ימיו של הוויכוח על מעמד השבת בישראל כימי הציונות הם. כבר בראשית ההתיישבות הציונית בארץ, נתגלע הוויכוח על שמירת השבת בפרהסיה. לכך. המאבק על השבת נמשך והתפתח גם לאחר קום המדינה, ובמרוצת השנים טרם נקבעה נוסחה מוסכמת על הכלל בנוגע לשבת במרחב הציבורי. סוגיית השבת ומימוש הערכים הטמונים בה היא אחת מהסוגיות החשובות והמורכבות הקיימות במדינה יהודית ודמוקרטית. הצעת החוק מבקשת להתמודד עם סוגיה זו ולקבוע יסודות להסדר שיענה על צרכיהם של רוב אזרחי המדינה.

הצעה זו נכתבה ברוח ההסדר המקיף והמפורט שגובש באחרונה באמנת גביזון-מדן, וכוללת הסדר דומה בנקודות רבות למספר הצעות אחרות שהועלו בעשור האחרון בתחום השבת.

מטרת ההצעה לקבוע הסדר שמבקש לשמור על ייחודה של השבת כיום המנוחה הממלכתי במדינת ישראל ולנסות לעצב את עקרונות הייסוד במרחב הציבורי ביום זה. לפיכך, הצעה זו כוללת התייחסות  לרובד התרבותי, הלאומי והסוציאלי – כלכלי של יום זה. כוונת ההצעה לאפשר קיומו של יום שבועי שיוקדש לתרבות, פנאי ובידור. לפיכך היא מבקשת למנוע את התרחבותה של הפעילות המסחרית-צרכנית מימי החולין אל יום השבת, ולצד זאת לאפשר פעילות תרבות ורוח ופעילות קהילתית אשר יש בה על מנת לענות לצרכיהם של כלל אזרחי ישראל.

הצעת החוק מבדילה בין פעילות בילוי, תרבות, בידור ורוח לבין פעילות מסחר ותעשייה. הרב יעקב מדן ופרופ' רות גביזון נימקו באמנת גביזון-מדן הבחנה זו במספר אופנים שונים. ראשית, נטען באמנה כי פתיחת עסקים יוצרת מסגרת תחרות ותמריצים שונים לחלוטין מאלו של מוסדות בילוי ותרבות, כך שגורם התחרות והשפעת כוחות השוק יפעלו בדרך הרסנית על מי שיחפוץ לשמור שבת. שנית, בעוד שתפקידו של הבילוי למלא את הזמן הקיים, ולכן תפקיד תחליפיו בימי החול מוגבל, שהרי עדיין נותרה השבת כחלל פנוי, הרי הקניות מצד עצמן לא נועדו בדרך כלל לצורך מילוי חלל הזמן הפנוי אלא לצורך ההצטיידות והרכישה, וניתן למצוא להן פתרונות של שעות פנאי משותפות למשפחה, שאינן בשבת.

על טיעונים אלו יש להוסיף כי רבים מהצעירים (29-15) נוטים לעבוד בעבודות הקשורות למקומות תרבות ובילוי. על פי נתוני מפקד האוכלוסין של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כמחצית מהעובדים במקומות האירוח והאוכל הנם צעירים עד גיל 29.,לעומת ענף הקמעונאות שבו רק שליש מהמועסקים הנם עד גיל 29. הדבר נובע מאופיים של מקומות אלה הפונים בדרך כלל לקהל הצעיר, בשל הסיבה כי רבים מהצעירים לומדים במשך השבוע ויכולים לעבוד רק בשבת וכן מכיוון שלרובם של הצעירים אין משפחה וילדים. לאור זאת, נראה כי בהעסקת צעירים ביום השבת ישנה הצדקה גבוהה יותר מאשר בהעסקת מבוגרים. בנוסף, פעמים רבות מדובר בהעסקה זמנית, דבר המוסיף הצדקה נוספת לאופן העסקה זה.

מעבר לטיעונים אלו ערכה של האבחנה נובע מכך שיש בה כדי לאזן בין הערכים וסדרי העדיפויות של הצדדים השונים בסוגיית השבת כדבריה פרופ' רות גביזון באמנת גביזון-מדן: "כשלעצמי, אין לי מחויבות עקרונית להבחנה בין פעילות צרכנית ופעילות של בילוי. תחושתי היא כי זו הבחנה שניתן לתת לה הצדקה תיאורטית, אבל עיקר כוחה הוא מעשי. חלק מכוחה הוא דווקא בכך שאין בה משום נקיטת עמדה ערכית מדרגת כלפי סוגים שונים של בילוי. קולנוע, הרצאות, קונצרטים ומועדוני לילה, כמו גם פיקניקים בדשא או ימי עיון בסוגיות בוערות – כולם שווים בפני ההיתר".  באופן דומה התבטא באמנה גם הרב יעקב מדן בסוגיית השבת: "הסתירה בין ערכים שונים החשובים לכולנו והצורך לקבוע מצד אחד סדרי עדיפויות ביניהם ומצד שני לנסות ככל האפשר להביא את כולם לידי ביטוי, הם הבסיס לקביעת העקרונות וההצעות להסדרים המעשיים המובאים".