מפוצצים את הבועה: הציונות הדתית נוהרת לדרום תל-אביב / ריקי רט

לקריאת הכתבה כפי שהתפרסמה בדיוקן ב10/12/2019 לחצו כאן 

הוריה של יעל כהן הופתעו כשבישרה להם כי היא ובעלה אושר החליטו לארוז את חייהם ואת ארבעת ילדיהם ולעבור לדרום תל־אביב, לשכונת שפירא בואכה התחנה המרכזית. הם היו בטוחים שהיא עוד תתחרט על הצעד הזה. ובכל זאת, יעל ואושר לא נרתעו. את המגדלים שהקיפו אותם בפתח־תקווה הם החליפו בשכונה של בניינים נמוכי קומה ("פתאום רואים שמיים"), את הנסיעה לסופר הם המירו בקניות במכולת בסגנון של פעם, ואת הסביבה הבורגנית־דתית האחידה הם נטשו לטובת מגורים בתוך אוכלוסייה הטרוגנית – מבוגרים וצעירים, חילונים ודתיים, אקדמאים ושאינם, עולים, ישראלים ותיקים וזרים.

לפני חודשים אחדים עברה לשכונת שפירא גם ישיבת ההסדר "אורות שאול" של הרב יובל שרלו. במקביל גם ישיבת "עוז ואמונה" שהקים הרב אחיעד אטינגר ז"ל מנסה להתבסס בנווה־שאנן ומושכת אליה תלמידים, ופרויקט חדש של התחדשות עירונית מציע לצעירים דתיים־לאומים לבוא לגור בשכונות הדרום. המיקום המרכזי והנגיש, והרכבת הקלה שצפויה לעבור באזור, תורמים גם הם למוטיבציה של משפחות דתיות לעבור לגור בו. צירוף המילים "דרום תל־אביב", שהפך שם נרדף להזנחה, פשיעה, אוכלוסיית שוליים ומסתננים מאפריקה, הולך ומסתמן כאופציית מגורים לציבור הדתי־לאומי. דווקא בזמן שאוטובוסים מתחילים לנסוע ברחובותיה של העיר העברית הראשונה גם בשבתות, נדמה שיותר דתיים רואים בה בית פוטנציאלי, אפילו יעד נחשק.

"לא באנו להילחם אלא להוסיף אור". גינה ציבורית בשכונת שפירא. צילום: אריק סולטן
בני הזוג כהן – היא אחות, הוא רופא – מספרים כי הגיעו לשכונת שפירא בעקבות אחיו של אושר, המתגורר שם כבר מעל עשור במסגרת הגרעין התורני. "לאורך השנים הכרנו את האנשים כאן, ומצאנו קהילה איכותית ואפשרות לתת לאוכלוסייה שמסביב, לא מתוך זה שמישהו מחייב אותך, אלא ממקום אישי. מאז שעברנו לכאן אנחנו מרגישים יותר נתרמים מתורמים".

בנותיהם התאומות עלו מהגן בפתח־תקווה לבית הספר "שורשים" בתל־אביב. "זה הממלכתי־דתי היחיד בשכונה", מספרת יעל. "בכיתה א' לומדים 21 תלמידים, בנים ובנות, שמגיעים מאוכלוסיות שונות מאוד. במקום כזה אני מרגישה מחוברת לעם ישראל, ובעיניי זו זכות להיות כאן. יש כאן מגוון שלם של אנשים שמנסים לחיות יחד בהרמוניה, לא בדורסנות. הקהילה כאן מקפידה לקרוא לעצמה 'קהילה' ולא 'גרעין', כי אנחנו לא באים לשנות את המרקם, אלא להשתלב בעשייה עדינה. אני מרגישה שיש פה אנרגיה טובה ונעימוּת שאפשר ממש לחוש. הנוכחות של הישיבה מורגשת מאוד, והחיבור של האוכלוסייה אליה הוא יפה. יש יוזמות רבות במגוון תחומים, וגם השקעה גדולה של העירייה בדרום העיר".

ומה לגבי ההורים?
"ברגע שהם הגיעו לכאן וראו את השכונה, כל ההתנגדות שלהם נעלמה".

סבל זה לא מספיק
לסיור בשכונת שפירא לוקח אותי חיים גורן, חבר מועצת העיר תל־אביב. הוא גדל בקרני־שומרון, ולעיר הגדולה הגיע לפני 13 שנה בעקבות אשתו. "יש לנו כאן איכות חיים מדהימה, ועדיין זה דרום תל־אביב – לא גבעת־שמואל ולא יישוב בשומרון. צריך כאן לנהל אינטראקציה עם התושבים הזרים ועם הוותיקים. גם המון זוגות צעירים עוברים לכאן, דתיים וחילונים. מרכז תל־אביב מתחיל להיות צפוף ויקר מדי עבורם, וכאן יחסית זול יותר. בכל דרום העיר אנחנו רואים בשבע השנים האחרונות כניסה של אוכלוסייה יהודית צעירה מכל המגזרים, וכולם צריכים ללמוד לחיות יחד. גם מבחינת העירייה זה מורכב.

