מערכת הביטחון יש מי שמגדירים את המצב הנוכחי כ"מפת כוכבים נדירה,
שמסתדרת פעם בדור ופועלת לטובתנו". כך הלך לו ערפאת, כך מתאחדות ארה"ב
וצרפת בלחץ כבד על סוריה, כך פועלת מצרים לטובת המהלך, הפלשתינים תשושים
ומקווים למשהו אחר ושרון בשל למהלכים גדולים. גלקסיה חדשה נוצרת לנגד
עינינו, סיכוי לא רע שהרע מכל מאחורינו
28/1/2005
האווירה היתה מחושמלת. קולו המדהים של החזן הצעיר, עזריה שוורץ, הדהד בין
הכתלים, שידעו בעשורים האחרונים צעקות וצווחות לרוב, אך הפעם דממו. "אל
מלא רחמים" בכנסת ישראל, 60 שנה אחרי שחרור אושוויץ. ואז, אחרי אריאל
שרון, עלה לדוכן הנואמים יוסי שריד. אולי גדול הנואמים בהיסטוריה הקצרה של
בית המחוקקים שלנו, האיש שתמיד יודע להגיד את הדבר הנכון, בזמן הנכון,
באינטונציה הנכונה, במבע הנכון, לא תמיד בפני הקהל הנכון-התעלה גם על
עצמו.
שריד סיפר על פפיצ'ק הקטן, ילד בן חמש, מתאומי מנגלה, שצעד לבדו בשלג
במחנה בירקנאו עד שכשל, שקע בשינה עמוקה בתוך השלג הלבן, וכך ניצל.
הצועדים לרכבות חלפו על פניו, חשבו שהוא מת, וכך חי. פפיצ'ק, סיפר שריד,
הופרד מאחותו התאומה מרתה ומאמו הלנה, שעמדו מעבר לגדר החשמלית בבירקנאו.
הוא ניצל לבדו. אחר כך גולל שריד את תלאותיו של הילד בדרך לישראל, שאליה
דידו אודיו העשנים של העם היהודי הנרצח. ואז, כשניצולי השואה ביציע
מספיגים בקושי את דמעותיהם, סיפר שריד שפפיצ'ק, הילד הקטן מהשלג של
בירקנאו, נמצא כאן איתנו ביציע, בבית המחוקקים של מדינת ישראל. ברשותו של
היושב ראש קם פפיצ'ק ממקומו וקד קידה קלה.
בשלב הזה לא הצליחה זהבה גלאון, דור שני לשואה, להתאפק עוד ודהרה אל
המסדרון שמחוץ למליאה כדי לייבש את דמעותיה ולשתות מים. שם, ליד מתקן
המים, ציפתה לה הפתעה. אילן שלגי, בדמעות, ולידו מוחמד בראכה. דומע. במקום
מושבו במליאה ניגב באותו רגע את הדמעות גם אחמד טיבי. יום קודם הוא אמר
ש"לא קל להיות קורבנות של הקורבנות", אבל מול הסיפור של פפיצ'ק מפיו של
שריד, ופפיצ' ק עצמו ביציע, כשל גם כוחו של טיבי.
חבר כנסת ערבי אחר, מוכר אף הוא, סיפר אחר כך: "זה היה בלתי אפשרי להתאפק.
מול הסיפור הזה של יוסי, מול פפיצ'ק ביציע, פשוט לא הצלחתי. הדמעות פרצו
מעצמן". ומאוחר יותר, במזנון, לקראת פיזור יום העבודה של הכנסת, ניגש טיבי
לפפיצ'ק, שמו בישראל היום הוא פיטור גרינפלד, הציג את עצמו ולחץ יד.
