לשרוד אלימות מסוכנת נוסק מעמדם הגברי. מספיק להסתכל על היחס לגברים עוצמתיים, עטורי קרבות, "גיבורי-על", כדי להתרשם מהקרדיט לו זוכים גברים שמצליחים להפעיל אלימות בצורה מתאימה.
הציפיות המגדריות מחלחלות אל תוך הבית והזוגיות. בציבור הדתי-לאומי, נשים רבות מחפשות גברים גבריים, כלומר קרביים. עוד איכות מבוקשת היא גברים שידעו לשאת את הרגשות של נשותיהם ולא יזדקקו לתמיכה נפשית מהצד השני. השליטה ברגשות היא מאפיין של גבריות מוצלחת, וגם היא אמורה להתפתח בצבא (או במשטר ספורטיבי), הממשטר את הרגש ומלמד להתפקס על השגת מטרות בלתי-מתפשרת. נשים גם מחפשות לרוב גבר גבוה מהן פיסית, שיסוכך עליהן בגובהו ויעניק להן תחושת מוגנות וביטחון.
החינוך לקראת הציפיות המגדריות מופיע בצורות רבות. המקום שיש לחינוך ביכולת להשפיע ולעצב בני אדם ביחס לאלימות, שנוי במחלוקת עזה בין פילוסופים, פסיכולוגים, סוציולוגים ועוד. שאלה זו קשורה בטבורה לתהיות על טבע ואופי האדם וחברה. החינוך בפועל לקראת מילוי התפקידים המגדריים, מתחיל מהורים המדגישים אצל בנים את האופן שבו דברים עובדים לעומת מה הבנים מרגישים (ולהפך אצל הבנות), שמתייחסים אחרת אל בכי או קושי של בניהם. דרך מפגש עם חברת הבנים והבנות שמחזקות ומטמיעות בדרכן את הציפיות וההגדרות של מה הוא גבר ראוי, וכלה במפגש עם אנשים רבים המניחים כי הבנים ימלאו את הציפיות מבנים באשר הם ובכך יוצרים נבואה המגשימה את עצמה. כאשר ילדים רבים מבינים שמצפים מהם להתנהג בצורה מסוימת – ולא משנה האם מדובר על ציפייה למשהו חיובי, שלילי או נייטרלי – הם נוטים למלא את התפקיד שמאמינים ששייך להם על פי החברה.
החינוך לקראת מילוי התפקידים המגדריים, מתחיל מהורים המדגישים אצל בנים את האופן שבו דברים עובדים לעומת מה הבנים מרגישים (ולהפך אצל הבנות), שמתייחסים אחרת אל בכי או קושי של בניהם. דרך מפגש עם חברת הבנים והבנות שמחזקות ומטמיעות בדרכן את הציפיות וההגדרות של מה הוא גבר ראוי, וכלה במפגש עם אנשים רבים המניחים כי הבנים ימלאו את הציפיות מבנים באשר הם ובכך יוצרים נבואה המגשימה את עצמה
באופן דומה, ההכשרה במקצועות מסוכנים או כאלה הדורשים קור רוח וביצועים, נוקטת לא פעם בשיטות המובילות להקהיית הרגש ולא רק ליכולת לווסת אותו. בנוסף, הציפייה שגבר יישאר בשליטה מתמדת על רגשותיו ויסתדר לבדו, תורמת לכך שגברים רבים יתרחקו ממרחבי הנפש שלהם ויתעלמו מהם. ייתכן שאילו נשים ייכנסו אל מקצועות אלה, אף הן יפתחו איכויות אלימות ו"גבריות", התפקיד והמקצוע מצריכים איכויות של אלימות.
המציאות היא עניין דינמי למדי, אולם קיימים בה כוחות חזקים השואפים לשימור המצב והנחלתו לדור הבא (שיעתוק). טבעי שמרבית מי שגדלים אל מציאות בה גברים מפעילים אלימות רבה יותר מנשים וגם סופגים אותה בשיעורים עצומים,[4] יפנימו אותה אל תוכם ויסתגלו אליה. שלל כוחות דוחפים אותם להמשך במסורת הדורות. לדוגמה, הקיום של סטריאוטיפ שעל פיו גברים הם אלימים, תורם להטיית האישוש (Conformation bias) ההופכת את האמונה לכזו שמגשימה את עצמה. אם נאמין שגברים אלימים, נקבל האשמות נגדם בקלות רבה יותר ונתקשה להאמין שנשים הן אלה שפעלו באלימות.