יעל בן־יפת, הפורום לחינוך בשכונות: "עוברות לכאן קהילות שמחליטות שיש להן איכויות מסוימות שאין לתושבים הוותיקים. אני לא רוצה שיסבירו לי כמה אני דתייה או לא דתייה, ולא רוצה לידי אנשים שחושבים שעצם הגעתם לכאן מקדמת אותי. שכנים חדשים זה סבבה, אבל כשיש מנגנון מסודר של גירוש קהילה ותיקה, זה יוצר שבר"
"האוכלוסייה הוותיקה באזור הזה היא מסורתית, משכבה סוציו־אקונומית נמוכה", ממשיך גורן במיפוי. "הגרעינים התורניים נכנסו לכאן לפני 15 שנה, חלקם בהצלחה וחלקם פחות. לפני 12 שנים התחילה סוגיית הזרים להיות משמעותית כאן. שכונת התקווה נכבשה כולה על ידי מסתננים, בשכונת שפירא יש להם נתח משמעותי, בנווה־שאנן הם כבר רוב ויש זליגה גם לשכונות אחרות. גם אוכלוסייה ערבית מיפו עוברת בשנים האחרונות לתל־אביב".

אנחנו הולכים ברחוב רבי ישראל מסלנט, שבו שוכנים זה מול זה המתנ"ס השכונתי וישיבת ההסדר החדשה. בין הבתים הישנים ניתן לראות פה ושם ניצנים של בנייה מחודשת. כעבור דקות אחדות אנחנו מגיעים אל גינת דה מודינה, מקום ששימש דרך קבע את המסתננים לעריכת עצרות אבל מדי שבת. ממול עומד בית הספר "שורשים". "סבתא של אשתי למדה בבית הספר הזה, עד כדי כך הוא ותיק", אומר גורן. התמורות של השנים האחרונות גרמו לחלוקת בית הספר לשניים, ויעידו על כך שני השלטים על המבנה: בית חינוך ממ"ד שורשים, ובית הספר השכונתי שפירא.

לדברי גורן, רבים מתושבי השכונה הדתיים מתלבטים לאיזה בית ספר לשלוח את ילדיהם: חלק בוחרים ב"שורשים", אחרים מעדיפים את "מוריה" במרכז העיר. אפשרות איכותית אחרת היא בית הספר המשותף לדתיים וחילונים בשכונת תל־כביר. בשל מספרם המצומצם יחסית, הם נאלצים להיאבק כדי שהצהרון של הגן העירוני הדתי לא ייסגר.

למלא את בתי הכנסת הריקים. ישיבת "עוז ואמונה". צילום: נדב גולדשטיין, TPS
יש פחד מפני הזרים?
"לפעמים. אנחנו לא חושבים על זה ביומיום, אבל כשהבת או האישה צריכות לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית, אתה תעדיף שהן לא ילכו לשם לבד. לפני כמה שבועות היה סכסוך בבית קפה ברחוב המרכזי של שכונת שפירא, ואזרח אריתריאי דקר שם מישהו. זה חריג, אבל אירועים כאלה נמצאים ברקע ומשפיעים במידה מסוימת על התחושה".

ולא עוברות לפעמים מחשבות של "למה אני צריך את זה, בואו נעבור מכאן"?
"אנחנו אישית חשבנו על הנגב או הגליל, אבל זה היה רעיון תיאורטי שחלף, לא משהו קונקרטי. יש משפחות שהרימו ידיים ועברו – למזכרת־בתיה, למגדל־העמק, לפדואל. זה לא תמיד פשוט".

האנשים שעוברים לכאן עושים זאת מתוך תחושת שליחות, או משום שהמקום הזה מרוחק רק עשר דקות מהים ומהבימה?
"גם וגם. אם אתה בא רק מטעמי שליחות, בסוף תרגיש שאתה סובל ולא תחזיק מעמד. אמרתי את זה גם לאנשי הישיבה: אם רק תהיו כל הזמן במשימה של 'להיות בתל־אביב', אם לא תרגישו שלימוד התורה שלכם טוב יותר – זה לא יחזיק מעמד. וגם מי שבא רק בגלל שיקולי נוחות לא יחזיק מעמד, כי נוח יותר לגור במקומות אחרים".