פפיצ'ק הראה לטיבי את חתנו ונכדיו וכולם חייכו, כאילו אין דם, אש ותימרות
עשן סביבנו. מה שמוכיח, אולי, שמתחת למעטה הלאומי, מתחת ליצרים,
להתלהמויות, לכעסים וליריות, מסתתר בכל זאת, אצל כל אחד, בשעות של רצון
טוב, אותו בן אדם קטן.
הזדמנות היסטורית
ימי רצון ותקווה פוקדים אותנו. הכל יכול לרדת לטמיון בכל רגע, בפיצוץ
גדול, אבל האופטימיות, בינתיים, גוברת מיום ליום. אבו מאזן מוכיח שאפשר
לסמוך עליו. באומץ, בשקט, באצילות מסוימת, הוא מקדים את לוח הזמנים של
עצמו. התוכנית פשוטה: אנחנו בשלב הביטחוני. בשבוע הבא יפגוש מופז את
דחלאן. התוכניות לפרישה ביו"ש יוצגו. ערים פלשתיניות יועברו, בזו אחר זו,
לרשות הפלשתינית. המטרה: חזרה לנקודת המוצא של 28 בספטמבר 2000.
ואז, ייפגשו אבו מאזן ושרון. זה יהיה הסיום הרשמי של השלב הביטחוני ופתיחת
הפרק המדיני. שם, בפגישה הזו, יתחילו שיחות תיאום ההתנתקות. שרון יביא
לאבו מאזן מתנה: שחרור מאות אסירים (למרות התנגדותו של דיכטר). אבו מאזן
ישדר אכזבה. הוא רוצה 4,000, הרי יש מספיק אסירים לכולם (אגב, זה לא ממש
ברור. יש חילוקי דעות בדרג המדיני הישראלי כמה אסירים פלשתינים יש באמת.
המספר הגבוה הוא 11,600 מתוכם "רק" 2,000 עם דם על הידיים).
חיים רמון, למשל, אומר שמדובר, שוב, בשגיאה קשה. הפלשתינים, בשיחות
סגורות, אומרים שמדובר באובדן הזדמנות היסטורית: צריך לחזק את אבו מאזן
עכשיו, צריך להוכיח שהכל כדאי, צריך לתדלק את התהליך, למה אתם לא משחררים
1,500 אפילו 2,000 אסירים לטובת אבו מאזן במהלך חד צדדי? אתם יודעים מה זה
יעשה? זה ירים אותו לשמים.
בירושלים שומעים, מהנהנים וממשיכים הלאה. צה"ל, בינתיים, כמו צה"ל, מתקשה
להפנים. נמשכים מעצרים המוניים, חיסולים, לא כולם הכרחיים, הריגת ילדים
בשוגג. היום כבר מודים בצה"ל שהיה משגה לחסל בזמנו את ראעד כרמי. מתי יודו
שזו שגיאה, עכשיו, לא להוריד רגע את היד מההדק? ברור שהשטחים מלאי מחבלים
ושהשנאה מבעבעת ושיש לא מעט בני מוות בין הפלשתינים ושרבים מהם מתכננים
להרוג אותנו. כל זה ברור לגמרי. אבל יש גם, לצד כל אלה, הזדמנות נדירה
להרגיע את השטח, לחזק את המנהיג שמתנגד לטרור, להתחיל לשנות את כיוון
האירועים. צריך לגדול לתוך האפשרות הזו, לא לרצוח אותה.
צריך להודות: לפחות חלק ממה שאמר עמוס גלעד כל השנים הוכח כנכון. הסתלקותו
(המדהימה) של ערפאת משחררת קפיץ ענק. פתאום הכל אפשרי. במערכת הביטחון יש
מי שמגדירים את המצב הנוכחי כ"מפת כוכבים נדירה, שמסתדרת פעם בדור ופועלת
לטובתנו". מסה קריטית שמצטברת לטובת מפץ חיובי.