גברים כמדכאים
כיוון נוסף המחזק את החיבור של הגבריות אל האלימות הוא ההגות הפמיניסטית הרדיקלית. הוגות פמיניסטיות כקתרין מקינון ואנדריאה דבורקין הנחילו תפיסה כי הגברים (כמעמד) חברתי מדכאים את הנשים (כמעמד). הכוח והגוף הגברי מייצרים אלימות סמלית וממשית, מדכאים ומכפיפים את הנשים. על פי תפיסה זו, עצם השייכות המגדרית של גבר מגדירה אותו כמדכא, ולא משנה מה היא תודעתו העצמית וכיצד ינהג. דיכוי זה מתגלם הן בהיררכיה החברתית והן בגופים ובפעילות המינית הנתפסת כארוגה באופן מהותי באלימות.
תפיסה זו משפיעה במגוון דרכים. היא מכוננת את היחסים כמי שמצויים במאבק אלים וטוענת כי המציאות היא קרב הניטש בין גברים ונשים. המיקוד במאבק בין גברים לנשים מוליך למחשבה (השגויה) שמרבית האלימות מופעלת על הציר החוצֵה את המגדרים, ולא בתוך המגדר הגברי עצמו. כמו כן, הגבר נתפס כחלק ממכלול – מעמד – ולכן מוצדק להפנות אליו האשמות וראוי כי הוא יחוש רגשות כמו אשמה בשל היותו מדכא. הגבר מחושק אל אלימותו, ולא ברור כי קיים מוצא מכך, ולכן למשל הגיוני לחשוב ולומר כי אילו היו נשים שולטות בעולם, לא היו מתרחשות מלחמות.
רחוק מהבית רחוק מהלב
להצמדה של הגבריות והאלימות יש מחירים רבים. מאפיינים מרכזיים של הגבריות מרחיקים את הגברים מהבית ומהעולם הרגשי. הצבא, המשטרה ובתי הסוהר מרחיקים את הגברים מהבית בפשטות, מכיוון שהם תפקידים שצריך למלא יומם ולילה. הציפייה שגברים יפרנסו מוליכה לכך שגברים עובדים שעות רבות, ובמקרים רבים נוכחים פחות בביתם.
בהערה מגזרית, לימוד התורה מצטרף אל הגורמים המרחיקים את הגבר מהבית ומיוחס לו ובמידה רבה החליף את האלימות במציאות הגלותית. גברים הם אלה המחויבים בלימודה ונקראים להמית עצמם באוהלה (ברכות סג ע"ב). על פי ההלכה הם גם זכאים להיעדר מביתם למשך תקופות ארוכות למען לימוד זה. ביטוי קיצוני (וביקורתי) כלפי התורה שמרחיקה מהבית נמצא בסיפורי הגמרא (כתובות סב ע"ב) על תלמידי חכמים שביקרו בביתם לעתים נדירות. על לימוד נאמר כי מי שרוצה שיתקיים בו, צריך להיות "אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב" (עירובין כב ע"א). התלמיד החכם מקדיש את עצמו לתורה ומתרחק מביתו הפיסי והנפשי כאחד.
ההרחקה מהעולם הרגשי מתרחשת בצורות שונות. תיאוריות התפתחות פסיכולוגיות של ג'סיקה בנימין וננסי צ'ודורו למשל, מסבירות כיצד גברים מורחקים על מנת שיפתחו עצמאות ומשלמים מחיר בקרבה ובאינטימיות. טרנס ריל ואחרים תופסים טראומות תרבותיות שונות כמי שמבתקות בין עולם הרגש לעלם הצעיר (טקסי מעבר אכזריים וכדומה).