גורן, המכהן במועצת עיריית תל־אביב מטעם סיעת "מאמינים" הדתית־חרדית, מופקד על תיק הביטחון בעיר וכן על החינוך הדתי והתרבות התורנית. קיום אירועים המותאמים לציבור הדתי, הוא אומר, אינו משימה פשוטה בעיר כמו תל־אביב. "הדברים האלה נבחנים כאן בצורה שונה מאשר במקומות אחרים. הרבה יותר שמים עין על כל אירוע. יחד עם זאת, יש כאן פריחה מדהימה של תרבות יהודית, בין השאר במקומות פרטיים כמו 'ראש יהודי', 'המקום', 'אשירה' או מדרשות לבנות. יזמנו למשל את פסטיבל הפיוט, שמשך אליו קהלים רבים. בתחושה שלי, תרבות יהודית שנעשית כאן צריכה להתאים את עצמה לקצב התל־אביבי, שהוא ייחודי ומעניין, ולא לשרת רק את הקהילה הדתית הקונקרטית. דרך התרבות אפשר גם לייצר חיבורים יפים שלא יקרו במקומות אחרים".

ישיבה שלמה בשביל חברותא
בישיבת ההסדר אורות שאול נשלמות ההכנות לקראת חנוכתו הרשמית של המבנה. שני פועלים מסדרים בחזית את הלוגו של עמותת "רוח הגולן", העומדת מאחורי המוסד הזה. הישיבה, שהתמקמה כאן בחודש אלול האחרון, נוסדה לפני עשרים שנה בפתח־תקווה, וגם אז הייתה בכך אמירה: שלושת המייסדים – הרב יובל שרלו, הרב דוד סתיו והרב שי פירון – גרסו שהתורה צריכה להימצא במרכז הארץ ובמרכז החיים. בהמשך עברה הישיבה לרעננה, וכעת היא בדרום תל־אביב.

"מבחינתנו זו משימה לאומית: להיות כאן גם בגלל הסוגיה החברתית של עובדים זרים, וגם כי זה אזור העתיד של תל־אביב", אומר הרב שרלו. "החלום שלנו, מעבר להשתלבות בשכונות הדרום, הוא להיות חלק מהחיים התרבותיים שקורים בתל־אביב. מצאנו פה גרעין מופלא שקלט אותנו, וזו עסקה של win־win . הזרמנו לכאן דם חדש, אתגר, אופק, והקהילה מצידה ויתרה על בית הכנסת של הגרעין והעניקה לנו את האפשרות לשפץ אותו ולהתמקם בחלק מהמבנה. גילינו שתל־אביב היא עיר ללא הפסקה גם בכל הקשור ללימוד תורה".

120 תלמידים לומדים כיום בישיבה. הרב איתמר אלדר והרב תמיר גרנות, המכהנים כראשי הישיבה לצד הרב שרלו, הגיעו מרמת הגולן לתל־אביב עם משפחותיהם. גם כמה אנשי צוות, תלמידים ואברכים עברו להתגורר בסמיכות לישיבה.

מה ההבדל בין לימוד תורה בפתח־תקווה, ברעננה ובתל־אביב?
"השוני הוא לא גדול. לישיבה יש ליבה, ולא משנה היכן בעולם היא שוכנת. אבל אנחנו לא באי בודד, יש מגע יומיומי עם הקהילה, תפילות משותפות בשבתות, חברותות עם ילדים. יש פה משהו סגולי. בחורים שלומדים בתל־אביב מבינים שהתורה תצטרך להזמין עוד ועוד אנשים להיות שותפים בה, וההבנה הזו מקרינה על השאלות שהם שואלים. כמו שאמר הרב קוק, אם אתה רוצה לפנות לדור שסובב אותך, התורה צריכה להיות מאירה ועוצמתית. זה כמובן משפיע על הלימוד בישיבה".

צור גרוסמן, פרויקט "צמאה 38": "התקווה שלנו היא שנצליח להוציא משפחות דתיות מהבועות של השומרון וגבעת־שמואל, ולהביא אותן למקומות נוספים. אנשים מדמיינים את דרום תל־אביב כסוג של אפריקה, ומופתעים לגלות כאן חיים מלאים ואיכותיים"
צור גרוסמן, פרויקט "צמאה 38". צילום: אריק סולטן
איך אתם מתמודדים עם סוגיית הזרים?
"לא באנו להילחם בהם, אלא להוסיף אור. עצם ההימצאות שלנו בשכונה מחזקת את הנוכחות היהודית".

אילו קשיים גיליתם כשעברתם לכאן?
"חשבתי שהקושי המרכזי יהיה שהתלמידים והמחנכים לא גרים בקריה של הישיבה, כמו במיקום הקודם שלנו. החבר'ה מפוזרים בדירות מסביב, וחשבתי שיהיו קיטורים על כך. בפועל, הופתעתי לטובה. כרגע הקושי המרכזי שלנו הוא תקציבי, כי עלויות הדיור כאן גבוהות. בצורה פרדוקסלית, ההגעה שלנו לשכונה מעלה את המחירים באזור. יש לנו רצון שצוות הר"מים יגור בקרבת הישיבה, וזו בעיה. אני אישית לא גר כאן. מצד שני, כשאני מגיע לישיבה אני לא יוצא כל כך מהר".