כך הלך לו ערפאת, כך מתאחדות ארה"ב וצרפת בלחץ כבד על סוריה לריסון טרור,
כך פועלת מצרים לטובת המהלך, הפלשתינים תשושים ומקווים למשהו אחר, אריאל
שרון בשל למהלכים גדולים. הכל זורם לכיוונים הנכונים. כולם רוצים להוכיח
את עצמם. בוש רציני, שרון רציני, אבו מאזן רציני, עומר סולימאן רציני
מאוד. אגב, בקרוב ייחתם הסכם רשמי בין ישראל למצרים, שיגדיר במדויק את כוח
המשימה המצרי ללחימה בטרור שיספק הגנה בגבול הדרומי של ישראל.
גלקסיה חדשה נוצרת לנגד עינינו כתוצאה מנדידת היבשות ומהאנרגיות שפורצות
עכשיו החוצה. סיכוי לא רע שהרע מכל מאחורינו (לטובת רע מסוג אחר, שממתין
לפנינו: מפת דרכים מואצת מול הפסקת פיגועים, אבל לא ריסוק טרור). אבו מאזן
יצליח, כנראה, להגיע להפסקת אש. השטח יירגע.
מוחמד דחלאן הוא איש הקשר הפוליטי. הוא נזהר מתפקיד ביטחוני כמו ממחלה
ממארת. לא רוצה להתלכלך. לא רוצה לגזוז זקנים. בשביל זה יש פועלים שחורים.
דחלאן הוא נסיך. הוא מציג תוכנית ביטחון פשוטה: "אנחנו נילחם בטרור",
אומרים הדחלאנים, "אנחנו נעשה סדר. נעשה מאמץ אמיתי למנוע פיגועים.
כשנמנע, נמנע. כשלא נצליח? אנחנו נחתוך להם את הביצים. אנחנו נחקור, נעצור
ונעניש. לא כמו פעם. עכשיו זה אחרת. חקירה אמיתית וענישה אמיתית".
הפלשתינים מקווים לאחד במהירות את מנגנוני הביטחון, לשכלל אותם, להקים
יחידות עילית. יוקמו מנגנוני שיתוף פעולה ישראלי-פלשתיני, יהיה תיאום
הדוק, תהיה דרך לניהול משברים ולמניעת הידרדרות אחרי הפיגוע הבא. במקביל,
ממשיך אבו מאזן לפלס את דרכו בין סבך הארגונים והאינטרסים. מסביר לחמאס את
המצב. בונה גשרים מסובכים מעל חילוקי הדעות, מתגלגל איכשהו הלאה. נכון,
הוא אומר, אני לא מטפל טיפול שורש בטרור, אבל בינתיים תנו לי להתחזק. תנו
לי לגדול.
אז נותנים לו, או לפחות עושים פוזה של נותנים לו, חוץ מהחריגות של צה"ל.
בינתיים, זה פועל. מי שלא ראה את שאול מופז ביום רביעי בשגרירות ישראל
בלונדון מעניק ראיונות בשרשרת לכל בכירי העיתונות הבריטית האנטי-ישראלית,
ואחר כך ללא מעט עיתונאים ערבים, שעד לפני רבע שעה ראו בו סמרטוט אדום
מדם, לא מבין שיש כאן, לפחות בינתיים, לפחות ברמה הסמנטית, שינוי אווירה
אמיתי.
ערפאת השני
הוא בשנות החמישים המאוחרות שלו, הוא מעורר אימה בין מתנגדיו והערצה בקרב
אנשיו. יש לו "לוק" של מאפיונר. שפם שחור דק, עיניים קטנות, גינונים של
סנדק אמיתי ותדמית של גנגסטר. כשהוא מדבר, כולם סביבו שותקים. כשהוא שותק,
גם כן שותקים. הוא לא מפחד מאף אחד ולא עושה חשבון לשום דבר. הוא לא
מתחייב ולא מבטיח. הוא לא מתרפס ולפעמים מסרב לדרישות שמועלות מולו. אבל
כשהוא מתחייב, הוא מקיים. הוא האיש שראה כבר הכל, ידיו מגואלות בלא מעט
דם, ניסו להתנקש בו בשיטות מגוונות אבל לא הצליחו. תכירו את ערפאת. מוסא
ערפאת. בן הדודה של. מפקד הכוחות הפלשתינים ברצועה והאיש שמספק, בינתיים,
את הסחורה.