גורם נוסף המרחיק את הגברים מהבית ומליבו הוא חלוקת העבודה הביתית – הרגשית והמעשית – עם הנשים. הן ברמה החברתית-כללית והן ברמה הפרטנית-זוגית, נמצא כי גברים רבים מפקידים את המאפיינים ה"נשיים" שלהם אצל נשים, ומנגד הנשים מוסרות את החלקים ה"גבריים" שלהן אל גברים. בחלוקה זו – שהותקפה על ידי רבים ורבות אך ממשיכה להתקיים במדדים נרחבים – הגברים מופקדים על ה"חוץ", העבודה, היוזמה, הפרנסה, ההגנה, השכלתנות וכדומה, בזמן שהנשים פורשות את חסותן על הבית, הרגשות, האינטימיות והילדים. גם האלימות המצויה אצל נשים, מוצאת את דרכה אל הגברים.
חלוקה זו ידועה גם בשם "פטריארכיה", כלומר שלטון האב, והיא משייכת תחומי אחריות ברורים לגבר ולאישה. אחד ההיבטים המוחמצים במבנה חברתי זה הוא שלגבר אין הרשאה להתערב בחלקים שהוגדרו כנשיים; מדובר על חלוקת טריטוריה לא-שוויונית. זיהוי של גבר כמי שנכנס לטריטוריה הנשים יזכה לרוב לתגובות קשות מצד גברים ונשים כאחד. לדוגמה, גבר שינסה לקבוע את צבע הבגדים של ילדיו, צפוי למצוא את עצמו נדחק ואת עמדתו מבוטלת ומבוזה. דוגמה משעשעת-אך-רצינית לכך ניתן למצוא במשתתפים הרבים בקבוצת הפייסבוק "אבא פגום" ובתאומתה הנשית, "הצודקת", המשקפות תפיסה שעל פיה הגבר הוא אבא פגום והאישה צודקת. כך גם הכניסה של גבר אל העולם הרגשי והפגיעות המאפיינת אותו, עלולה להוביל להוקעתו ולדחייתו על ידי גברים ונשים כאחד, משום שהוא אינו עונה על הציפיות המגדריות.
ההפקדה של חלקים שאינם תואמי מגדר אצל בן הזוג, אולי נשמעת כדבר משונה, אבל היא שכיחה מאוד (ועדיין משונה). לדוגמה, אם אחד מבני הזוג מאוד מודאג ועוסק במצב הכלכלי או במצב החברתי של הילדים, סביר כי בן הזוג השני ירגיש שהנושא מטופל והוא אינו צריך לחשוב או להרגיש לגביו. נקודה בה הפיצול מפורסם יחסית וסטריאוטיפי היא המיניות, בה התשוקה משויכת לגברים ואילו הצורך באינטימיות אל נשים.
בתשתית ההתייחסות אל ההרחקה מהבית ומהלב ניצבת ההנחה כי לגברים יש שייכות בסיסית גם אל הבית וגם אל הלב, וכי גורמים שונים מוליכים אותם הרחק מהם.
אלימות ונחיצותה
החיבורים בין גבריות לאלימות רבים ומגוונים. ריבוי הכבלים השזורים אלו באלו, הופך את השינוי לקשה ורווי התנגדות, אך גם לפשוט, מכיוון שכל מרחב שבו תתרחש תנועה, יוכל להשפיע גם על האחרים. קל לדבר על הכנסת הגברים הביתה ואל הלב שלהם, אולם מדובר על שינוי שייתקל באינספור התנגדויות.
עוד לפני שנציע מספר כיווני מחשבה ופעולה, חשוב לשים לב למטרות הטובות, הראויות והנוחוֹת שחלוקת התפקידים – המוליכה להחרפת האלימות הגברית – מצליחה למלא. חלוקת תפקידים עושה סדר וחוסכת זמן ודיונים, לדוגמה בהירות לגבי מי עושה כביסה בבית ומי משלם את חשבון החשמל. כך גם הידיעה מי מנחם את מי ומי ממשיך להיות חזק ולנשוך שפתיים, מייצרת ארגון בבית.