אתה צופה בעתיד השתתפות של בוגרי הישיבה בחיי התרבות של תל־אביב?
"אני מקווה מאוד ששיתופי הפעולה ילכו ויתגברו, וזה כבר קורה. תל־אביב היא סוג של פריפריה מבחינת הציונות הדתית, לא מבחינת מדינת ישראל. להיות כאן זו חלוציות".

גורן מסביר כי לציבור הדתי־לאומי ברור שצריך להקים ישיבות ביהודה ושומרון או בירושלים, אבל פתיחת ישיבה בתל־אביב לא תמיד מתקבלת בהבנה. "לדעתי ההסתכלות הזאת לא נכונה. תראי כמה ישיבות יש בגוש עציון – וכאן מספר היהודים גדול פי עשרה לעומת היישובים שם. לקיומה של ישיבה בתוך עיר כמו תל־אביב נודעת היום משמעות חשובה. התלמידים באים להיות חלק ממרכז עירוני קיים, ולתת את העולם היהודי שלהם. יש כאן הרבה סוגיות של דת ומדינה, והישיבה היא סוג של עוגן שמחזיק את הקהילה סביבו, ונותן פתח לקהילות דתיות שיחזרו לכאן".

כשמדברים על חידוש ההתיישבות הדתית בתל־אביב, עולים מיד שמותיהם של אביעד וד"ר חנה פרידמן, שלפני עשר שנים עברו לכאן מגוש עציון וייסדו את קהילת "יחד". אביעד פרידמן הוא גם חבר בוועד המנהל של "אורות שאול", והיה מיוזמי המעבר של הישיבה לעיר. הוא מספר לנו כי יום אחד אירח במשרדו בשדרות רוטשילד את הרב שרלו והרב גרנות לשיחה ארוכה, ובסיומה הציע להם לבקר בדרום העיר. פרידמן הוביל אותם לשם ברגל, ובכוונה בחר במסלול הפחות סימפטי.

"הלכנו דרך התחנה המרכזית ונווה־שאנן, והם היו בהלם. מצד שני הראיתי להם שזה רק עשרים דקות משדרות רוטשילד. נפגשנו עם סטודנטים בשכונת שפירא שעושים שם עבודה נהדרת, והם הבינו שיש כאן אפשרות להשתלב במקום וגם לתרום לחברה מסביב".

בקיצור, אתה סוג של שדכן כאן.
"כן. בימי רביעי אני לומד בישיבה בחברותא, וחנה צוחקת עליי שבשביל חברותא לא הייתי צריך להביא לכאן ישיבה שלמה".

חנה פרידמן עומדת בראש בית הספר התיכון "פלך" לבנות בעיר. "13 בנות יסיימו השנה כיתה י"ב – ו־60 התחילו את כיתה ז'", אומר אביעד. "זה מעיד שאנשים נשארים לגור כאן ומצטרפות משפחות חדשות".

מי יבוא לכזה חור
גם אני הולכת ברגל לנווה־שאנן, מרחק עשר דקות צעידה משכונת שפירא. בתווך נמצאת התחנה המרכזית של תל־אביב, ושלל הקלישאות שנכתבו על המקום הזה מתגלות כנכונות – "ישראל האחרת", "מובלעת סודנית" וכן הלאה. כל זה רק ההקדמה למראות בנווה־שאנן. במשך שנים נודעה השכונה בזכות מדרחוב הנעליים שבמרכזה, שמשך אליו כלות וצעירות אופנתיות; היום היא מרחב של מהגרים ופליטים, לא מדרחוב ולא נעליים.

לפן הדתי־תורני בשכונה אחראית הישיבה הגבוהה "עוז ואמונה", שהייתה מפעל חייו של הרב אחיעד אטינגר ז"ל. לפני כשמונה חודשים נרצח הרב אטינגר בפיגוע ירי בצומת אריאל, ומאז נטלה רשת "בני דוד" בראשות הרב אלי סדן את הפעלת הישיבה, שבה לומדים כעשרים תלמידים. בראש הישיבה עומד הרב איציק פנירי, בוגר הכולל והישיבה הגבוהה ביישוב עלי. בשיחה איתו הוא מתגלה כאדם עדין ושקט, ניגוד חד לסביבה הקשוחה שבתוכה בחר לפעול. פנירי מספר כיצד אטינגר עקב בדאגה אחר התופעה של בתי כנסת שנותרים ריקים ממתפללים, ו"נכבשים" על ידי מסתננים. "הוא ניסה להילחם בזה ולהחזיר לכאן את האוכלוסייה היהודית, פשוטו כמשמעו – קם בבוקר ופינה זרים שישנו בתוך המבנים".

