ואם בגבורות שמונים שנה

07/12/2008

הנהגת בני עקיבא נדרשת בעת כזו לפתוח את התנועה למחלוקת, לעורר בה סערת דיון פורה ומרתק. לפרוש בפני רבבות החניכים את המחלוקות ואת מגוון התפיסות בתוכנו. כך נכון לחנך, להכשיר לחיי בגרות

שמונים שנה לבני עקיבא, הוא חג לציונות-הדתית כולה. הישגיה של בני עקיבא חרותים בנופי הארץ וטבועים עמוק בדמות העם והמדינה. חבריה ובוגריה נטועים בכל מגזרי החיים ובמלוא מרחב היצירה היהודית-ישראלית. הפעילים הרבים והמסורים שנרתמו לשאת את התנועה בשמונים שנותיה, ראויים לברכה ולהוקרה. תרומתם לתנועה, לעם, לחברה ולמדינה חרותה באותיות של זהב.
פלא הוא שהנהגת התנועה השכילה לאורך שנים לקיים אותה כתנועת הנוער הגדולה והמרכזית של הציונות-הדתית, בעת שזו קרועה, חישוקיה מתפוררים. תחת סיסמאות "אחדות", לקול מצהלות "יחד יחד" אנו נבדלים ומתפרדים. סיבוכי המציאות המורכבת מערערים על קיום מחנה ציוני-דתי מגובש. לפתחה של בני עקיבא ניצבת שאלה מכרעת; האם תשכיל להוות בית נאמן לבניהם ולבנותיהם של רוב "חובשי כיפות סרוגות וסורגותיהן" הדבקים בדרכים שונות ואף מנוגדות?!
"ויתרוצצו הבנים בקִרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי". חרדים במזרח אירופה פירשו: רבקה לא ידעה כי תאומים בבטנה, לפיכך אמרה: אוי, אני נושאת ברחמי 'מזרוחניק'! החריפים שבהם המשיכו: "ויאמר לה שני גויים בבטנך" (שם) – מוטב שני גויים מ'מזרוחניק' אחד! – חידוד עוקצני המבטא את מהותה של "הציונות-הדתית".
הרב יעקב יצחק ריינס, מייסד הציונות-הדתית – המזרחי (וילנה, תרס"ב 1902), ייסד במקביל את הישיבה התיכונית הראשונה (לידא, תרס"ד 1904). המזרחי חיברה את הציבור הדתי למפעל הציוני. הישיבה התיכונית חיברה אותו לתרבות המודרנית. הציונות-הדתית – שניות טבועה בה; זיקה לתורה ולמצוות וזיקה לתרבות הכללית. כפל נאמנויות המתחייב מחיים יהודיים בעולם מודרני. הציונות-הדתית אִמצה הדרכה נפלאה של הראי"ה קוק: "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחנינו …הקודש, האומה והאנושיות… תורה ומצווה… לאומיות… ליבראליזם". לדבריו, המצב הבריא הוא שילוב: "הקודש האומה והאדם יתדבקו יחדיו… כל אחד צריך לצמצם את עצמו כדי להניח מקום לחברו" (אורות התחייה, י"ח). הקמת מדינה יהודית מחייבת השתלבות בעולם הרחב; כלכלה וחברה, משפט ומדע, רפואה וצבא, ממשל ומידע ועוד. הציונות-הדתית המקורית ראתה בחיבור זה לתרבות הכללית דבר-מה עמוק וערכי. (כמובן בלא לאמץ את השלילה, השחיתות והסיאוב שבה!)
על כך בדיוק נטושה מחלוקת עמוקה בקרב "חובשי הכיפות הסרוגות וסורגותיהן". הגישה החרדית, והחרדית-לאומית, רואה בתרבות העולם "עבודה זרה". רב צעיר אליו נושאים בני נוער רבים עיניהם, נכד למשפחה מפוארת ממייסדי תנועת תורה-ועבודה, סבור כי תשתית התרבות האנושית לדורותיה היא האלילות. הרב מ.צ נריה, הדגיש בעת הקמת ישיבת בני עקיבא כפר הרוא"ה, (ת"ש, 1940), כי לא ילמדו בישיבתנו לימודי חול, אלא לימודי קודש בלבד! עמדתו העקרונית לא השתנתה. סוגיה זו עמדה בשורש הפילוג בישיבת "מרכז הרב". התפיסה החרדית-לאומית דוחה את אחד משני עמודי הבסיס של הציונות-הדתית המקורית. מכאן המחלוקת על היחס לתרבות המערב, לאישה ולמעורבותה בחברה, לשירת נשים ובנות, לזר ולנוכרי, לאומות העולם ולמקומנו בעולם, ללימודי החול, לדרכי החינוך, לדמוקרטיה (שערכיה היסודיים נובעים ממקורות ישראל) ועוד.
מחלוקת לגיטימית זו יסודה בבית המדרש:
"אמרו עליו על שמאי הזקן; כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. אבל הילל הזקן מידה אחרת הייתה לו, שכל מעשיו לשם שמיים, שנאמר: 'ברוך ה' יום-יום' (תהלים סה)" (בבלי, ביצה, ט"ז ע"א).
הציונות-הדתית המקורית אִמצה דרכו של הלל. מול קדושת השבת, הרוחנית, המרוממת, המופקעת מעולם המעשה, הציב הלל הזקן את קדושת המעשה בלא לוותר על קדושת השבת. שתי קדושות – רוח וחומר, שמיים וארץ, עיון ומעשה, רום ושפל – אין האחת פוטרת את השנייה או עדיפה עליה. (אין זה המקור לרעיון תורה-ועבודה המצוי במרחב ערכי שונה, ואכמ"ל).
הנהגת בני עקיבא נדרשת בעת כזו לפתוח את התנועה למחלוקת, לעורר בה סערת דיון פורה ומרתק. לפרוש בפני רבבות החניכים את המחלוקות ואת מגוון התפיסות בתוכנו. כך נכון לחנך, להכשיר לחיי בגרות. כך נדרש מתנועה המבקשת ובצדק להיות בית נאמן בו מתנגן השיר "יחד", וגם מתגשם הלכה למעשה. תלמידי משנת הראי"ה קוק בוודאי יראו בכך הגשמת חזונו של הרב:
"יש הטועים לחשוב שהשלום העולמי לא ייבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות … השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי … שיתראו כל הצדדים וכל השיטות ויתבררו איך כולם יש להם מקום… הבניין ייבנה מחלקים שונים והאמת של אור העולם תיבנה מצדדים שונים ומשיטות שונות… ריבוי הדעות שבא על ידי השתנות הנפשות והחינוכים דווקא הוא המעשיר … אי אפשר היה לבניין השלום שייבנה כי אם על ידי כל אותן ההשפעות הנראות כמנצחות זו את זו… דווקא על ידי ריבוי הכוחות והתנגדותם תמצא פעולת החיים… שכולם מובילים למטרה אחת" (עולת ראיה, "תלמידי חכמים מרבים שלום").

הכותב הוא חבר ההנהלה הארצית, לשעבר מזכ"ל בני עקיבא