לכל אחד מהגורמים לחיבור בין אלימות לגבריות וגם למאפייני הגבריות עצמה, יש תרומות חשובות לגברים, לנשים ולקהילה שבה הם חיים וסיבות טובות לקיומם. דוגמה אחת היא ההעדפה המגזרית של לוחמים. היותו של גבר לוחם מוצלח מספרת (בממוצע) על יכולתו לעמוד במצבי לחץ, להגן, להעניק מעצמו למען אחרים, ומראה שאפשר לסמוך עליו שיבצע משימות ויעמוד במטרות. סביר כי גבר שכזה ישמש בעבור אשתו כמשענת יציבה וכמגן תומך ויצליח להתמודד עם אתגרי החיים.
אילו נחמיץ או נתעלם מחשיבות המאפיינים האלימים, נהפוך את השינוי לכזה שייתקל במאבק קשה יותר וגם ייסב נזקים רבים יותר. כאשר מנסים לשנות משהו או מישהו, ולא מכירים במפורש בצדדים החיוביים שבו, הוא יתקשה לוותר על מה שנדרש להשתנות וצפוי להתבצר ולהתחפר בעמדתו.
אלימות ככלל נתפסת כתופעה מגונה במובהק, אולם גם אותה כדאי לבחון בעין טובה. אנסה להאיר מחשבה אחת מיני רבות על אלימות ונחיצותה. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב לחיוב על ruthlessness, שהיא בעברית "חוסר רחמים". ויניקוט מוסיף למונח זה גוון של אי-כוונה – כשם שצמח ותינוק גדלים שלא מדעת ותופסים מקום שאולי אחרים מילאו, כך אנשים יכולים לתפוס מקום באופן "נטול רחמים" אך בריא וראוי. זו ההדגשה של ר' עקיבא כי הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מציב את האהבה והאכפתיות העצמית כמי שקודמת ומבססת את היכולת לאהוב את הרֵע.
ההרשאה לתפוס מקום ודחיקת האחרים, עשויה להידרדר בקלות לאלימות. למשל, מי שניחן במידה רבה של הנכחה עצמית, ירשה לעצמו לעקוף בתור לקופה. היא עשויה גם להוביל לתפיסה שיש מרחב מחיה ה"מגיע לי", וראוי לצאת להילחם עליו ולספח אותו לטריטוריה הקיימת.
לצד זאת, היכולת לשמור על עמוד שדרה ויציבות, הופכת לקשה יותר אם החוויה הראשיתית שמותר לתפוס מקום חלשה. קשה להתנגד לדעות רעות ולא מוסריות, לסרב לפקודות לא-חוקיות ולחשוב לבד, ללא קשיחות ומוכנות לתקוף דעות אחרות. מי שלא ישמור על מקומו, עלול למצוא את עצמו נדחק על ידי אנשים אלימים, למציאות שבה "כל דאלים גבר" ולהפוך לחלק שותק מתוכה.
מכאן פשוט להגיע להבנה שאגרסיביות יכולה להיות תכונה חיובית וחשובה גם מחוץ למגרש הספורטיבי. יש מצבים בחיים שבהם צריך להפעיל כוח ואף אלימות מסוגים שונים, לחנך, לצעוק, על מנת להפסיק אלימות, לירות כדי להגן. לא ניתן להסתדר בלי צה"ל, לוחמי אש ותפקידים אחרים התובעים סיגול של אלימות.
מלבד זאת, קשה מאוד לחלק בין "אלימות" מגונה לתוקפנות, לאגרסיביות, לסמכותיות ולהפעלת כוח. צריך להבחין באופנים שונים שבהם אנו מפעילים כוח בצורה חיובית ובונה, ולהבדיל אותם ממצבים שבהם מדובר על אלימות שצריך לזהות כרעה. אלימות נחוצה בהקשרים שונים ואף נדרשת להגנה על הטוב.
רבות הדרכים לשינוי
על פי האו"ם,[5] בשנת 2012 79% מהנרצחים בעולם היו גברים ו-95% מהמורשעים ברצח. על אף מקרי הרצח של נשים בידי גברים, כמותית, יותר משאלימות מופעלת על ידי גברים ופוגעת בנשים, היא מופעלת בידי גברים כלפי גברים.