"עיר ללא הפסקה, גם בכל הקשור ללימוד תורה". ישיבת "אורות שאול". צילום: אריק סולטן
הישיבה עצמה שוכנת בתוך בית כנסת. התלמידים לנים בפנימייה, שנמצאת מרחק כמה דקות הליכה מכאן, וכמה אברכים מתגוררים בשכונת שפירא ומגיעים באופניים. את המיקום של הישיבה מגדיר פנירי "שש דקות מתחנה מרכזית, מאות אלפי קילומטרים מהתרבות הישראלית. הרב אחיעד קרא לזה 'אפרו ישראל'. כשאתה מגיע לכאן, אתה עובר יבשת".

מה מצב היחסים כיום ביניכם לבין השכנים הזרים?
"אישית לא נתקלנו באלימות. משיחות עם אנשי משטרה אני לומד שבשנתיים האחרונות, האנשים האלה הבינו שעם האוכלוסייה היהודית הם לא מתעסקים. הם נמצאים כאן, קורים דברים בסביבה, אבל זה נשאר בינם לבין עצמם".

לפתחו של הרב פנירי עומדת משימה לא פשוטה – להגדיל את מספר התלמידים בישיבה, וגם להצליח לחבר אותם לוותיקי השכונה שנותרו באזור. לפני כשנה וחצי פורסמה בקבוצת הפייסבוק של שכונת שפירא בקשה לתרומה עבור הישיבה. סופר שם על "פרויקט חידוש בית כנסת שננטש בלב דרום תל־אביב, וכיום מנסים לשקמו ולהפוך אותו לעוגן יהודי ומרכז לקהילה הוותיקה בשכונה. כל מי שביכולתו לתרום, תבוא עליו הברכה". התגובות השליליות לא איחרו לבוא: "חיים עם תקציב אינסופי ורוצים תרומה, בושה", "אני לא חושבת שבאיזשהו מקום שקמה ישיבה משהו השתקם אי פעם", "אנחנו צריכים להתנגד להקמת הישיבה ולחיזוק הגרעין התורני. העשייה שלו פוגעת בשכונה ולא תורמת", נכתב שם.

ובכל זאת, הרב פנירי אופטימי. בתקופת החגים האחרונה, הוא מספר, אפשר היה להרגיש שמשהו בנווה־שאנן מתחדש. אל התפילות בישיבה הצטרפו שכנים, ובשמחת תורה רקדו כולם יחד ברחובות. "אנשים אמרו לנו 'תודה שאתם מחזירים את הנוכחות היהודית לרחוב'. הם התרגשו להצטרף אלינו", הוא מספר. למעשה, בכל שבת יוצאים התלמידים אל הרחוב בשירה וריקודים, כדי להנכיח את הימצאותם באזור.

והאזור לא קל. מנהל הישיבה שמואל בוכריס מכין אותי לפני שאנחנו יוצאים לסיור בסביבה, ועדיין המראות מבהילים. "זה רחוב הנרקומנים", הוא מצביע. באמצע היום אפשר לראות שם תחנות לממכר סמים, ונרקומנית בקריז. מכורים אחרים זרוקים על הרצפה, מצפים למנה הבאה. ברחוב של הישיבה שוכנים כמה בתי בושת, וכך גם ברחוב הסמוך. כל העסקים הללו מתנהלים ללא הפרעה, מעין אקס־טריטוריה שהחוק הישראלי לא חל בה. ובכל זאת, גם בוכריס מביע אופטימיות ומאמין שיבוא יום וזוגות צעירים יעברו לגור כאן: "על הרבה מההתיישבויות אמרו 'מי יבוא לכזה חור, כשאין חינוך ותשתיות מתאימות', ובסוף זה קרה".

השבטים נפגשים בחדר המדרגות
בני הזוג מלאכי הגיעו לדרום תל־אביב לפני כשנתיים. בועז שירת אז בקריה, רותם החלה ללמוד ריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל־אביב. לגרעין התורני הם הצטרפו מלאי חששות – אך היום בועז כבר משמש כמנהל שלו. "מרחוק זה נשמע לנו כמו משהו שבא להשתלט, אבל כשנחשפנו מקרוב לדברים, כל הרתיעה נעלמה. הבנו שאף אחד לא בא להשתלט או להחזיר בתשובה, וכל המטרה היא לתת גוון ציוני־דתי. לא מכפייה, אלא מתוך חיים משותפים יחד. זה מאוד דיבר אלינו. בסופו של דבר, מה שמושך אנשים להיות חלק מהגרעין היא תחושת השייכות החזקה שנבנית סביב רעיון משותף ועולם ערכי. בתפילת שבת הראשונה שלנו כאן פגשנו ציבור ספרדי מסורתי, חרדים וסרוגים. יש כאן תושבים שחוו עד היום המון דברים שליליים – פחד מול סודנים, וגם הפגנות של חילונים נגדם".

