אביעד הומינר על ההפרטה בחינוך

לא ניתן לזעוק על עם ישראל, להגיד שכולנו 'אחים' ובו בזמן להסתגר חינוכית
אביעד הומינר תלמיד ישיבת ההסדר בנתיבות כותב על ההבדלים בין הישיבה התיכונית בפתח תקווה לעומת הישיבה בלוד ועל הצורך בהומוגניות חינוכית."אסור לציונות הדתית לברוח".
אביעד הומינר ו30/06/2008

בכיתה י"א סיימתי את יום הלימודים בשעה חמש וחצי ובשבע, בכיתה י"ב סיימתי את יום הלימודים בשעה אחת.
בכיתה ט' אורך הטיול השנתי שלי היה שמונה ימים, בכיתה י' הוא ארך יומיים.
בכיתה י"א היו בשכבה כ-20 תלמידים במגמת פיסיקה, בכיתה י"ב היה רק אחד כזה. כיצד ניתן להסביר זאת? פשוט מאוד, בכיתה ז-י"א למדתי בישיבה התיכונית בפ"ת ובכיתה י"ב עברתי לישיבה התיכונית בלוד.
אינני יודע מאיפה להתחיל לתאר את הפער בין שתי הישיבות, אמנם בשתיהן היו וישנם אנשים נפלאים ואידאליסטים שתורמים מזמנם וממרצם לחינוך, אך הפער ביכולת, בסוג האנשים ובמקום שממנו הם באו היה עצום.
הישיבה בה למדתי בפ"ת הייתה חצי פרטית אך התקבלו אליה רבים שאולי לא היו מתקבלים למקומות אחרים, למרות שהיא איננה נחשבת לישיבה אליטיסטית היו בה פערים היו עצומים. הידע והרמה התורנית, והכללית כמו גם היכולות והרצון הלימודי, היו שונים לחלוטין בין שתי המקומות, אינני חושב שהיה תלמיד אחד בלוד שהייתה לו המוטיבציה הכללית להצליח כמו התלמידים בפ"ת.

התלמידים בלוד כמעט ולא הכירו את בני עקיבא, מד"א או את המשמר האזרחי, בעוד בפ"ת רבים התנדבו ופעלו או לפחות ידעו על מה מדובר. הבתים מהם באו התלמידים היו שונים לחלוטין.
בפ"ת היו שני תלמידים ממוצא אתיופי, בלוד הם היוו יותר משליש. כל אדם שהיה מגיע ליום אחד לביקור בשתי הישיבות האלו היה שם לב להבדל גם אם מעולם לא היה בישיבה תיכונית. לו הייתי משווה בין התיכונים הדתיים בפ"ת ובלוד לישיבות התיכוניות הנמצאות בהם, המצב היה עגום אף יותר.
לאחרונה פורסם דו"ח מבקר המדינה המתריע על כך שיותר ויותר מתקציבי הרפואה עוברים לידיים פרטיות שדורשות כסף עבור טיפול ושהרופאים הטובים עוברים לעבוד בקליניקות פרטיות, מצב הגורם לאי שיוויון מתעצם ולדרדור השירות הציבורי.
מצב דומה קורה כבר שנים ארוכות בבתי הספר של הציונות הדתית, יותר ויותר בתי ספר פרטיים נפתחים, בעיקר בחינוך העל יסודי ולאחרונה גם בחינוך היסודי, בתי הספר הציבוריים ובתי הספר שפותחים את שעריהם גם לתמידים שנחשבים פחות חזקים, נשארים מאחור.

תהליך זה הולך ומתעצם מכיוון שגם הורים שלא רוצים לשלוח את ילדם לבית ספר הומוגני נאלצים לעשות כן, מכיוון שהתלמידים שיכולים ומסוגלים הולכים לבתי ספר אליטיסטיים, ובתי הספר האחרים שאליהם היו הולכים בטבעיות נמצאים במגמת ירידה והרי אף אחד לא רוצה לשלוח את ילדיו לבית ספר כזה.
ישנם אנשים נפלאים בציונות הדתית, הפועלים רבות לטובת עם ישראל והרוצים לפעול בתחום החינוך ובשאר תחומי ההשפעה, מתוך רצון חיובי להעלאת רמתם של בתי הספר הממדי"ם החלו הישיבות התיכוניות והאולפנות להפתח, כך גם נפתחו רשתות החינוך הפרטי היסודי, ולאחרונה אף אירגנה תנועת נאמני תורה ועבודה עצומה לחיזוק החינוך הדתי, עליה חתמו עשרות רבנים ואישי ציבור. גם בלי לשאול את השאלה האם נכון היה ההתחלה להיכנס לתחום המסוכן הזה של בתי הספר הפרטיים מלכתחילה, נראה כי מוסכם על רבים שהתהליך הגיע למקום בלתי אפשרי.
לא ניתן לזעוק על "עמישראל" ועל חשיבותו, על הרצון לתרום ולעשות, על חשיבות האחדות ועל העובדה שכולנו אחים, ובו בזמן ללכת להסתגר. זה נכון בחינוך, נכון במגורים ונכון בתנועות הנוער. נכון, רבים הולכים לגור בעיירות ובערים ומסתייגים ממקומות המגורים המאוכלסים ע"י דתיים בלבד, אך לצערי גם שם רבים פותחים מערכות חינוך, תנועות נוער ושכונות אחרות משל שאר התושבים.
אין מקום בציונות הדתית להסתגרות הזו, אין מקום לבריחה. למרות הוויכוחים הרבים בבועידה האחורנה של בנ"ע בין הרבנים והרכזים שחלקם אף מעורבים אישית בעניין ואשר סיפרו על חוויותיהם האישיות מן המקומות בהם הם גרים הכריע רוב מוחלט של בני הנוער בעד ההצעה המתנגדת לבתי הספר ההטרוגנים.
אולי מכאן יתחיל השינוי.
*אביעד הומינר תלמיד ישיבת הסדר 'אהבת ישראל' נתיבות ציר בוועידה הכ"ב של בני עקיבא אך כותב בשם עצמו