ערפאת, בעל שורשים עזתיים, הסתובב עם החבורה התוניסאית בפזורה הפלשתינית
עד אוסלו. היה בלבנון, בטוניס, בעיראק. הגיע לכאן עם פרוץ ההסכמים ומיד
מונה לתפקיד בכיר במנגנוני הביטחון. יאסר ערפאת, לפני מותו, ניסה לקדמו
לרמטכ"ל הפלשתיני, אבל בלחץ מתנגדיו התקפל. מוסא ערפאת הסתפק ברמטכ"ל
הרצועה בלבד. הוא נחשב, מלבד דחלאן, לאיש שגזז את זקניהם של החמאסניקים
ב-1996.
במערכת הביטחון רואים בו קבלן ביצוע, איש מעשה, אמין יחסית לאחרים. יש לו
גינוני כבוד מובהקים, מילה שלו היא מילה. הוא לא נחשב למי שנתן הוראות או
הוציא פיגועים. מצד שני, הוא לא ממש מאוהב בנו. בצה"ל בונים על הנחישות
שלו ועל יכולת הביצוע. כשערפאת היה בחיים והיו באים אנשיו ומציעים לו
לפרוש כוחות ולמנוע ירי קסאם, היה הראיס המנוח אומר "אינשאללה" ועובר
הלאה. פירוש: אל תעשו כלום. עכשיו אבו מאזן נותן את ההוראה ומוסא ערפאת,
מבצע אותה בשטח ומתבל בהריסה סיטונית של מבנים בלתי חוקיים. למען יראו
וייראו. הוא מקיים קשר הדוק עם מקביליו בפיקוד הדרום. הם מכירים אותו
מקרוב, מודעים ליכולותיו, תולים בו לא מעט תקוות. מצד שני, אסור לשכוח.
מוסא ערפאת הוא פטריוט פלשתיני. הוא לא עובד אצלנו אלא אצלם. כל החוכמה
היא לעשות ככה שהם ואנחנו נעבוד ביחד.
והעיקר לא לפחד
הכל התחיל לפני כמה שבועות, בסלון של "קינלי" בירושלים. היה שם סרן
במילואים יאיר אורבך (יחידה מובחרת), וסגן-אלוף במילואים יוסי בלונדר
(מג"ד הנדסה), ואלוף-משנה במילואים בנצי גרובר (מח"ט טנקים), ואביעד
פרידמן מגולני, וקינלי עצמו, משה טור-פז, שהוא מ"פ צנחנים במילואים.
החברים ראו את המראות, שמעו את הקולות והחליטו לעשות מעשה. כולם חושבי
כיפה, רובם גרים ביו"ש, בדרך כלל מתנגדים בתוקף להתנתקות, אבל שוללים
סרבנות. הם הקימו אתר באינטרנט (yom-pkuda.org), החלו במסע החתמה ושלשום,
בירושלים, ארגנו כנס גדול. "לא מסרבים. נשארים ביחד".
"חינכו אותנו שאין לנו מדינה אחרת, ואין בלתה", אומר אורבך, "כל שבת אנו
נושאים תפילה לשלום המדינה, היא ראשית צמיחת גאולתנו, ואנחנו מתכוונים
לזה. הסרבנות מסוכנת לא פחות מההתנתקות. אנחנו חשים שחלק מהאנשים פתאום
חושבים שאפשר לוותר על המדינה. להתנתק ממנה".