מהלך שנקבע ללא שום הידברות. מיניבוס שבת. צילום: קוקו
הם מתגוררים בשכונת שפירא, "בבניין־רכבת של פעם, כמו המקומות שהיינו מחלקים בהם סלי מזון מטעם בני עקיבא". גם בבניין כזה מחירי השכירות גבוהים, ויכולים להגיע ל־4,500 שקלים לדירת שלושה חדרים. יוקר המחיה, אומר מלאכי, הוא אחד הגורמים המרכזיים לעזיבתן של משפחות מהגרעין התורני. היחס בין עלות השכירות לבין גודל הדירות – או נכון יותר, קוטן הדירות – אינו מאפשר למשפחות מרובות ילדים להישאר באזור. "הרבה משפחות עזבו במהלך השנים", אומר מלאכי. "אחרות מצאו פתרונות, כמו אישורים להרחבת הדירות. כל הזמן יש מחשבה על דרכים נוספות, יצירתיות, כמו התחדשות עירונית".

אחד הפתרונות המוצעים למי שרוצה לגור בתל־אביב במחיר שפוי, הוא פרויקט "צמאה 38", הנמצא כעת בשלב הפיילוט. הבסיס שלו הוא מיזם של התחדשות עירונית, תמ"א 38 – תוכנית המאפשרת לקבלנים לזכות בתוספת אחוזי בנייה למבנים קיימים, כשבתמורה הם נדרשים לשפץ את הבניין ולהתאים אותו לתקן של עמידות בפני רעידות אדמה. "צמאה 38" מוסיף גם אלמנט חברתי – שילוב של אוכלוסייה דתית בשכונות מעורבות, מתוך כוונה להפסיק את מגמת ההתבדלות וההתכנסות לתוך שכונות ייעודיות ויישובים מבודדים.

אחד הגופים שמאחורי היוזמה היא תנועת "נאמני תורה ועבודה". "היו כמה אתגרים שהביאו אותנו לרעיון של צמאה 38", מספר שמואל שטח, מנכ"ל התנועה. "הראשון הוא ההתנקזות של הציונות הדתית המודרנית למספר קטן של אזורי מגורים, כמו דרום ירושלים, רעננה ומודיעין. כפועל יוצא, באזורים רבים בתי הספר הממלכתיים־דתיים הולכים ומידלדלים. לכך מצטרפת בעיה חברתית לאומית – השבטים השונים כבר כמעט אינם גרים באותו בניין, ואפילו לא באותה עיר".

ואיך הפרויקט הזה אמור לשנות את המצב?
"בנינו מודל של חבירה לבניינים שעוברים תהליך של תמ"א 38, באזורים שבהם קיימת תשתית טובה ומתאימה למשפחות דתיות צעירות. אנחנו מציעים לציבור דתי המבקש למצוא דירות חדשות, אפשרות להשתלב במגורים יחד עם האוכלוסייה המקומית. זה מודל של התחדשות עירונית טבעית, שיש בה גם התחדשות של קהילות הציונות הדתית ומוסדותיה".

התוכנית מתבצעת בשיתוף Colab – מיזם של הפדרציה היהודית של ניו־יורק, שמטרתו לחבור בין הקהילות השונות בחברה הישראלית. השלב הראשון נערך בדרום תל־אביב, מתוך זיהוי הצורך והעובדה שהאזור מתעורר לחיים. המחירים לא נמוכים: דירת ארבעה חדרים למשל תעלה לכם כ־2 מיליוני שקלים. בנאמני תורה ועבודה מדגישים כי הם משמשים רק כשדכן בעסקאות, והרכישה היא ישירות מהקבלן. צור גרוסמן, שעוסק בשיווק הפרויקט, אומר כי כדאי לזכור שמחירי הדירות באזור צפויים לעלות בשנים הקרובות בעשרות אחוזים. "זה אולי לא פרויקט שמתאים לכל אחד, אבל יש אוכלוסייה משמעותית שהוא יכול לדבר אליה, בעיקר אנשים שעובדים בתל־אביב ובסביבה. התקווה שלנו היא שנצליח להוציא משפחות דתיות מהבועות של השומרון וגבעת־שמואל, ולהביא אותן למקומות נוספים. אנשים מדמיינים את דרום תל־אביב כסוג של אפריקה, ומופתעים לגלות כאן חיים מלאים ואיכותיים".