כאשר ניגשים לעסוק בשאלות חברתיות, כדאי לפתח התערבויות שיצמצמו גם את מספר האלימים, במקביל ומבלי לוותר על מאמצים לצמצום מספר הקורבנות. גברים אינם ה"הם" שאפשר וכדאי להילחם בהם; הם אבותינו, אחינו, בנינו וקרובי משפחתנו. גם לוּ היינו רוצים, גברים ונשים שוכנים בסירה אחת, בעולם אחד, ומתקיימים זה לצד זו.
כאשר ניגשים לעסוק בשאלות חברתיות, כדאי לפתח התערבויות שיצמצמו גם את מספר האלימים, במקביל ומבלי לוותר על מאמצים לצמצום מספר הקורבנות. גברים אינם ה"הם" שאפשר וכדאי להילחם בהם; הם אבותינו, אחינו, בנינו וקרובי משפחתנו. גם לוּ היינו רוצים, גברים ונשים שוכנים בסירה אחת, בעולם אחד, ומתקיימים זה לצד זו
המוקד המרכזי של אלימות שיש לתת עליה את הדעת, החינוך וההשקעה הממוסדת הוא האלימות כלפי בני אדם. צריך לחשוב כיצד מעודדים גברים שלא לפעול כך; איך נלחמים במי שבוחרים בדרך של אלימות; ובאיזו צורה מחנכים בנים כדי שלא יגדלו להיות גברים אלימים. מהכיוון השני חשוב לטפח את האיכויות הגבריות הטובות, להורות כיצד גדלים להיות גברים טובים ולטפח את האפיקים החיוביים הגלומים בנטיות להפעלת כוח ולאגרסיביות. לצד הצבת גבולות והגדרת ה"לא-תעשה", נדרשת הפנייה לכיוונים חיוביות ומועילות, בבחינת מצוות "עשה". דוגמאות קיימות הן חינוך לשימוש בכוח על מנת להגן על חלשים ולשליטה ביצרים המבקשים להתפרץ בפראות.
קריאת כיוון נוספת היא להוליך גברים אל ביתם וליבם. לצפות מהם להיכנס אל הבית ולעולם הרגש ולהרשות להם לפתח את תופעות הלוואי של המרחבים הללו. דרך זו זרועה במכשולים. לגברים ולנשים לא קל לוותר על תפקיד העוגן הכלכלי והרגשי, להכניס ממד פחות יציב וגם לפנות מקום במרחב הביתי הנשי. אך כדי ליצור שינוי חברתי, נדרשים שינוי ופריצה של החלוקה המפצלת את התפקידים המגדריים של גברים ונשים.
שני מפתחות גדולים לסיום הם גישה אמפתית כלפי בעיית האלימות המאפיינת את המגדר הגברי והפוגעת בכל בני האנוש, והתבוננות מעמיקה בסוגי האלימות השונים ובהבדלת הטוב מהרע. על מנת לייצר שינויים נדרשת לרוב הבנה השמה לב לפרטים, לתסבוכות ולסתירות המאפיינות את הבעיה, וגם שיתוף פעולה והבהרה של הרצון לטוב משותף. אין טעם או אמת בהכרזת מלחמה כללית על גבריות ואלימות. העמידה אל מול הטבע ומצבי חיים שונים דורשת קשיחות, עמידות ומוכנות למאבק. אין ספק כי האלימות מחוללת נזקים אדירים שחשוב להתאמץ לצמצם ולהשקיע מחשבה ומשאבים בסלילת פתרונות. בסופו של דבר, המציאות בה האלימות גברית בשיוכה אינה עושה חסד עם איש.
*הרב חננאל רוס הוא אבא, פסיכולוג בהתמחות קלינית ובעל עמוד הפייסבוק ״להיות גבר".
[1] השיר נכתב ע"י Royce Mann. תרגום חופשי – חננאל רוס.
[2] לדוגמה בארה"ב: https://www.bls.gov/news.release/cfoi.nr0.htm.
[3] דוח שירות בתי הסוהר לשנת 2018, עמוד 22:
[4] https://www.heuni.fi/material/attachments/heuni/projects/wd2vDSKcZ/Homicide_and_Gender.pdf.
[5] ראו הפניה 4.