על פי אורבך, השטח ממש חיכה ליוזמה הזו. "רוב הציונות הדתית בצד שלנו",
הוא אומר. מה שלא לגמרי בטוח. תומכי הסרבנות אספו כבר רבבת חתימות. החברים
מ"יום פקודה" רק 2,000. לשיא החוצפה הגיעו הדברים במועצת הסטודנטים של
בר-אילן, שסירבה בשלב הראשון להציב לינק באתר שלה באינטרנט לאתר של אורבך
וחבריו. לכנס שיגרה בני-עקיבא נציג חביב, אך זוטר (צביקה צפדיה,
גולנצ'יק). "שתיקת הכבשים", קוראים החברים לכל אותם שותקים ונחבאים, כולל
רבנים, שמפחדים לצאת נגד פסקי ההלכה ולהגיד את דברם.
לכנס הגיע גם עוזי דיין, שמקיים את יוזמת "שבת אחים" במקביל, ועתניאל
שנלר, שהיה ראש מועצת יש"ע והוצע לו בזמנו תפקיד ראש מנהלת ההתנתקות.
נשמעו שם דברים נוקבים. "הרבנים צריכים לקום ולהתנער, הם מנהיגי העדה,
אסור להם לתת לעניינים ללכת לכיוון הזה", אומרים המשתתפים.
בנצי גרובר, המתגורר באפרת: "הרבנים צריכים להפעיל את שיקול הדעת שלהם".
לדברי החברים, אי אפשר כל השנים לחנך ולהטיף לשלום המדינה ועכשיו,
כשהמדינה פועלת נגד דעתכם, לשבור את הכלים. כן, הפקודה קשה, וכואבת, וצריך
יהיה למלא אותה בדמעות, עם קריעה בדש הבגד, ויש בעיה מוסרית, ויש המון
כאב, אבל דווקא מתוכו צריכה לבוא העוצמה הלאומית, הערבות ההדדית שלנו כאן.
אסור לסרב.
ראש אכ"א, האלוף אלעזר שטרן זוכה ללא מעט ביקורת קטלנית בכנס הזה. בעיקר
בין השורות. לשטרן יש נטייה תקשורתית וחוש עיתוי גרוע. עכשיו, בשיא הלחץ,
על סף פיצוץ, הוא מודיע על סגירת ישיבות ההסדר. בינתיים, כולם מספרים על
מה שקורה לאלה שלא נסחפים עם העדר. הרב של פיקוד המרכז למשל, יהודה ויזנר,
שמתגורר במצפה יריחו. "מתעללים בילדיו, מרביצים להם בגן, לא מוכרים לו
במכולת", מדווחים בכנס ומנסים לארגן קבוצה של מג"דים שתקפוץ אליו היום
לעודד את רוחו. ועתניאל שנלר עצמו, שמתח בכנס ביקורת חריפה על ההתנתקות
ועל שרון, אבל הוסיף שאסור לסרב אלא להפך: צריך להתנדב לביצוע ההתנתקות.
כמו שפיקוח נפש דוחה שבת וניתן לחלל שבת באופן המוני אם זה פיקוח נפש.
בין השורות, קוננו משתתפי הכנס, לב לבה של הציונות הדתית הטובה, הישנה,
הישראלית, על כניעתו של הרחוב להתלהמות ולצד הקיצוני. לאף אחד אין אומץ
לקום נגד הרבנים. צריך לצאת מהארון, אמרו החברים, צריך להתייצב באומץ,
להציב מראה מול האנשים האלה. אנשים שאחרי שקראו על מועמדותו של עתניאל
שנלר לתפקיד ראש מנהלת ההתנתקות, פרצו לו בבוקר למכונית והשתינו בתוכה.
"הצד השני יותר אלים, יותר עשיר, יותר קיצוני ויותר להוט", אמר אחד
ממשתתפי הכנס, "אבל אנחנו צודקים. ואנחנו הרוב. כל מה שצריך לעשות, זה
להפסיק לפחד".