חיים גורן, חבר מועצת העיר: "תראי כמה ישיבות יש בגוש עציון – וכאן מספר היהודים גדול פי עשרה לעומת היישובים שם. לקיומה של ישיבה בתוך עיר כמו תל־אביב נודעת היום משמעות חשובה. התלמידים באים להיות חלק ממרכז עירוני קיים, ולתת את העולם היהודי שלהם. הישיבה היא עוגן שמחזיק את הקהילה סביבו, ונותן פתח לקהילות דתיות שיחזרו לכאן"
חיים גורן, חבר מועצת העיר. צילום: אריק סולטן
לא כולם, כאמור, מתלהבים מההתחזקות הדתית של דרום תל־אביב. כמה מהתושבים הוותיקים, שרואים איך השכונות שלהם משתנות לנגד עיניהם, היו שמחים לעצור את המגמה. אחד ממוקדי החיכוך התפתח סביב בית הכנסת "ישועת ישראל" בשכונת שפירא, שממנו החלה לבקוע מדי יום שישי, בשעות אחר הצהריים, מוזיקה של ניגוני שבת. כמה מהשכנים החילונים דרשו לחדול מכך או לפחות להוריד במידה משמעותית את הווליום, בעוד המתפללים הקבועים הסבירו כי הם רוצים לציין בדרך זו את כניסת השבת. "זו לא שכונה דתית, חברים, צאו מהסרט", כתב אחד התושבים בדיון בפייסבוק. "פה זה תל־אביב. אתם מתבלבלים מכיוון שהרוב החילוני פה מתחשב במיעוט הדתי וסוגר את רוב העסקים.

עכשיו הגיע תור המיעוט הדתי להראות שהוא יודע להכיל את הרוב החילוני, ואולי לנסות להנמיך קצת את הרמקולים". התושבים החילונים אף הפיצו עצומה שגרפה יותר מ־600 חתימות, ופקחי עיריית תל־אביב הגיעו לבית הכנסת והגישו מכתב התראה לפני נקיטת תהליכים. כיום המוזיקה עדיין נשמעת בשכונה בימי שישי.

יעל־בן יפת, חברת מועצת עיריית תל־אביב לשעבר וחברת "הפורום לחינוך בשכונות", מצביעה על היבט אחר של השינויים באוכלוסייה. "אני אשתמש במילים חריפות. האזור עובר ג'נטריפיקציה (תהליך שבו אוכלוסייה חדשה, "חזקה", גורמת לעליית מחירי השכירות, ודוחקת החוצה אוכלוסייה ותיקה – ר"ר). בג'נטריפיקציה קלאסית, קודם כול השכונה עוברת משבר קשה, מידרדרת, ואז הקהילה הוותיקה מתפרקת ועוזבת את המקום. כך שלמעשה, מגרשים מכאן את התושבים הוותיקים".

הטענות של בן־יפת מופנות לא רק כלפי הקהילות הדתיות; לאזור שבו היא חיה כל חייה הגיעו בשנים האחרונות גם תנועת "דרור ישראל" ובינ"ה – התנועה ליהדות חברתית, שהקימה בדרום תל־אביב ישיבה חילונית. "עוברות לכאן קהילות שמחליטות שיש להן איכויות מסוימות שאין לתושבים הוותיקים. אלה אנשים שחושבים שהם טובים מאיתנו מבחינה תרבותית, דתית או חילונית. כל עוד מדובר ביחידים שמגיעים, אין לזה כל כך משמעות. אבל אם בכל מקום בעולם מקובל שאדם עובר דירה בעצמו, כאן בישראל אדם צריך לעבור יחד עם עוד חמישים איש. הם מפחדים לעבור לבד.

"מדובר באנשים שבאופן פרטני הם חכמים ומקסימים, חלקם חברים טובים שלי, אבל התהליך של הגעה בקבוצות הוא הרסני. אני לא רוצה שיסבירו לי כמה אני דתייה או לא דתייה, ואיך לחיות עם האנשים מסביבי. אני לא צריכה שיחנכו אותי, ולא רוצה לידי אנשים שחושבים שעצם הגעתם לכאן מקדמת אותי. אני ילידת דרום תל־אביב, ואני אוהבת את הקהילה שבה אני חיה. שכנים חדשים זה סבבה, אבל כשיש מנגנון מסודר של גירוש קהילה ותיקה, זה יוצר שבר. גרים כאן פחות ופחות אנשים שגדלתי איתם".

במיוחד היא כועסת על המימון הממשלתי והעירוני שניתן לגרעינים השונים, כך לדבריה. "בעיניי זה גזל של כסף ציבורי. אם יש כסף מיותר שאפשר לתת כדי לעזור לאנשים לגור במקומות מסוימים, שייתנו אותו לעניים. אני לא קיבוץ שבוחר מי ייכנס לכאן ומי לא, אבל כשמזרימים כספים לתנועות חיצוניות כדי שיבואו לגור כאן ו'לעשות טוב עם המקומיים', זה הזוי".

"אף אחד מחברי הקהילות לא מקבל סיוע בשכר דירה או בהוצאות אחרות כדי לגור בשכונה", מגיב גורן. "יש תקציבים ייעודיים לפרויקטים שמשרתים את כלל תושבי השכונה, וגם זה בסכומים מינוריים". הוא מזכיר כי בית הכנסת שמשרת את הגרעין התורני בשכונת שפירא, השכונה של בן־יפת, נבנה בשנות השישים על ידי אנשי הפועל המזרחי. "חלק גדול מהתושבים הדתיים שמגיעים לאזור הם דור שלישי לאנשים הללו. אי אפשר לטעון שזו קהילה חדשה; מדובר בהתחדשות של קהילה שקצת עזבה ונעלמה, ועכשיו היא חוזרת".

הפסד כפול
בעוד כל התהליכים הללו מתרחשים, עומדת תל־אביב בצומת קריטי שיקבע את יחסה לדת ולמסורת. לפני שבועיים החלה הפעלתה של תחבורה ציבורית בעיר, וכבר מראשיתו נחל המיזם הצלחה, כשאלפי בני אדם בחרו להשתמש בשירות. הקווים המופעלים בשלב זה מחברים את תל־אביב עם רמת־גן, רמת־השרון, חולון ועוד.

אביעד פרידמן אומר כי היה רוצה לראות את עירו מאמצת את אמנת גביזון־מדן – כן לתחבורה ציבורית ולאירועי תרבות בשבת, לא לפעילות מסחרית. "כל עוד נימנע מלקיים שיח ולהגיע להסדרה, מעמדה של השבת ילך ויידרדר. רוב הציבור הדתי מתגורר מחוץ לתל־אביב, ואתה לא יכול לגור במקום אחד ולצפות שאנשים במקום אחר יסכימו שתקבע בשבילם. בסוף יש נערים ונערות שרוצים להתנייד, או סתם אנשים שאין להם אמצעים לרכוש רכב פרטי, ואי אפשר לכלוא אותם. חשוב לציין שרוב התחבורה הציבורית כאן משרתת אנשים שמגיעים מחוץ לתל־אביב, ולא את תושבי העיר עצמה. עדיף היה שזה ייעשה מתוך הסדרה – שלא יעבדו נהגים יהודים באוטובוסים, ולא ייגבה תשלום. מבחינתי הדבר המשמעותי יותר הוא הנושא של מסחר בשבת. אם היינו הולכים על פי גביזון־מדן, יכולנו לפחות למנוע את זה. עכשיו אנחנו מפסידים משני הכיוונים: יש גם מסחר וגם אוטובוסים. כואב לי ש־400 אלף יהודים ישראלים עובדים בשבת, ואני לא שומע שום פתרון לזה. להמשיך לצעוק ולגדף לא יביא לנו פתרון".

הרב שרלו אומר כי הוא כואב מאוד את השינוי בסטטוס־קוו, "ובמיוחד את העובדה שהלכו הרבה יותר רחוק: לא מדובר רק במתן היתר ורישיון לגופי תחבורה לעבוד בשבת, אלא במימון של התחבורה הזו מתקציבי העיריות ומכספי משלמי המיסים. בד בבד, אני לא מופתע מכך. אני ואחרים טוענים כבר שנים רבות שחייבים להגיע להסכמה, ושהניסיון לפעול באמצעות כוח פוליטי ייכשל – הן משום שפעם אתה למעלה ופעם למטה, והן בגלל העוינות שהדבר יוצר כלפי השבת. אך מעבר לדיון הזה, המציאות מנכיחה לנו משימת חיים: לא הממשלה ולא העיריות הן שיכוננו את יום השבת המקודש במדינת ישראל. מי שיעשו זאת הם נאמני השבת, שיפתחו את שערי השבת בפני כלל הציבור, ומכוח בחירתו החופשית הוא יחליט לשמור שבת. אוטובוסים לא יפעלו בשבת כאשר רוב עם ישראל לא ירצה בהם, וזה יתחולל רק מכוח קירוב, פתיחת לבבות וקשב הדדי. זוהי קריאה גדולה להסיט את תשומת הלב מהעולם הפוליטי והכוחני אל העולם הרוחני והאמנותי".

גם גורן מצר על כך שההתנהלות בנושאי דת ומדינה נעשית בכיפופי ידיים. "אין שום הידברות ודיון שמטרתו להתחשב בכל הצדדים. ברמה הספציפית של נושא התחבורה, אני לא אוהב את ההחלטה כפי שהיא באה לידי ביטוי כרגע, אבל אני מבין שיש דמוקרטיה עירונית ואני מיעוט בעיר הזו. כחבר מועצה, התפקיד שלי הוא לדאוג שהציבור הדתי והמסורתי יקבל את שלו. ביקשתי למשל שהקווים שפועלים בשבת, לא ייסעו ברחובות מסוימים שבהם יש קהל דתי משמעותי. בשלב הפיילוט אחד הקווים כן עבר ברחוב כזה, אני התלוננתי, ובעקבות זאת הוחלט שהמסלול ישתנה. בתוך הסיטואציה הקיימת אנחנו מנסים להשפיע ולדאוג שהמהלך לא יפגע באופן מהותי בציבור שלנו. זו עיר של איזונים בלי הפסקה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il